אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון· הרב איסר זלמן מלצר

פרק י · הלכה ח

הלכה ז

המשסה כלב בחבירו והרגו אין הכלב נסקל וכן אם גירה בו בהמה או חיה והרגוהו. אבל אם שסה בו נחש ואפילו השיכו בו והרגו הנחש נסקל שארס הנחש שממית מעצמו מקיאו, לפיכך זה האדם שהשיך בו נחש פטור ממיתת ב"ד.
עיין במ"מ דמשמע דדברי הרמב"ם פשוטים, אבל באמת אינם פשוטים, ויש כאן חדוש גדול דעיקר מחלוקת ר"י וחכמים בהשיך בו את הנחש הוא אם ארס נחש בין שיניו עומד, ומכיש בסייף ונחש פטור, או דארס נחש מעצמו מקיא ונחש בסקילה ומכיש פטור, אבל לענין שיסה את הנחש לא מצינו כלל חילוק בין משסה נחש ובין משסה כלב ושאר מזיקין, וכיון דמשסה כלב פטור משום דשור האיצטדין פטור דכתיב כי יגח ולא שיגיחוהו, א"כ ה"נ צ"ל נחש והיכי אשכחן בקרא לחלק בין נחש לשאר מזיקין, והא דחייב נחש סקילה בהשיך צ"ל דהשיך אינו שיסוי אלא נתן יד האדם בפיו אבל לא שיסהו, ורישא דשיסה בו את הכלב שיסה בו את הנחש הנה בגמ' דף כ"ג משמע דאיירי בנזקין, ובתוס' שם כתבו דאיירי בין בנזקין בין במיתה, והש"מ כתב בשם הר"ר ישעי' דאיירי רק בנזקין אלא דעכ"פ במתני' הא מיירי רק לענין פטורא דמשסה, אבל לענין חיובא דנחש לא איירי כלל דהא קתני נמי כלב וכלב בודאי פטור, ורק בסיפא בהשיך בו את הנחש אמר ראב"י דלדברי חכמים נחש בסקילה, ועכ"פ בשיסה ליתא כלל בגמ' דנחש חייב, ולא מצינו חילוק בין נחש לשארי בהמות וחיות בזה.
ולכאורה היה אפשר לומר דכיון דמעצמו מקיא את הארס לא דמי לשאר מזיקין שהן נושכין או נוגחין דזה אפשר ע"י שיסוי, אבל הקאת הארס ע"כ הוא דוקא ברצונו, וכמו גדר אין קישוי אלא לדעת, דמטעם זה חייב מיתה גם באונס, אבל באמת לא דמי זל"ז דאף דתנן דשור האיצטדין אינו חייב מיתה מפני שהוא כמעושה, אינו אונס ממש דבודאי לא מיקרי זה אונס לגבי אדם, וגבי בהמה נמי לא מיפטר אלא ממיתה ולא מנזקין, וגבי מיתה מיעט קרא מכי יגח ולא שיגיחוהו שיגח ע"י עצמו ולא ע"י גרמת אחרים, אבל באמת כשמשסין אותו הוא כועס ונושך בעצמו ואינו נושך בע"כ בגדר אנוס דנימא דהוצאת הארס ע"כ הוא מוציא ברצונו דגם נשיכה הוא נושך ברצונו אלא דכיון שעשה ע"י שיסוי וגרמת אחרים פטריה קרא וא"כ נחש נמי, ודוחק לומר דבאמת שאר בע"ח כשמשסים אותם אינם עושים ע"פ רצונם אלא למלאות רצון המשסה, ונחש מעצמו מקיא ע"פ רצונו, דלא מסתבר לומר כן.
ונראה דהרמב"ם סובר דנחש כיון דמטבעו הוא מזיק ואין לו תרבות לא מיפטר במה שהרג ע"י שיסוי דאמרינן דהמשסה לא גרם כלל לנשיכתו ורק שהראה לו את הניזק דמה שלא הזיק בלא שיסוי אינו אלא שלא שם לבו לזה והוי רק בגדר שהזכירו אותו אבל אינו משום שיסוי של המשסה כיון דמטבעו הוא מזיק, ומה שהכריח להרמב"ם לומר כן הוא משום דסובר דהשיך הוא נמי גדר משסה דכיון שהכניס יד האדם בתוך פי הנחש לא גרע משיסוי וע"כ דנחש לא מיפטר משום מה ששיסוהו:
מש"כ ואין לו תרבות אינו מדוייק דהא ארי וזאב וכו' נמי אינם בני תרבות ומ"מ פטורים כמש"כ הרמב"ם בהמה או חיה רק העיקר דנחש הוא מטבעו מזיק ואינו כשאר חיות דהא ר"א נמי מודה בו:

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה