אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון· הרב איסר זלמן מלצר

פרק יב · הלכה יג

הלכה יב

חפר הראשון בור עמוק ובא האחרון והרחיבו ונפל לתוכו שור ומת אם מחמת הבלו מת האחרון פטור שהרי מיעט הבלו ואם מחמת חבטו מת האחרון חייב שהרי הוא הקריב הזק בור זה, וכן אם נפל השור מאותו הצד שהרחיב האחרון האחרון חייב שהרי הקריב היזק בור זה אע"פ שמת מן ההבל, ואם מן הצד שחפר הראשון נפל, הראשון חייב שזהו האחרון מיעט הבלו.
הכ"מ הביא שהטור תמה ע"ז שפסק הרמב"ם כשתי הלשונות וכתב ע"ז הכ"מ דהרמב"ם סובר דלא פליגי ומיישב בזה קושיית התוס' שהקשו בד"ה אי מהבלא מיית דנהי דמיעט הבלא מ"מ אי לא דהרחיב לא היה נופל וזהו בשביל שפירשו התוס' דלישנא קמא דרב אשי מיירי נמי בנפל מן הצד שהרחיב, אבל הרמב"ם מפרש דלישנא קמא מיירי שנפל מן הצד השני ומ"מ אי מת מחבטא חייב דעכ"פ כיון שקירב להבור היזק נעשה שותף בכל הבור, וכדברי הכ"מ מבואר להדיא בדברי הרא"ה בש"מ וז"ל ומסתברא דמההוא גיסא דהרחיבה אי מיניה נפל פשיטא ליה ודאי דמחייב דהשתא ודאי הוא עבדי' לכולי' היזיקא אבל היכא דנפל מאידך גיסא הוא דמיבעי לי' מי אמרינן דכיון דמאידך גיסא נפל לא עבד ולא כלום ומיפטר, או דילמא קמה לי' ברשותי' לאחיובי עלי' הוא נמי בהדי אידך עכ"ל, והנה זה נתבאר לנו מדברי הרא"ה דאם מחמת חבטא מת ונפל בצד השני אינו חייב האחרון אלא בחצי הנזק, ואם נפל מן הצד שהרחיב משמע מדברי הרא"ה דחייב האחרון בכל ההיזק דהא כתב דהא עבדי' לכולי' היזקא, ומצאתי שכתב כן הפנ"י וכתב דלא דמי להניח אבן ע"פ הבור דהתם האבן אינו שייך לעיקר הבור והוי כמו שור הדוחף ושניהם חייבין, אבל הכא כיון דהאחרון הרחיב עצם הבור קאים כולי' ברשותי' לענין זה אם יפול שור מצד שהרחיב, ונ"ל דאולי יש לדמות זה לפותח בור שכרהו אחר דחייב הפותח, וה"נ הצד שהי' סתום קודם שהרחיב לא גרע מכיסוי כיון דעכ"פ מי שהוא מהלך במקום זה אינו עשוי ליפול ואינו דומה למניח אבן ע"פ הבור דהתם כיון שלא עשה מעשה בגוף הבור אין האבן אלא כדוחף ושניהם חייבין, וכ"ז אנו צריכין להסביר היכא שהרחיב רק מעט ברוחב וכן משמע הלשון, אבל אם הרחיב הרבה דנפל השור כולו במקום שהרחיב בזה פשיטא דהאחרון לבדו חייב.
אלא דלפי"ז אינם מכוונים דברי הרמב"ם כיון דבשני הבבות כתב האחרון חייב ואינם דומים דברישא גם האחרון חייב ובסיפא האחרון לבדו חייב, ויש לומר דברישא כיון שבא להוציא ממה שכתב מקודם דאם מחמת הבלו מת האחרון פטור, ובזה כתב דאם מחמת חבטו מת האחרון חייב והיינו דאינו פטור אלא חייב ביחד עם הראשון, אבל בבא שני' כיון דהוא ענין אחר וכתב מקודם האחרון חייב ואח"כ הראשון חייב היינו כל אחד בכל הנזק, כן יש לפרש דבריו אף שבודאי סתם ולא פירש, ותמיהני על הפנ"י שכתב בהא דסיפא דהאחרון לבדו חייב דכן נראה לו מסתימת לשון הגמ' והפוסקים, דא"כ איך כתב מקודם בעצמו בפשיטותא קמא דרב אשי דגם האחרון חייב וכדברי הרא"ה הא ברמב"ם וגמ' אין חילוק, וברמב"ם בדוחק הסברנו החילוק שיש בדבריו אבל בגמ' בודאי אין חילוק.
אבל באמת דגם בלשון הרמב"ם אף שבארתי קצת מה שיש לחלק בלשונו בין בבא א' לבבא ב' אבל מ"מ הוא דחוק ובפרט שבשני המקומות כתב טעם אחד שהרי הקריב הזיק בור זה, וא"כ איך אפשר לומר דברישא חייב מחצה ובסיפא חייב כולו, דאף דבעיקר מילתא ודאי יש טעם מרווח לחלק ביניהם כמו שכתבנו אבל כיון שכתב טעם א' בשני האופנים מוכח דחד דינא לתרווייהו, והנה אם נבוא לפקפק במה שכתבתי למעלה בשם הפנ"י ומה שהוספתי להסביר דבסיפא האחרון לבדו חייב ונאמר דגם בסיפא האחרון חייב רק החצי גם כן לא יתיישב דבאמת מפשטות הלשון משמע דהאחרון חייב היינו לבדו כמו דלשון הראשון חייב היינו לבדו.
וראיתי להלח"מ שעמד ע"ז בעיקר טעמא לשיטת הרמב"ם דאי מחמת חבטא מית אפי' נפל בצד השני האחרון חייב דאמאי חייב הא לא מת מחמת מה שהרחיבו וכתב ע"ז שבשביל שהרחיב לא היה מקום להשור לילך והלך בצד השני, ולפי דברי הלח"מ היה מיושב שגם בזה האחרון חייב לבדו, אבל אין טעם כלל בדבריו דמנא ידעינן לחייב בשביל זה ואיך יהיה אם השור הלך מתחלה מצד זה והוא פשוט שאין זה תירוץ כלל.
ולכן נראה דהנה לעיל פריך בגמ' מברייתא דהחופר בור י' ובא אחר והשלימה לכ' ובא אחר והשלימה לל' דכולן חייבין, וברייתא דקתני החופר בור י' ובא אחר וסייד וכייד דהאחרון חייב ובעי למימר דהא רבי והא רבנן ומשני רב זביד דהא והא רבנן עד כאן לא אמרי רבנן אלא היכי דלא עבד קמא שיעור מיתה אבל היכי דעבד קמא שיעור מיתה אפי' רבנן מודו, ואיכא דאמרי אמר רב זביד הא והא רבי, וכבר הבאתי למעלה מדברי בעל ההשלמה דלאיכא דאמרי גם חופר בור י' ובא אחר והשלימה לכ' האחרון חייב אליבא דרבנן, ולכאורה יקשה טעמא מאי ומאי קס"ד דמקשה דמהיכי תיתי יפלגו רבנן הא אמר שם מעיקרא בטעמא דרבנן דוהמת יהי' לו ההוא דעביד מיתה, וצריך לומר דהך מ"ד סבר דכיון דעכ"פ בחופר בור ט' ובא אחר והשלימה לעשרה גילתה תורה דאחרון חייב לענין נזקין אף דלענין נזקין שניהם שוין אלמא דגם היכי דשניהם שוין אחרון חייב, ולכן גם לענין מיתה בחופר בור י' ובא אחר והשלימה לכ' אף דשניהם שוין האחרון חייב ולכן נראה דאף דבלישנא קמא סבר רב זביד דהיכי דעבד קמא שיעור מיתה אפי' רבנן מודו מ"מ היינו דוקא בחופר בור עשרה ובא אחר והשלימה לכ' דעיקר שיעור מיתה עשה הראשון אלא דכיון דגם האחרון הוסיף שיעור מיתה נעשו שניהם שותפין בבור, אבל עכ"פ האחרון לא הוסיף שיעור מיתה בבור שלא היה בבור הראשון, אבל בהרחיב האחרון כיון דעכ"פ הוסיף בבור שיעור מיתה אם יפול השור מצד שהרחיב בזה שפיר אמרינן דאחרון חייב כמו דחזינן לענין נזקין דאין באחרון שום עדיפות על הראשון לענין נזקין, ומ"מ כיון שחידש שיעור מיתה האחרון חייב, לכן ה"נ הכא כיון דעכ"פ הוסיף האחרון שיעור מיתה האחרון חייב דדוקא בחופר בור י' ובא אחר והשלימה לכ' דלא חידש בתרא חיוב מיתה שניהם חייבין.
ואף דבגמ' אמר עד כאן ל"פ רבנן אלא היכי דלא עבד קמא שיעור מיתה אבל היכי דעבד קמא שיעור מיתה אפי' רבנן מודו אלמא דתליא במה דעבד קמא שיעור מיתה, יש לומר דהכונה דעבד קמא כל השיעור מיתה ולא חידש בתרא שיעור מיתה אבל היכי דחידש בתרא שיעור מיתה ילפינן מנזקין דהאחרון חייב, ואפי' אם נימא דרב זביד בלישנא קמא לא סבר הכי אלא דתליא לגמרי אי עבד קמא שיעור מיתה, אבל רב אשי בהא דהרחיבה סובר הכי, ואף דבגמ' לא נזכר כלל האחרון חייב אלא הרי קירב היזקא או הרי מיעט הבלא, יש לומר דעכ"פ היכי דנפל מהאי גיסא דהרחיבה ודאי פשוט להרמב"ם מסברא דהאחרון לבדו חייב, וכיון דבגמ' איתמר בחד לישנא הרי קירב הוזקא וכיון דבגוונא דנפל מצד שהרחיבה האחרון חייב לבדו, ה"נ בהאי גוונא דנפל מצד השני האחרון לבדו חייב, ודרך זה נוח יותר בכונת הרמב"ם דבשניהם האחרון חייב:

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה