אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יב · הלכה ז
בור של ב' שותפים ועבר הראשון ולא כסהו השני ולא כיסהו הראשון חייב, עד שימסור דליו לב' ומשמסר דליו לשני לדלות ממנו נפטר הראשון ונתחייב השני לכסותו, כסהו הראשון ובא השני ומצאו מגולה ולא כסהו השני חייב, ועד אימתי יהיה השני לבדו חייב עד שידע הראשון שהבור מגולה וכדי שישכור פועלים ויכרות ארזים ויכסנו וכל שימות בו תוך זמן זה הרי השני לבדו חייב בו וכל שימות בו אחר זמן כזה שניהן חייבין לשלם שהרי שניהן פשעו בו.
השגת הראב"ד: שהרי שניהן וכו'. א"א אין בגמ' עד שידע הראשון אלא בכדי שידע משמע שיעור מנהגו שיחזור לדלות מבורו עכ"ל.
הראשון חייב זהו גירסת הרי"ף במשנה ורש"י גורס השני חייב, ומפרש דזהו מאי דמפרש בגמ' דראשון מיפטר משהניחו משתמש לחד מ"ד ולאידך משימסור לו דליו, ופירש"י להדיא בד"ה והאי דמקודם שניהם חייבין ועיין בלח"מ שהביא דברי הרא"ש שפי' לפי גירסת הרי"ף דהראשון חייב היינו אף הראשון, והטור תמה על דעת הרמב"ם שכתב דהראשון חייב, וכתב הלח"מ דהוא בשביל שהרמב"ם כתב בסתם דהראשון חייב ולא פי' אף הראשון, לכן השיג הטור וכונתו דאף דכתב לשון המשנה מ"מ כיון שגם במשנה הוא רק פירוש דלא כמו שמשמע פשטות הלשון, דרך הרמב"ם לפרש דבריו, ודבריו נכונים דלא כמו שכתב היש"ש שהטור טעה במה שתמה על הרמב"ם דכונתו כמו שפי' הרא"ש במתני' לגירסת הרי"ף, והוכיח היש"ש דכונת הרמב"ם כן ממה שכתב אח"כ ועד אימת יהיה השני לבדו חייב, ודבריו אינם מובנים דבודאי כונת הרמב"ם דהראשון חייב ולא השני, ומה שכתב ועד אימתי יהיה השני לבדו חייב לא קאי על בבא ראשונה, אלא על מה שסיים וכל שימות בו תוך זמן הרי השני לבדו חייב בו וכל שימות אחר זמן זה שניהן חייבין לשלם, ומלבד דפשטות לשונו מוכח ודאי דהראשון לבדו חייב וכמש"כ, הנה גם ממה שכתב ומשמסר דליו לשני לדלות ממנו נפטר הראשון ונתחייב השני לבדו לכסותו, מוכח כן, דהא לדעת הטור גם קודם שמסר דליו היה שני חייב, וע"כ דסובר דמקודם לא היה חייב השני והוא פשוט וברור.
אולם בטעמו של דבר כתב הלח"מ דכיון דהכיסוי מסור ביד הראשון עליה דידיה רמי לכסות וזהו שכתב עד שימסור דליו לב' דמשמע דהכיסוי בידו ודבריו היו נכונים אם הרמב"ם פירש"י דליו כיסוי, אבל כבר כתב הרשב"א בחידושיו וז"ל פירש"י דליו כיסויו, ונראה שהזקיקו לפרש כן דאי נטלא לדלות בו קאמר כי מסר לו נטלא מאי אהני אדרבא, כעין שלוחו הוא לדלות מן המים, אבל ר"ח ז"ל פירש דליו נטלא וכאלו נסתלק הוא ממנו והעמידו הוא ברשותו והוברר הדבר משמסר לו הדלי שהבור עומד ברשותו ומשל עצמו הוא דולה עכ"ל, וכונת הרשב"א במה שכתב ומשל עצמו הוא דולה דאף דמ"ד עד שימסור לו דליו סבר יש ברירה והאי מדידיה קא ממלא והאי מדידיה קא ממלא, וא"כ גם בלא מסירת דליו משל עצמו הוא דולה, אכן כונתו דקודם שמסר לו דליו צריך לבוא לברירה לומר דאותן המים שיבואו בדליו הם יהיו שלו, ומשמסר לו דליו העמיד כל הבור ברשותו ומה שכתב ומשל עצמו הוא דולה אינו כמו מה דאמר בגמ' מדידיה קא ממלא אלא דכל הבור באותה שעה הוא של עצמו.
[ואף דלשיטת הרשב"א בעצמו אין שום נ"מ בזה מ"מ נראה דלדעת הרמב"ם יש נ"מ בזה, דבנדרים דף מ"ו ע"ב אמרינן דבחצר שיש בה דין חלוקה גם לראב"י אסור, וכתב הרשב"א דאף לאחר חלוקה אסור דאם באנו לומר כאן הוברר הדבר למפרע שזהו חלקו א"כ הו"ל כברירה דעלמא דקיי"ל אין ברירה וכי תימא דעכ"פ הוי כאילו לקחה ממנו זה ליתא דאפי' לקחה ממנו אסור כדאמרינן גבי ככרי עליך, אבל הרמב"ם כתב בפ"ז מה' נדרים דאחר חלוקה שרי, וכתב הר"ן שם בטעם שיטתו של הרמב"ם דע"מ כן נשתתפו שלא יוכל לאסור עליו וזה דחוק, דא"כ גם בחצר שאין בו דין חלוקה נאמר כן גם בלא טעמא של ראב"י דיש ברירה, אבל באמת דברי הרמב"ם פשוטים דמתני' דהשותפין שנדרו הנאה זה מזה לא מיירי אלא דוקא באופן זה שנדרו הנאה זה מזה אבל לא נדרו הנאה מנכסיהם, דאילו נדרו הנאה מנכסיהם לא הוי מהני כלל ברירה, דכיון דאפי' לקחו אסור משום דהנכסים נאסרו כ"ז דלא אפסקי' אחר א"כ מאי מהני דיש ברירה הא עכ"פ קודם שנכנס המודר לחצר לא נתברר שהוא שלו, וא"כ באותה שעה שהדירו זה מזה היה החצר שייך לשניהם, וא"כ מה מהני דעכשיו הוברר דעל שעה זו הוא שלו הא כבר נאסר החצר אפי' לכשיצא מרשותו, וע"כ משום דהכא מיירי דנדרו הנאה זה מזה ואז מותר ליקח ממנו זבינא דרמי על אפיה שאין ללוקח הנאה ממה שהוא מוכר לו, והכא עצם המכירה אין זו הנאה שאין המדיר המוכר אלא המכירה כבר נגמרה משעת קניית החצר, וא"כ מאי הקשה הרשב"א מככרי עליך דהתם היינו איסור הנכסים והכא איירי בנדרו הנאה זה מזה, ועיקר החלוקה נמי לא דמי למכירה דנאמר דנבעי דוקא זבינא דרמי על אפיה דכיון דיכול לכופו בדין לחלוק אינו מהנה אותו בחלוקה, ומה דאסור בלא דין ברירה להשתמש בחצר אף דג"כ בדין הוא נוטל ואינו מהנה אותו, זהו בשביל דבדין נדרו הנאה זה מזה בכלל זה הוא נכסים דאם נהנה מנכסיו הוא ג"כ הנאה ממנו, אבל זהו דוקא כ"ז שהם נכסיו ולא כשלקחו דאין עצם הנכסים אסורים, והוא פשוט ומוכרח מדין זבינא דרמי על אפיה דמותר ליקח ממנו בנדרו הנאה זה מזה, וזהו מש"כ דלשיטת הרמב"ם יש נ"מ במה שמסר לו דליו לפימש"כ דמה דמותר משום יש ברירה אינו אלא בנדרו הנאה זה מזה, אבל בנדרו הנאה מנכסיהם לא מהני כיון דקודם שהוברר שנכנס לתוך שלו היה רשות שניהם עליו, וא"כ קודם שמסר לו דליו היה יכול לאסור עליו המים באיסור נכסים, אבל משמסר לו דליו והעמיד כל הבור ברשותו קנה כבר כל המים שבבור והוי בגדר מכירה לזמן, איברא דיש לעיין במכירה לזמן אם המוכר יוכל לאסור דלא מצינו אלא במשכיר שיכול להקדיש בערכין דף כ"א ועיין מש"כ בתוס' ב"מ דף ע"ג אבל לא במכירה לזמן וצ"ע בזה].
והנה הרמב"ם מפרש להדיא כפי' ר"ח דהא כתב ומשמסר דליו לשני לדלות ממנו, ואף דבגמ' אמרינן הובא בהלכה ט' המכסה בורו בדליו של חבירו ובא בעל הדלי ונטל דליו ומוכח דדלי ראוי לכיסוי, אבל הא ברשב"א מבואר דאם דליו הוא נטלא שדולין בו אינו ראוי לכיסוי ומהא דהמכסה בורו בדליו של חבירו לק"מ דדליו של חבירו שדולה מים מבורו אפשר שיועיל לכיסוי לבורו של המכסה שבור של חבירו רחב פתחו וגם הדלי גדול, ובור שלו פתחו קטן ויספיק הדלי לכסות אבל דלי שדולין מזה הבור גופיה בודאי אי אפשר לכסות בו ואף שאפשר לצייר שיש כיסוי ובו נקב ומכסין מהדלי הנקב בודאי דוחק הוא, וברורים דברי הרשב"א שאם דליו הוא נטלא שדולין בו אינו כיסוי, וממילא אזדא לה סברתו של הלח"מ.
ובחו"מ סי' ת"י כתב המחבר לשון הרמב"ם דהראשון חייב וכתב הגר"א ז"ל דהוא כגירסת הרי"ף, והרמ"א כתב ע"ז וי"א דשניהן חייבין עד שימסור דליו לשני וכ' ע"ז הגר"א ז"ל וז"ל כגי' שלנו והרא"ש כתב דאף גי' הרי"ף י"ל כפירש"י, וע"כ צ"ל כן כמ"ש כתנאי המדלה כו' במאי קא מיפלגי כו' עכ"ל, וכונת הגר"א הוא דכיון דמ"ד משימסור לו דליו סובר דהאי מדידיה קא ממלא והאי מדידיה קא ממלא א"כ בודאי שניהם חייבים דלא עדיף הראשון מהשני, אבל באמת לא ידעתי כלל ההכרע לזה, דהא להדיא כ' רש"י בד"ה וראשון דהאי עבר דקתני במתני' היינו נשתמש בו ובד"ה דלא כ' כסוי הבור לכסותו שהראשון פתחו ודלה וכו' ונמצא דהפי' עבר הראשון היינו שהיה מכוסה והראשון פתחו להשתמש בו, ואף לדעת הרמב"ם דאינו מפרש דליו כיסוי, מ"מ שפיר נוכל לפרש דעבר עליו הראשון היינו שהראשון פתחו וכמו שפירש"י, וא"כ בפשיטו נוכל לומר דכיון שהראשון פתחו בודאי נתחייב הוא בחיובי הבור וגם אח"כ כשבא השני והניחו משתמש מ"מ לא נתחייב השני דבשלמא למ"ד כשהניחו משתמש משום דסבר כרבנן דאין ברירה כשהניח הראשון להשני להשתמש הוי כאילו השאיל לו הבור ונעשה שומר על הבור, אבל לראב"י דהאי מדידיה קא ממלא וכו' ואינו שואל על חלקו א"כ לא נתחייב עכשיו בתורת שומר, ועיקר החיוב הוא על הראשון שפתחו ורק אם מסר לו דליו גילה דעתו שהעמיד כל הבור ברשותו כמו שפי' הרשב"א ואז נתחייב השני בשמירת כל הבור.
הנה מסופקני לדעת הרמב"ם דהראשון חייב אם אחר שידע השני ושהיה אפשר לו לכסות אם כבר חייבים שניהם, או דילמא דוקא בשני לגבי הראשון דאינו אלא משום שקבל הבור ברשותו ובגדר שומר והא לא נתחייב בקבלתו לעולם, ולכן מזמן שידע הראשון ושהיה לו זמן לכסותו שניהם חייבים, אבל הראשון שפתחו אפשר דהוא מחוייב לכסותו וכל זמן שלא כיסה הוא מחוייב בנזקין, ואף דלגבי הניזק אם אין להראשון לשלם ודאי יכול לתבוע גם השני משידע כמו כל בור שכיסוהו הבעלים ונתגלה באונס דמשידעו הבעלים חייבים בנזקיו, אבל בהדין שבין שני לראשון יש לומר דלעולם רמיא על הראשון לכסותו כיון שפתחו, ואולי דגם בזה נימא דכיון ששניהם הם בעלים על הבור אף דרמיא על הראשון לכסותו מ"מ שניהם חייבים בנזקיו מכיון שגם השני יודע ויש לו זמן לכסותו, ויש להוכיח כאופן הראשון מדבעי בגמ' וראשון עד אימת מיפטר ולא בעי ושני עד אימת מיפטר ארישא אך בסברא צ"ע.
ובמה דמוכח כאן דעד כדי שידע בודאי הראשון פטור יש להוכיח דלא כדברי הלח"מ בדעת הראב"ד בפ"ד הלכה ד' שכתב שיש לומר דלעולם אין הבעלים ניצולים מיד הניזק וכתב הלח"מ בהלכה י"א בכונתו דסובר דמסירה לשומר אינו פוטר את הבעלים מן הניזק דהא הכא מוכח להדיא דראשון מיפטר מכי מסר דליו, ודוחק לומר דמסר דליו הוי טפי ממסירת שמירה לפימש"כ הרשב"א דהעמיד הבור ברשותו ונאמר דהוי בגדר מכירה לזמן עד כדי שידע דלא מסתבר כלל, אך באמת כבר בארנו שם והוכחנו דאין כונת הראב"ד כמש"כ הלח"מ אלא לענין בכדי שידע ע"ש.
ובמה שהשיג הראב"ד כתב הלח"מ דהרמב"ם מפרש כפי' התוס' דבכדי שידע היינו שיצא הקול ובכדי שיודיעוהו היינו שידע ממש וכיון שפסק כר' יוחנן לכן פסק עד שידע, אך בסברא דמילתא כתבו התוס' משום דאינו סומך אשמיעה, ודבריהם אינם מובנים דלמה לא יתחייב לכסות כששמע שהבור מגולה הא בדבר שאפשר לברר גם ע"א נאמן כדאמרינן בקדושין בע"מ פסולו ביחיד משום דאמרינן שלוף אחוי ואף דיש לומר דהתם לא הוי טירחא כלל והכא הוי טירחא יתירה לילך לבור שאפשר הוא רחוק בכ"ז לא מסתבר שיהי' פטור משמירת הבור כשאומרים לו שהוא מגולה ויהיו נזוקים בו ולא יהי' עליו חיוב לכסותו.
והרא"ה בש"מ כתב כפי' התוס' ובטעמא דשמואל כתב באופן אחר וז"ל ושמואל אמר בכדי שיודיעוהו פי' אע"פ ששמע כן מבני אדם אינו מתחייב בכך שבמשמע ודאי שג"כ שמע שבא חבירו כבר והוא סבור שכיון שהוא כסהו פעם אחת שחבירו בא לכסותו הוא לבדו פעם אחרת, וכיון שכן אינו מתחייב עד שיודיעוהו בשליחות ששולח בעדו לבוא לסייעו והשתא ודאי רמיא חיובא אתרווהו וכו' עכ"ל, אכן דברי הרא"ה ג"כ אינם מבוררים דמ"ד בכדי שיודיעוהו משמע דלית ליה בכדי שידע כלל אפי' בא השני ומצאו מגולה והלך לו ואינו מתעסק כלל לכסותו מ"מ אינו חייב הראשון ובזה אינו מועיל טעמו של הרא"ה.
אכן יש לומר באופן אחר לדברי התוס' דאין מחייבין אותו משום זה דבסתמא שמע דאין מוציאין ממון מחזקה זו כמו דאין מוציאין ממון באומדנא דגמל האוחר בין הגמלים ונוכל לומר לפי"ז דרב לטעמי' דסובר הולכין בממון אחר הרוב, וכיון דע"פ רוב שמע מחייבין אותו ואף דבפ' המוכר פירות אמר דרב מודה בגמל האוחר כתב שם הרשב"ם משום דאיכא רובא כנגדו דרוב שוורים שבעולם נגחוהו ועיין במה שנכתוב בזה בסוף דברינו.
והנה הגר"א ז"ל כתב בחו"מ סי' ת"י דשיטת הרמב"ם הוא כגירסת הרא"ש דר' יוחנן סבר כדי שידע, ודברי הגר"א שם אינם מדוקדקים שקיצר יותר מדי שבמה דאיתא שם בחו"מ עד שידע והוא לשון הרמב"ם, כתב שם בס"ק ל"ז וז"ל עד שידע, כ"ה גי' הרמב"ם והרא"ש כר' יוחנן, ואח"כ בליקוט כ' וז"ל כ"ה גי' בגמ' וכ"ה גי' הרא"ש וכ"כ הטור עכ"ל, והמעיין יחשוב שדעת הגר"א ז"ל דהרמב"ם והרא"ש גורסים בגמ' עד שידע ובאמת ז"א דגם ברא"ש הגירסא כדי שידע, והטור הביא ע"ז פי' הראב"ד דא"צ עד שידע אלא בכדי שידע, ולכן ע"כ דכונת הגר"א ז"ל רק במה דגורס הרא"ש בדר' יוחנן כדי שידע ולא בכדי שיודיעוהו, וכן כתב הב"ח דמשום זה פסק הטור בכדי שידע משום דהרא"ש גורס כן בדר' יוחנן ורק שמואל אמר כדי שיודיעוהו, ואנן קיי"ל כר' יוחנן, ולפי דברי הגר"א ז"ל צ"ל דמה דכתב הרמב"ם עד שידע הוא משום דמפרש כפי' רש"י דבכדי שידע הוא לקולא דדוקא בבא וראה הבור מגולה חייב, ושמואל דסבר בכדי שיודיעוהו הוא לחומרא דחייב אפי' לא ראה.
ולפי"ז היה נכון לומר דגם גירסת הראב"ד הוא בדר' יוחנן בכדי שידע דהא כתב כן להלכה ורק דמפרש בכדי שידע הוא שיעור מנהגו לדלות דאז כבר ראה, ולפי דברי הראב"ד לכאורה צריך לומר דמפרש בכדי שיודיעוהו כפי' התוס' דדוקא אם הודיעוהו חייב, אבל דברי הראב"ד שכתב אין בגמ' עד שידע לא משמע דכן פירושו דעד שיודיעוהו, ע"כ נראה לפי הראב"ד דבכדי שיודיעוהו הוא נמי שיעור אלא דהוא חומרא דמ"ד בכדי שידע אינו מחייב אלא בשיעור מנהגו שיבוא לדלות ויראה שהבור מגולה, ומ"ד בכדי שיודיעוהו מחמיר ומחייב אם יש שיעור שע"פ האומד ראו אנשים והודיעוהו סגי לחייבו בזה, ולהלכה קיי"ל בכדי שידע משום דגורס כן בדר' יוחנן וכנ"ל, והטעם בזה יש לומר דאינו משום דאינו מחוייב לסמוך על מה שהודיעוהו אלא משום דזה יותר ברור אם כבר עבר שיעור מנהגו שודאי הלך לדלות, אבל על סמך שהודיעוהו אינו אומד ברור לחייבו בכך.
אכן באמת קשה לפרש שיטת הרמב"ם כפי' רש"י דמלבד דפי' רש"י בעצמו קשה כמו שהקשינו למעלה על פי' התוס' דמהיכי תיתי יסבור רב דלא מהני לחייבו אם הודיעוהו שהבור מגולה, ולרש"י עוד יותר קשה דהתוס' מפרשים בכדי שידע היינו ששמע בשמיעת קול בעלמא, אבל לפירש"י צריך לומר דגם הודעה ממש לא מהני לחייבו לרב, ובפרט דלגירסת הרא"ש ושנאמר שכן הוא שיטת הרמב"ם צריכין אנו לקבל דוחק זה להלכה דלפירש"י לפחות אינו להלכה דהא רש"י אפשר דגורס כגירסתנו בדר' יוחנן כדי שיודיעוהו, ועוד יותר קשה לפרש כן בדברי הרמב"ם דכיון דלפירש"י עיקר המחלוקת אם סגי לחייבו במה שהודיעוהו או שצריך דוקא שיראה בעצמו, ולכן אם הרמב"ם הי' כותב לשון הגמ' כדי שידע היינו יכולין לפרש כדברי רש"י אבל מכיון ששינה וכתב עד שידע ומוכח שבא לפרש ואכתי לא ביאר לנו כלל דמנ"ל דאם הודיעוהו שהבור מגולה לא נקרא ידיעה ולא קרינן בו עד שידע.
והנראה לי בדעת הרמב"ם ע"פ דרך הלח"מ דהוא מפרש כפי' הר"י מיגש הובא בש"מ וז"ל מאן דאמר בכדי שידע הוא מחייב את הראשון שידע מעצמו כשיבקר אותו לראות אם נשאר מכוסה כמו שהניחו או נתגלה ויכסה אותו שנית, ואם נתעכב מלבקרו לדעת רב חייב והאומר בכדי שיודיעוהו ס"ל שמעת שכיסה אותו אינו מחוייב לבקר אותו לדעת אם נתגלה או לאו, אבל בחזקת מכוסה ישאר אצלו כמו שהניחו ואין עליו אשם למה שהניחו אא"כ נזדמן שהודיעוהו אחרי שכבר נתגלה אז אם נתעכב מלחזור לו ולכסותו יהי' חייב עכ"ל, ודברי הר"י מיגש הם דלא כמש"כ הרמב"ן במלחמות בסוגיא דמיגו דהוי פושע לענין גמלים, דלהלכה על בעל הבור לילך ולבדוק אם לא נתקלקל הכיסוי הבאתי דבריו בפ"ד הלכה ו', ומדברי הר"י מיגש מוכח דלהלכה אינו מחוייב והוא בחזקתו,
ועכשיו מבואר דברי הרמב"ם שהוא כפי' הר"י מיגש כידוע שהוא הולך בשיטתו דמ"ד בכדי שידע הוא מחמיר דכיון שיש שיעור שהי' אפשר לו לידע חייב דהי' מחוייב לידע ומוכח דמטעם אומדנא אין מחייבין אותו ורק דאפי' לא ידע חייב, ומ"ד כדי שיודיעוהו סובר דדוקא אם הודיעוהו חייב, ולכן הרמב"ם שכתב עד שידע גורס כגירסתנו דר' יוחנן סבר כדי שיודיעוהו וסובר כפשוטו דאם הודיעוהו ודאי הוי ידיעה וזהו עד שידע, ואף דגם לפי' הר"י מיגש יש לדייק דאמאי משמע טפי כדי שיודיעוהו ידיעה ודאית וכדי שידע משמע רק שיעור ידיעה, אבל באמת גם התוס' מפרשים כן דכדי שידע הוא שיצא הקול דמסתמא שמע וכדי שיודיעוהו היינו עד שיודיעוהו ממש משום דסוברים דלשון שיודיעוהו לא משמע על שיעור דלא שייך שיעור בזה דמנ"ל שהודיעוהו, והא דאמרי שמואל ור' יוחנן כדי שיודיעוהו הוא איידי דאמר רב כדי שידע.
אכן בדעת הראב"ד צ"ל דגורס כגירסת הרא"ש דר' יוחנן אמר בכדי שידע ומפרש שיעור מנהגו לדלות ובפי' כדי שיודיעוהו צ"ל דמפרש כמו שכתבנו למעלה דהוא ג"כ שיעור וסובר דשייך גם בזה שיעור, ושמואל מחמיר, והלכה כר' יוחנן דבכדי שידע וכנ"ל.
ובעיקר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד דהרמב"ם סובר דאינו חייב אלא אם ידע בודאי והראב"ד סובר דחייב בשיעור מנהגו לידע אף דאין אנו יודעין בודאי אם ידע, יש לתלות זה בהספק אם שמירה הוא פטור ועיקר דינא הוא חייב על מה שממונו הזיק, או מה שהמזיק שלו הזיק דחייב משום ממונו, או עיקר החיוב הוא שחייבתו תורה בשמירה וחיובו הוא בשביל שלא שמר, וכבר כתבתי מזה בפ"א הל' א' דאם שמירה הוא פטור יש לומר דמספק ג"כ אפשר לחייבו כיון דהחיוב ודאי והפטור הוא בספק, וכמו שפסק הרמב"ם בפ' ב' מהל' שאלה ופקדון הל' ח' דספק בבעלים לגבי שואל אם הי' באונס פטור מספק ואם הי' בפשיעה חייב, וכתב המ"מ דכיון דפושע הוא כמזיק ואין ראיה ברורה לפטרו חייב לשלם, וכאן יש לדון בזה במכ"ש דהתם מיירי בספיקא דדינא דלא שייך חזקת חיוב וכאן בספיקא דמעשה יותר שייך לומר דמספק אין לפטרו, אלא דמ"מ צריך דוקא אומדנא שידע דאל"כ מהיכי תיתי לומר שידע, ומוקמינן ליה אחזקתו שלא ידע שנתגלה, ולפי"ז נאמר דהרמב"ם סובר דעיקר החיוב הוא השמירה והראב"ד סובר דשמירה הוא פטור, ועיין מש"כ בפי"ב הל' ה' שכתבנו ג"כ לשיטת הראב"ד דשמירה הוא פטור.
אכן לכאורה סתירה לדברינו משיטת הראב"ד בהל' ו' דאם אחר כסה בורו ואח"כ גילהו אינו חייב בעל הבור אלא בכדי שידע, והוכחנו שם שיטתו דיכול בעל המזיק לפטור את עצמו בטענת אונס אף שהוא לא שמר ואחרים שמרו מזיק שלו, וכיון דשמירה הוא פטור אמאי יהי' פטור ע"י שמירה של אחרים, אך י"ל דסובר דטעם הפטור דשמירה הוא משום גדר אונס, ואף דסגי בשמירה פחותה נאמר דלגבי נזקין סגי בזה לחשבו לאונס, ולכן אין נ"מ בין שמר הוא או שמרו אחרים, כיון דעכ"פ לא הי' עומד להזיק פטור משום אונס ולא דמי לתחלתו בפשיעה, דהתם לא הי' משומר לאיזה צד היזק, אבל הכא הי' משומר והוי אונס ופטור, ובדעת הרמב"ם נוכל לומר דכיון שפטרתו תורה בשמירה פחותה אין הפטור משום אונס רק דזהו עיקר חיובו, ונוכל לומר דעיקר החיוב הוא שמירה ומש"ה כשהוא לא שמר לא מיפטר בטענת אונס, ומ"מ איני קובע מסמרים לתלות כאן בזו החקירה ויש לעיין בזה: