אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון· הרב איסר זלמן מלצר

פרק י · הלכה יא

הלכה ט

אין הבעלים משלמין את הכופר עד שתמית בהמתן חוץ מרשותן, אבל אם המית ברשות המזיק אע"פ שהוא בסקילה הבעלין פטורין מן הכופר, כיצד הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשותו ואפילו נכנס לתבוע שכרו או חובו ממנו ונגחו שורו של בעל הבית ומת השור בסקילה והבעלים פטורין מן הכופר שהרי אין לו רשות ליכנס לרשותו של זה שלא מדעתו, עמד בפתח וקרא לבעל הבית ואמר לו הן, ונכנס ונגחו שורו של בעל הבית הרי הבעלים פטורין, שאין משמע הן אלא עמוד במקומך עד שאדבר עמך.
עיין במ"מ שתמה שלא כתב הרמב"ם דכ"ז בשכיח ולא שכיח אבל שכיח בבית ודאי חייב, וכתב ואולי שהרמב"ם מפרשה בפנים אחרים, וכתב הלח"מ דהרמב"ם מפרש בגברא דשכיח ולא שכיח היינו דבין שכיח בין לא שכיח הדין כן דפליגי אי אין עול תא משמע או קום אדוכתא משמע ומלבד דהפי' דחוק הנה לא הועיל כלום בתירוצו דאפי' אם מפרש כן היינו דוקא בקרא אבבא ואמר אין, דאז נאמר דאין נ"מ ואפי' שכיח רק בבית מ"מ כיון דא"ל אין וקום אדוכתא משמע אין לו ליכנס, אבל עכ"פ זהו פשוט מסוגיית הגמ' דקמקשה ה"ד אי דשכיח במתא מ"ט דאחרים או דשכיח בבית מ"ט דת"ק דזה ודאי דאי שכיח בבית יש לו רשות ליכנס, ובלא קרא אבבא ונכנס חייב בעל השור, וא"כ עכ"פ למה סתם הרמב"ם בהלכה י"א דבכל אופן פטור, והב"ח בסי' שפ"ט תי' בדעת הרמב"ם דהא דאמר ל"צ בגברא דשכיח ולא שכיח וקרי אבבא וא"ל אין, הם שני תירוצים, תי' א' בגברא דשכיח ולא שכיח, ותי' ב' בקרי אבבא, והרמב"ם פסק כתי' ב', ומלבד דגם זה לא משמע כלל בלשון הגמ' וגם לא מסתבר מש"כ דפסק כתי' ב' דלמה לא יפסוק כב' התירוצים ויכתוב שניהם, אך לבד זה קשה מה שהקשינו על תי' הלח"מ דעכ"פ היה לו לבאר דבלא קרי אבבא ושכיח רק בבית דבעל השור חייב.
עוד קשה דברי הרמב"ם דאפי' אם נימא שיש לו איזה טעם לפסוק שלא כהסוגיא ולומר דאין נ"מ בין שכיח במתא או שכיח בביתו, מ"מ קשה טובא עיקר הדין כמו שהוכיח הנמוק"י בשם הרמ"ה דבודאי רשאי פועל להכנס לבית בעה"ב לתבוע שכרו דהא אפי' למשכנו רשאי ליכנס כדאיתא בב"מ דף קט"ו ואין לומר דזהו רק היתר למשכן ולא היתר כניסה ונ"מ אם נכנס ברשות דהא פסק הרמב"ם בפ"ג מה' מלוה הל' ז' וז"ל מי שיש לו שכר אצל חבירו ה"ז מותר למשכנו שלא ע"פ ב"ד ונכנס לביתו ונוטל המשכון בשכרו, וא"כ תימה רבה במה שכ' הרמב"ם כאן בפירוש שאין לו רשות ליכנס לרשותו של זה שלא מדעתו.
והנה לבאר דברי הרמב"ם בשני הקדמות, א' דהנה דעת הרמב"ם בפ"א ובפ"ו מהל' חובל ומזיק דשניהם ברשות באדם המזיק אפי' הזיקו זא"ז שלא בכונה פטורין, ומקורו מהא דאמר רבא בדף מ"ח וממתני' דזה בא בכדו וכו' שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך, אלא דשאר הראשונים פירשו בהוזקו והרמב"ם מפרש אפי' בהזיקו, ולכאורה קשה דא"כ אמאי חייב שור שהזיק בר"ה דהא אמרינן בדף ד' ושמירתן עליך, ואדם שמירת גופו עליו ובודאי לא גרע אדם שלא בכונה משור בכונה דכמו דחייב על שמירת השור כן חייב על שמירת גופו, אך הדבר פשוט דשור מזיק באמת אין לו רשות לילך ברה"ר בלא שמירה, וכמו שכתב הרא"ש בריש ב"ק בביאור דברי הרי"ף שכתב דשן ורגל פטור ברה"ר משום דאורחיה הוא, דשור מועד אין לו רשות לילך ברה"ר, ותם קיי"ל דקנסא הוא, איברא דבדף ו' אמרינן להדיא דכל אלו שברשות דאם הזיקו חייב לשלם נלמד משור, ומוכח דשור הוא ברשות. וכתבו התוס' שם דהיינו שן ורגל בהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י דיש לו רשות, אולם בתוס' שאנץ כתבו דמה לבור שכן שלא ברשות היינו דעיקר הנזק נעשה שלא ברשות, ובזה אמר שור יוכיח דלא שייך לומר דעיקר הנזק נעשה שלא ברשות דהא נולד ברשות, והקשו בתו"ש וליפרוך מה להני שכן הולכים שלא ברשות וכ' ע"ז ונ"ל דמסברא אין לנו לפטור שום מזיק ותירוצם אינו מובן, אכן יש לומר דזה באמת לא קשה כלל דע"מ כן נתנו לו רשות שאם יזיק ישלם או שישב וישמור, אבל מבור דאין לו רשות לעשות עיקר הנזק אף ע"י שמירה פריך שפיר דמנלן ללמוד דאפשר לחייב מזיק כזה דעכ"פ נעשה שלא באיסור.
עכ"פ נוכל לומר דעיקר דין חיוב שור ברה"ר הוא משום שאין לו רשות, אבל שניהם ברשות לא גרע מאדם המזיק שלא בכונה דפטור, ומה דחייב בהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י נראה דהוא משום דמה דשניהם ברשות פטורין היינו דכיון דהמזיק יש לו רשות א"כ להניזק לא היה רשות להניח חפציו בלא שמירה ובגדר על הניזק להרחיק את עצמו, וכמו שכתב הרא"ש בטעמא דפטורא דבהמה שפשטה צוארה ואכלה מע"ג חברתה דמקום שאינה יכולה לאכול אלא בקפיצה דלאו אורחה לגמרי יש רשות להניזק להניח פירותיו ומקום שיכולה לאכול בלא קפיצה אין לו רשות להניח פירותיו, וכמו דאמרו בפ"ב לאו כל כמינך דמקרבת פירותיך לרה"ר ומחייבת לתוראי ולכן נאמר דברה"נ כיון שבודאי יש לו רשות להניח פירותיו ליכא בזה טעמא דשניהם ברשות ולכן חייב בצרורות, ולפי"ז לא צריך כלל לטעמא דצרורות לא הוי אורחה גמור, אלא דהכי הוא דינא דעיקר דנין אחר מקום הנזק, הקדמה ב' דיש ב' עניני רשות, א' על היתר או איסור, דמי שמותר לו להשתמש נקרא יש לו רשות, ומי שאין לו היתר להשתמש נקרא אין לו רשות, ב', דרשות הוא כמו זכות וכמו שהוא ברשותו, ולכן נאמר דמה דאנו אומרים דשניהם ברשות פטורים אינו אלא היכי דשניהם יש להם רשות ממש כענין הב', אבל מה דיש לאחד היתר כיון שאין לו שום זכות אינו פוטר אותו אם הזיק את חבירו שיש לו רשות ממש, ועוד נאמר דמה דאנו אומרים דאסור לבעלים להניח מועד ברה"ר בלא שמירה היינו משום שברה"ר יש רשות וזכות לכל העולם לילך שם, ונמצא ששולח מזיק לרשות חבירו, אבל מה דיש היתר ליכנס זה לא נקרא רשות ואינו מחייב את הבעלים שלא להניח מועד בביתו, ומיושב בזה לשון הגמ' בב"מ דף י"ב וכי מותר לאדם להרביץ ארי בתוך שדהו כדי שיראו עניים ויברחו, וקשה דאיזה משל הוא, בלאו הכי אסור להרביץ שהוא מזיק ובמקום שיש רשות לאחרים להלוך אסור להחזיק מזיק, ואף דנוכל לומר שהוא רק משל בעלמא מ"מ קשה דלא היה להגמ' לומר משל שאינו ראיה כלל, אך עוד יותר מוכח מדברי הרמב"ם שפסק בפ' ד' מה' מתנות עניים דאסור להרביץ ארי בתוך שדהו כדי שיראו עניים ויברחו, ומוכח להדיא דהוא רק דין בהלכות עזיבת מ"ע ולא בהלכות נז"מ.
ועכשיו נבאר דעת הרמב"ם דהנה בגמ' מייתי אח"כ ברייתא תניא כמ"ד אין קום אדוכתא משמע דתניא פועל שנכנס לתבוע שכרו מב"ה ונגחו שורו של ב"ה או נשכו כלבו פטור אע"פ שנכנס ברשות, אמאי פטור אלא לאו דקרי אבבא ואמר לו אין וש"מ אין קום אדוכתא משמע, וכתבו בתוס' וע"כ בשכיח ולא שכיח דאי בשכיח לא היה קורא זה אע"פ שנכנס ברשות דפשיטא דקום אדוכתא משמע, אבל באמת אכתי קשה דעכ"פ כיון דאנו מפרשין אין קום אדוכתא א"כ לא נכנס ברשות, ומה לנו מה שאפשר לטעות ולומר אין עול תא, כיון דברייתא סברה דקום אדוכתא משמע, ודוחק גדול לפרש אע"פ שנכנס ברשות במה שטעה וסבר שנכנס ברשות.
ונראה דהנה במה שכתב הרא"ש והביאו הטור בסי' שפ"ט דבזמן הזה מנהג פשוט שנכנסין פועלים לבית בעה"ב לתבוע שכרן וכו', כתב ע"ז הב"ח וז"ל יש מקשים איך היה מנהג זה מקודם בישראל שלא יכנס אדם לבית חבירו כשצריך הפך מוסר חז"ל יהי ביתך פתוח לרוחה וכו' ולפענ"ד דלא קשה דבשכיח בשוקא ודאי אין לאדם הגון ליכנס לבית חבירו משום חשד אשתו, וכדתנן בפי' המוכר פירות מי שיש לו בור לפנים מבורו של חבירו וכו' עכ"ל, והנה לפי דבריו יקשה להיפוך כיון דהוא משנה מפורשת וגדר איסור יש בזה למה הקילו בזה"ז, לכן נראה דלא דמי למתני' דהתם הוא ענין של קביעות שתמיד זקוק ליכנס לביתו של חבירו ע"כ תיקנו חז"ל שני פותחות משום חשד אשתו, אבל באקראי ליכנס כשאינו יודע כלל אם אשתו היא ביחידות, וגם אז הא אמרינן בסוף קדושין דבעלה בעיר אין חוששין משום יחוד ורק מכיון דאמרינן שם דאם היה גס בה אסור וכן מבואר ברמב"ם וטור, א"כ זה כיון שהוא שכן קבוע אפשר שיהיה גס בה, ולכן תיקנו חז"ל שני פותחות אבל לאדם אחר באקראי לא מצינו גדר איסור בזה, אכן באמת הוא גמ' מפורשת בפסחים דף קי"ב ע"א אל תכנס לביתך פתאום וכ"ש לבית חבריך ופי' רשב"ם אלא השמע קולך להם קודם בואך דילמא עבדי מילתא דצניעותא, עכ"ל וכיון דאמר ע"ז וכ"ש לבית חבירך מוכח דלבית חבירך הוא ג"כ מטעם זה ולא משום גדר איסור, ועוד דאם יש חשש איסור לא שייך למנות מז' דברים שצוה ר"ע את ר' יהושע בנו, ובודאי היה איזה טעם מטעמי הגלות שנתבטל מנהג טוב זה, אבל אין זה אלא מנהג מוסר שלא ליכנס לבית פתאום אלא להודיע מקודם ורק שממילא יצא המנהג שבעה"ב אומר יבוא.
ועכשיו נראה דמה שאמרו בברייתא אע"פ שנכנס ברשות אף דסברה דהן קום אדוכתא משמע משום דבאמת כיון דעכ"פ אפשר לטעות בפי' מאמר הן לכן מוכח דאינו קפידא שלא יבוא בדוקא, אלא משום דלפעמים מצויים א"צ הקורא בפתח אלא לראות בעה"ב, כמו עני המבקש נדבה או ענין אחר שא"צ דוקא ליכנס לבית ע"כ אומר לו הן שאני הולך אליך, אבל מ"מ אין כאן מניעה מפורשת שלא יבוא כיון דעכ"פ אפשר לטעות ולפרש שמסכים שיבוא וכיון דכל עיקר מנהג לקרוא או להכות בפתח הוא רק משום גדר אל תכנס פתאום, א"כ מכיון שכבר הודיע רצונו ליכנס מותר דאין זה מגדרי גזל מענין השתמשות בבית חבירו שלא ברשות, ונמצא דמה שכתב הרמב"ם על זה שהרי אין לו רשות ליכנס לרשותו של זה שלא מדעתו, ומה דאיתא בברייתא אע"פ שנכנס ברשות הם שני ענינים דכונת הברייתא לענין היתר כניסה ורשות מהלכות דרך ארץ, וכונת הרמב"ם מגדר הב' שכתבנו במשמעות רשות שהוא רשות בעלות, ומדברי הרמב"ם אלו ג"כ מוכח כמש"כ דמה דאמרינן הן קום אדוכתא משמע, וכתב הרמב"ם שאין משמע הן אלא עמוד במקומך עד שאדבר עמך דלכאורה היה משמע דהוא מניעה מפורשת שלא יכנס לביתו, אבל מדבריו שכתב שהרי אין לו רשות ליכנס לרשותו של זה שלא מדעתו מוכח דאינו אלא חסרון דעת ולא מניעה מפורשת דאל"כ לא היה לו לכתוב שלא מדעתו אלא בעל כרחו, ומוכח כמש"כ דמה שכתב שאין משמע הן היינו דאין כאן נתינת רשות דאין במשמעו אלא עמוד במקומך עד שאדבר עמך, אבל מ"מ שום אדם אינו מקפיד אם נכנסין לביתו כשכבר הוא מוכן לכך ואינו עושה מילי דצניעותא, ומכיון שאינו מוכח להדיא לשון הן שלא יבוא דכן עכ"פ אנו מוכרחין לפרש בברייתא, א"כ אין כאן כבר גדר שלא תכנס לבית פתאום, ומותר לו ליכנס כמש"כ.
ועכשיו מיושב דאיברא דמעיקרא הוי סבר דאם רק מותר ליכנס כבר חייבים הבעלים בנזקי השור, אבל לפי מה דמביא אח"כ ברייתא מפורשת דאע"פ שנכנס ברשות מ"מ פטור וע"כ דאין זה אלא רשות של היתר ולא רשות ממש שהרשו הבעלים, א"כ אפי' לא שכיח בשוקא דמותר לו ליכנס אין זה אלא רשות של היתר, ומה דפריך הגמ' בברייתא השניה אמאי פטור ואוקמא דע"כ בדקרי אבבא, ואמאי לא מפרש כפשוטו דבסתם פועלים עסקינן דנכנס בהיתר, אך הבאור פשוט דגמ' מפרש הא דקתני בברייתא אע"פ שנכנס ברשות דאינו רק רבותא בטעמא, והכונה דאף שהדין הוא שנכנס בהיתר אלא דהוא רבותא בדין, ואע"פ הוא כמו אפילו, והיינו דאפילו נכנסו ברשות, ולכן הוי סבר הגמ' דרשות הוא רשות ממש שנתן בעה"ב להם רשות, ולכן פריך שפיר אמאי פטור, ולכן אומקא דקרי אבבא ואמר הן דיש כאן רשות גמור מצד היתר כניסה, בכל אופן אפי' אם אינו ירא משכירותו והבעה"ב מצוי בשוק מ"מ נכנס ברשות מצד דין היתר ומ"מ פטורים הבעלים כיון שעכ"פ לא נתנו לו רשות.
ומה דפטורים הבעלים מנגיחת שורם אף שנכנס בהיתר כיון שלא נתנו לו רשות מפורש הוא כמו שבארנו דהא דחייב אם הזיקה בהמתו ברה"ר היינו בשביל שאין לו רשות לשלוח בהמתו לרשות הרבים, וכמו שכתב הרא"ש בריש ב"ק דהוי כעין חצר הניזק לשן ורגל דשור מועד אסור לו לשלוח לר"ה ונמצא שבהמתו הלכה שלא ברשות, אבל ברשות המזיק בעצמו א"א לומר דאין לו רשות להחזיק בהמתו, ולכן אף שיש רשות ע"פ דין לאחר ליכנס מ"מ אינו מחוייב בשביל זה למנוע להחזיק בהמתו, והלה אם רוצה ליכנס ישמור את עצמו, וכמו שהוכחנו מהא דב"מ ופסק הרמב"ם להלכה דאסור לאדם להרביץ ארי בתוך שדהו ומוכח דהוא רק איסור מהלכות עזיבת מ"ע ולא מדיני מזיק.
איברא דמצינו בנכנס לחנותו של נגר ונתזה בקעת דאפי' נכנס שלא ברשות חייב בד"ד וכ' המ"מ בפ"א מה"ל חובל הל' י"ז משום דנגר שלא ברשות הוי כמו ברשות, וע"כ צריך לומר דהוא גדר היתר ולא גדר רשות ממש דהא לענין גלות איכא נ"מ דשלא ברשות פטור וברשות חייב, כמו שפסק הרמב"ם בפ"ו מה' רוצח הל' י"א, יש לומר כיון דשם עכ"פ אם נכנס ברשות חייב בד"ד אף דהזיק שלא בכונה פטור לדעת הרמב"ם בנכנס ברשות, אכן כבר כתב בפ"ו מה' חובל הל' ח' גבי בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון דחייב אע"פ ששניהם ברשות דהוא כמו ששברו בידו בכונה, והיינו דפשיעה גמורה באדם כמו מתכוין, ולכן גם נכנס לחנותו של נגר כשהתיז בקעת חשיב כמו מתכוין, ולכן גם בשלא ברשות חייב, כיון דעכ"פ הוי היתר, אבל כ"ז באדם שהזיק בידים בפשיעה אבל פשיעה בבהמתו אינו חייב אלא אם נוכל לומר דהוי כמו ברשות גמור וכמו שכתבנו:

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה