אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון· הרב איסר זלמן מלצר
פרק י · הלכה ג
והואיל וכל בהמה חיה ועוף שהרגו את האדם נסקלין היאך ימצא מועד להרוג עד שישלמו בעליו את הכופר, כגון שהרג שלשה עכו"ם ואחר כך הרג ישראל שהמועד לעכו"ם הרי זה מועד לישראל, או שהרג שלשה ישראל טרפה ואחר כך הרג שלם, או שהרג וברח וברביעי נתפס שאין הבעלים חייבין בכופר עד שיסקל השור, וכן אם סכן שלשה בני אדם כאחד או שהרג שלש בהמות הרי זה מועד להריגה ובעלים משלמים את הכופר, וכן אם הכירו עדים את בעל השור ולא הכירו את השור בפעם ראשונה ושנייה ושלישית, וברביעית ראו שורו שהרג ולא היו יודעין אם זה הוא השור שהרג בשלש פעמים הראשונות או אחר היה, הואיל והועדו הבעלים שיש להם בבקרם שור שהרג שלש פעמים היה להם לשמור כל בהמתם, ומאחר שלא שמרו משלמין את הכופר.
שאין הבעלים חייבין בכופר עד שיסקל השור, למעלה פ' ח' הל' י"ג בארתי דעת הרמב"ם דאף דלא קיי"ל כרבה דסבר דכ"ז שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר, זהו דוקא לענין שלא בכונה דאתרבי מאם כופר, אבל אם נגח בכונה בעינן לקיומי קרא כפשטי' דכתיב השור יסקל וגם בעליו יומת, ולכן כ"ז שלא נתפס השור אין הבעלים משלמים כופר, ומטעם זה סובר הרשב"א דע"פ ע"א או ע"פ עצמו אינו חייב כופר דלא אתרבי אלא שלא בכונה דאין בו דררא דחיוב סקילה, אבל ע"פ ע"א או ע"פ עצמו כיון דמעיקר הדין נגח באופן דחייב סקילה ורק דליכא עדים הוי כמו שלא נתפס השור דא"א לקיומי ביה דינא דסקילה דאינו חייב כופר כמש"כ כאן הרמב"ם, אבל דעת הרמב"ם בפ"ה מה' סנהדרין הל' י"ד דע"פ עצמו חייב כופר וכן כתב הראב"ד למעלה, דסוברים דהיכי דליכא עדים ליכא כלל דין סקילה, ולכן איתרבי מאם כופר כמו שלא בכונה אבל היכי שברח השור ואפשר שיתפסוהו ולקיומי השור יסקל, לכן כ"ז שאין מקיימין דין השור יסקל אין הבעלים חייבין בכופר, והארכתי שם עוד בזה ע"ש:
ב) או שהרג שלש בהמות, במה דפסק הרמב"ם דמועד לבהמה הוי מועד לאדם עיין במ"מ ובכ"מ, והנה הכ"מ כתב דהרמב"ם סובר דלענין הריגת אדם אמרינן דמועד לבהמה הוי מועד לאדם, וקשה דאף דהרמב"ם מפרש כן בגמ' אבל הא גופא קשיא מנ"ל לגמ' לחלק בין נזקין לכופר ואף דהיה אפשר לומר דקרא דכתיב ואם שור נגח הוא כתיב סתמא ומשמע דאפי' שור נגח דכתיב אח"כ בנגיחת שור, מ"מ אינו מיושב דא"כ גבי נגיחת שור נמי נימא דבכל אופן שהוא שור נגח אפי' משור לחמור יהיה מועד ואי אמרינן דמסברא מועד למינו אינו מועד לשאינו מינו א"כ בשור נגח שנגח אדם ג"כ נימא דמסברא מועד למינו אינו מועד לשאינו מינו ושור נגח דכתיב היינו שנגח לאדם, ועוד קשה דבריש ב"ק מבואר להדיא דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם ואין לומר דזה קאי על נזקי אדם ולא על מיתת אדם לענין כופר, דהא קאי שם על קראי דכתיב כי יגח וכי יגוף, וקרא דכי יגח קאי על מיתת אדם, וע"כ דגם גבי מיתת אדם לענין כופר אמרינן דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם.
והנראה בזה דהנה בגמ' בדף מ"ב ע"ב איתא ת"ר והמית איש או אשה, אמר ר"ע וכי מה בא זה ללמדנו אם לחייב על האשה כאיש הרי כבר נאמר כי יגח שור את איש או את אשה אלא להקיש אשה לאיש, מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשים, ומסיק בגמ' דהיינו משום דכופר הוי ראוי לכן אינו יורש הבעל הכופר ושייך ליורשיו, ובב"ב דף קי"ג איתא א"ר אבהו אר"י וכו' מנין לבעל שאינו נוטל בראוי כבמוחזק וכו', ויליף שם מקרא דאלעזר בן אהרן ע"ש, וקשה הא כבר למד ר"ע מקרא דוהמית איש או אשה דהוא קרא מיותר דבעל אינו יורש כופר, ובתוס' עשו צריכותא בזה אבל אינה מרווחת, ואפשר דהרמב"ם לא ניחא לי' בזה וסובר דהוא באמת מחלוקת התנאים ור"ע אינו לומד מקרא דאלעזר בן אהרן משום דאיכא למימר דנפלה לי' משדה חרמיה כדאמר שם בגמ' ודרשא דפנחס בנו נחלה הראויה לו וירשה בנו אינה דרשה מוכרחת ועיין בפי' רשב"ם ומה שכתב בשם הר"ח, ור"י בן קרחה ע"כ לא סבר דרשא דר"ע, וזה תליא אם מועד לבהמה הוי מועד לאדם או לא, דדוקא אי אמרינן מועד לבהמה לא הוי מועד לאדם, וא"כ פי' קרא דואם שור נגח הוא היינו שור נגח לאדם, וא"כ קרא בחד גוונא הוא דכי יגח שור את איש או את אשה סקול יסקל וגו', ואם שור נגח הוא וגו', וא"כ קרא דוהמית מיותר דהא קאי ארישא דקראי דכבר כתיב כי יגח שור את איש וגו' כדאמר ר"ע אבל אי נימא מועד לבהמה הוי מועד לאדם א"כ קרא דואם שור נגח הוא היינו דהיא שור נגח מהריגת בהמות ועכשיו המית איש או אשה ולא קשה כלל הרי כבר נאמר כי יגח איש דואם שור נגח הוא לא קאי אקרא דכי יגח שור את איש. והוא שור נגח מהריגת בהמות, ולכן מפרש קרא דעכשיו המית איש או אשה, ונמצא דאי לא דרשינן דרשא דר"ע ע"כ מוכח מקרא גופי' דמועד לבהמה הוי מועד לאדם דאי לא"ה מיותר קרא דוהמית.
והנה כל זה הוא אי ירושת הבעל דאורייתא אבל אי ירושת הבעל דרבנן בודאי אין לדרוש כדרשת ר"ע, דאין לומר דקרא אתא להשמיענו דבעל אינו יורש, דאף דגמ' הוי ס"ד כן דפריך וסבר ר"ע לא ירית לה בעל, אבל כל זה קודם דאסיק דכופר הוא ראוי אבל לבתר דאסיק דכופר הוא ראוי אין לומר כן דאם בא הכתוב להשמיענו דבעל אינו יורש לא צריך להשמיענו בראוי אלא בסתם ירושה, ועוד דבאמת לא צריך כלל קרא להכי דמהיכי תיתי נאמר דיורש דצריך קרא שאינו יורש דאי לא דרשינן שארו זו אשתו, א"כ ליכא קרא על בעל וזה לא מסתבר דאיכא קרא בכופר כדי שלא נדרוש שארו זו אשתו, וע"כ דאי ירושת הבעל לאו דאורייתא לא צריך קרא כלל בכופר וליכא למדרש כר"ע, וא"כ שוב מוכרח דמועד לבהמה הוי מועד לאדם, וא"כ עכ"פ בכל אופן ההלכה קיימת דמועד לבהמה הוי מועד לאדם דהא בב"ב דקי"ג, א"ר אבהו א"ר יוחנן א"ר ינאי אמר רבי ובודאי הלכה כאמוראי היכי דהוי פלוגתא דתנאי, וזהו אי ירושת הבעל דאורייתא כשיטת הראב"ד ושאר פוסקים, ולשיטת הרמב"ם דהוא לאו דאורייתא בודאי ע"כ מועד לבהמה הוי מועד לאדם:
ג) וברביעית ראו שורו שנגח ולא היו יודעין וכו', המ"מ פי' דלבסוף הוכר בנגיחה רביעית, וכבר תמה הלח"מ דלא משמע כן מדברי הרמב"ם שכתב בהדיא ולא היו יודעין, ואין לומר דאחר נגיחה רביעית הוכר, דא"כ לאיזה נ"מ כתב שבשעת נגיחה רביעית לא היו יודעין ומה נ"מ אם בשעת מעשה הכירוהו או אח"כ, וע"כ דהרמב"ם מפרש דגם עכשיו לא הכירוהו, ומ"מ מתחייב משום סברא דתורא נגחנא על כל שור שיגח מבקרו, דאין לומר דאנו תולין שודאי שור המועד נגח וכמו שכ' בתוס' דתוס' כתבו זה לר' אחא, והרמב"ם פסק בפ' ח' דלא כר' אחא, וע"כ דמה דנתחייב לשמור כל בקרו נעשו כל בקרן מועדין ומי שיגח חייב, ואפשר דכונת המ"מ שכתב ולבסוף הוכר אינו אלא שהוכר בב"ד שנגח נגיחה רביעית אף שלא הכירוהו שזהו שנגח בג' הראשונות.
אלא דקשה לי טובא דמדברי הרמב"ם משמע דזה ברור להעדים דשור אחד נגח כל הג"פ דהא כתב ולא היו יודעין אם זה השור שהרג הג"פ הראשונות, וכן כתב עוד הואיל והועדו הבעלים שיש להם בבקרם שור שהרג ג' פעמים, ואף דקשה בזה המציאות דצריך לומר דבשעת כל נגיחה הכירוהו שזהו אותו שנגח מקודם, ואח"כ כשבאו לב"ד לא הכירוהו, והוצרך הרמב"ם לפרש באופן דחוק זה משום דסובר דסברא דתורא נגחנא לא שייך אלא אם יש לו בבקרו שור מועד אבל לא מהני ליעד כל בקרו משלשה נגיחות משוורים שונים שבבקרו, וכן מוכח לשון תורא נגחנא כדברי הרמב"ם, אבל קשה למה הוצרכנו לזה דאפי' אם נימא דהרמב"ם מפרש כן בגמ' דגם ברביעית לא היו מכירין שזהו שנגח בג' הראשונות יקשה על רבינא גופא דלמה הוצרכנו לזה דהא שפיר אפשר דברביעית הכירוהו שזהו שנגח בג' הראשונות וכמו שכתבו בתוס', ולא מהני סברא דתורא נגחנא לייעד הבעלים אלא לענין זה שאם לבסוף ימצא שהמועד נגח יהי' חייב כופר אף שהוא אינו יודע מי הוא המועד, חייב לשמור כל בקרו, אבל לא מהני סברא זו לחייבו אם יגח תם דהא בקרא כתיב שור נגח.
ונראה דזה ודאי אנו צריכין לומר דמשמע להרמב"ם לפרש כן בגמ' דאין מכירין את השור גם עכשיו בנגיחה רביעית, אכן במה דקשה למה הוצרך רבינא להעמיד כן ולחדש דסברא דתורא נגחנא מועיל לחייב אפי' לא הכירוהו, נראה משום דבאמת פשטא דקרא מיושב יותר לפי זה דהא בקרא כתיב וכי יגח שור וגו' סקול יסקל השור וגו' ואם שור נגח הוא וגו' והמית איש או אשה השור יסקל וגם בעליו יומת, וקשה להני אוקימתא קמייתא דקטל וערק לאגמא או כגון שהוזמו זוממי זוממין למה לקרא למיכתב השור יסקל דהא כבר מחוייב סקילה מנגיחה ראשונה כדכתיב סקול יסקל השור, וצריך לדחוק ולומר דכיון דעכשיו נעשה מועד וחייבין הבעלים כופר אפשר הו"א דנפטר גם השור מסקילה, אבל רבינא לא ניחא לי' בהאי תירוצא ומוקים דבאמת לא הכירו גם עכשיו את השור שזהו שנגח נגיחות הראשונות ומ"מ מתחייב כופר משום סברא דתורא נגחנא וכנ"ל, והרמב"ם אף שכתב התירוץ דקטל וערק לאגמא מ"מ כתב באוקימתא דרבינא שגם עכשיו לא הכירו להשמיענו דגם בכה"ג חייב כופר וכנ"ל.
והנה כל זה בארנו באוקימתא דרבינא כאן לענין כופר אבל עוד אנו צריכין לבאר אוקימתא דרבינא בפ' כיצד הרגל שכתב כן הרמב"ם בפכ"א מה' עדות שהיו מכירין את בעל השור ולא הכירו את השור, ולכאורה שם א"א לפרש כן דבשלמא כאן דאותם העדים ראו בג' הנגיחות נוכל לומר דבשעת הנגיחות הכירוהו, ואח"כ כשבאו לב"ד לא הכירוהו, אבל התם דמיירי בג' כיתות, א"כ לפי"מ שביארנו כאן שיטת הרמב"ם דסברא דתורא נגחנא לא מהני אלא אם הוא כבר נגחן, אבל לא מהני בשלש ראשונות, וא"כ כיון שהוא ג' כתי עדים מנין ידעו עדי הנגיחה הב' שזהו אותו שנגח א' כיון שבב"ד לא הכירו את השור לא כת זו ולא כת זו, ואפי' אם עדי נגיחה הב' אמרו שעדי נגיחה הא' ראו את השור בשעת נגיחה הב' אלא שלא ראו הנגיחה והכירו בשעת מעשה דזהו השור שנגח נגיחה א' באמת זה לא מהני כלל דהוי עד מפי עד, כיון דלמאן דאמר ליעודי גברא באו לב"ד כל כת ביום הנגיחה, וא"כ למחר כשבאו כת ב' להעיד אינם יודעים אלא ממה ששמעו מכת א' שלא בב"ד וזה אינו כלום, ועל כרחנו אנו צריכין לומר דעדי נגיחה ב' אמרו שהיו גם באותה שעה שנגח נגיחה א' וראו השור שעליו העידו כת א' שנגח אלא שלא ראו עצם הנגיחה וכן כת ג', ונמצא דאין אנו צריכין להא דאין מכירין את השור להוכיח דכיוונו ליעדו משום דאין מחייבין אותו בח"נ אלא לעדי נגיחה א', אבל עדי ב' וג' ע"כ העידו על עצם ההעדה, אלא דגם זה הוא בשביל שאין מכירין את השור, דאם מכירין כל כת את השור בב"ד א"כ אין צריכים כלל להעיד דזהו אותו השור וממילא יכולין לומר לחיובי פ"נ אתינן.
ובאמת בהא לא הי' צריך רבינא לאוקמי למ"ד ליעודי גברא, אלא דב' כתי עדים הראשונים לא הכירוהו, ולמ"ד ליעודי תורא דבתראי לא הכירו, אלא דמשני אליבא דתרווייהו דכל הג' כיתות לא הכירוהו, ובפרט לפי' הראב"ד בש"מ דלמ"ד ליעודי תורא קשה בין מקמאי בין מבתראי, והכא שפיר צריך לחדש סברא דתורא נגחנא דהא בנגיחה רביעית היו עדים אחרים ואותן הג' כיתות נתחייבו רק בשביל שעשו השור למועד דהא זהו חדושא דברייתא דנתחייבו במה שעשו אותו למועד, ולכן אין לומר שהג' כיתות ראו בנגיחה רביעית, ואין לומר דעדי נגיחה רביעית אמרו שראו את השור דהא הם לא הוזמו ואינם שקרנים, וא"כ לא ראו כלל נגיחות אחרות שלא היו כלל, ולכן כאן שפיר הוצרך רבינא להעמיד דחייב משום הסברא דתורא נגחנא וכנ"ל:
ד) הרמב"ם השמיט אוקימתא כגון שהוזמו זוממי זוממין וצריך ביאור, והנה בסברא הי' אפשר לומר דמה דמשני למ"ד ליעודי גברא כגון דאמרי כל אימת דקטיל תורא גביה הוה קאי אינו להלכה דכיון דלא נעשה מועד עד שיעידו בפני ב"ד, ואם יודו הבעלים שידעו שנגח שורם ג"פ לא נעשה מועד בין לענין נזקין בין לענין כופר, א"כ צריך שהשור יהי' לו דין שור נגח אצל ב"ד שיהי' מוחזק בב"ד שהוא שור נגח, איברא דהרשב"א הסביר תירוצא דגמ' וז"ל וכשהרג ג' ב"א ע"פ בעלים נמי א"א דאינו מועד עד שיעידו בו בפני ב"ד ובפני הבעלים, ואע"ג דאמרינן בסמוך כגון דאמר כל אימת דקטיל תורא גביה הוה קאי דאלמא ראיית הבעלים משוי ליה מועד, לא היא דהתם ע"פ עדים הועד אלא שהיו מזימין אותם עדי שקר וכיון דהוו בעלים בשעת נגיחה וידעו דכדין העידוהו הו"ל לנטורי תוריה דלא מצי אמר לא הוי ידענא, ומ"מ השור ע"פ עדים הועד עכ"ל, ודבריו נכונים בסברת הגמ', אבל מ"מ יש לדון ולומר דגם זה לא מהני, דכיון דעכ"פ כבר הוזמו העדים ואצל ב"ד אינו מוחזק בחזקת שור נגח לא מהני מה שהבעלים יודעים בעצמם כמו דלא מהני מה שיודעים שלא ע"פ עדים, אולם זה פשוט דכ"ז שאין לנו מחלוקת בגמ' על תירוץ זה אין לבדות סברות מלבנו לחלוק על הגמ'.
ולכן נראה דהרמב"ם סובר דרבינא פליג על ר"א בדר"א דהנה ידוע הכלל של בעל הליכות עולם דכל מקום דאיתא בגמ' ר' פלוני אומר הוא חולק על הקודם, אמר ר' פלוני אינו חולק, והביאו השארית יוסף בנתיב ו' כלל ז' וכתב ע"ז דכן מבואר ברשב"ם בב"ב דף קכ"ב וז"ל ה"ג אמר ר' יהודה ולא בא לחלוק מדלא קתני ר' יהודה אומר, ומ"מ מצינו בפ"א דב"ק דף י"ג ומעלה מעל בד' לרבות קדשים קלים דברי ריה"ג בן עזאי אומר לרבות את השלמים, ופירש"י דבן עזאי מילתי' דריה"ג מפרש, עכ"ד, אך הר"ח ז"ל בפירושו כתב להדיא דמה דאמר ריה"ג לרבות קק"ל פי' כל קק"ל, ולפי הר"ח ז"ל לא נסתר הכלל, ומה דמביא עוד השא"י מה דאיתא בב"מ דף י' ר"ל אמר וכו' ר"י אמר וכו' ואמר הגמ' ע"ז ולא פליגי וכן איתא בכמה דוכתי, זה באמת אינו הוכחה כלל לסתור את הכלל, דאדרבא מדאמר בגמ' ע"ז ולא פליגי מוכח דמן הסתם לשון זה הוא מחלוקת, אמנם מצאתי מקום אחר בב"ב דף כ"ט אמר אביי וכו' רבא אמר וכו' וכתבו שם בתוס' דרבא לא לפלוגי על אביי אתא אבל מדברי הר"ח שהביאו התוס' משמע דרבא פליג, וכן מדברי הרמב"ם שלא הזכיר שיבבי משמע דסובר דרבא חולק על אביי ע"ש - עכ"פ הכלל הוא כלל פשוט ומסתבר בלשון, אלא דאפשר דנמצא יוצא מן הכלל.
והנה בגמ' משני רבה כגון שאמדוהו וכו' רב אשי אמר וכו' רב זביד אמר וכו' ואח"כ איתא אלא אמר וכו' עד שינויא דר"פ דקטל וערק לאגמא, ואח"כ ר"א בדר"א אמר כגון שהוזמו וכו' רבינא אמר וכו', והנה המ"מ כתב דהרמב"ם אינו גורס אלא אבל מ"מ שינוי הלשון נשאר במקומו, דמקודם איתא רב אשי אמר, רב זביד אמר, ואח"כ אמר רב שימי, אמר רשב"ל, אמר רב פפא, ואח"כ ראבדר"א אמר, רבינא אמר, ואף דנוכל לומר דכיון דלא נגרוס אלא, ע"כ נגיה גם זה, ויהי' צ"ל רב שימי אמר וכן באינך, אבל נראה דבאמת מיושב גם בלא שינוי הגירסא, דמה דמפרש המ"מ דמה דאמר בגמ' ומועד לבהמה הוי מועד לאדם הוא בניחותא הוא דחוק בלשון הגמ', ובאמת א"צ לזה ונוכל לפרש דזהו שאלה בגמ' כמו דמפרש רש"י, ורק דאם נגרוס אלא א"כ הוא כמו דחיה שנדחה אוקימתא זו, אבל אם לא נגרוס אלא נוכל לפרש דהגמ' שואל ומועד לבהמה הוי מועד לאדם, אמר רב שימי כגון שהרג שלשה נכרים פי' דאין להוכיח דמועד לבהמה הוי מועד לאדם, ושואל הגמ' עוד ומועד לנכרים כו', אמר רשב"ל וכן אמר ר"פ, ולכן כיון דלא גרסינן אלא סובר הרמב"ם דאינו דחיה ולא נדחו האוקימתות וכולן קיימים להלכה, ומקודם דאיתא רב אשי אמר רב זביד אמר, הנה רב אשי הא פליג להדיא ואמר אומדנא לאו כלום הוא, וכן רב זביד י"ל דהוא באמת חולק על רב אשי וסובר דסיכן לשלשה ב"א לא נעשה מועד לענין כופר, ואף דלבסוף מתו כולם מ"מ כ"ז שלא מת הראשון למ"ד ליעודי גברא לא נתייעדו הבעלים לנגיחת השני והשלישי, ובפרט דאם לא מתו הג' מקודם לא נעשה מועד להתחייב הרביעי לענין כופר אפי' למ"ד ליעודי תורא, ורב אשי סבר דנגיחה שסיכן בה כבר מהני לייעד אפי' לא מתו כולם אלא לאחר נגיחת הרביעי.
והרמב"ם פוסק דסיכן מהני משום דפסק כרב אשי לגבי רב זביד, ואח"כ אחר אוקימתא דר"פ דקטל וערק לאגמא איתא ראבדר"א אמר כגון שהוזמו זוממי זוממין, וזה משמע נמי דפליג על ר"פ, ונראה דרש"י מפרש דקטל וערק לאגמא לאחר שהעידו בו ברח משמע דרש"י רוצה לפרש שהעידו בו בדין חיוב מיתה דאין מעידין על השור אלא בפניו, אבל מפשטות לשון הגמ' וכן לשון הרמב"ם שכתב כגון שהרג וברח משמע דתיכף אחר הריגתו ברח משום דבאמת זהו דוחק לאוקמי קרא בכה"ג שברח מב"ד דכיון שהוא ברשות ב"ד בודאי לא יניחו לו לברוח, ונראה דמה דדחק לרש"י לפרש כן היינו אי נימא דאם אין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר, או לפימש"כ הרמב"ם דאפי' לדידן בברח השור אין הבעלים משלמים כופר א"כ אפשר דדין העדאה לגבי כופר צריך להיות ג"כ עם גדרי השור בסקילה דהא רש"י סובר דהני שינויי דמעיקרא דמועד לבהמה ומועד לעכו"ם ומועד לטרפה נדחו, אבל יש לומר דאפי' ר"פ דלא ניחא לי' בהני שינויי מ"מ בקטל וערק לאגמא שפיר הוי מועד דמה דחסר דין סקילה לא מגרע בזה דין העדאה דאף דאין הבעלים משלמים כופר היינו דוקא לשלם כופר, דכתיב השור יסקל וגם בעליו יומת, אבל לענין העדאה שפיר הוי שור נגח אף שלא העידו עדות דמהני לחייבו סקילה, ולכן נוכל שפיר לומר דראבדר"א פליג בזה עם ר"פ וסובר כדעת רש"י ולכן מוקים כגון שהוזמו זוממי זוממין והיינו דכיון דאין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר, לא נתייעד השור והרמב"ם דפסק כר"פ בקטל וערק לאגמא הוא פשוט דהא פסק דאפי' מועד לבהמה הוי מועד לאדם.
ועכשיו מבואר שפיר דרבינא אמר היינו ג"כ שחולק על ראבדר"א וסובר דאינו מועיל מה דכל אימת דנגח תורא גביה הוי קאי דאינו נעשה מועד ע"פ עצמו וכמו שכתבנו, ולכן שפיר פסק הרמב"ם כרבינא והשמיט אוקימתא דכגון שהוזמו זוממי זוממין.
איברא דלפימש"כ למעלה דמה דמפרש רבינא לדעת הרמב"ם דגם ברביעית לא הכירו היינו כדי ליישב קרא דכתיב השור יסקל על ואם שור נגח הוא אף דכבר נתחייב סקילה מנגיחות הראשונות, וא"כ לא מוכח דרבינא פליג על ראבדר"א בדינא דלא מהני לייעד כשהוזמו זוממי זוממין אלא משום דקרא לא מתיישב לשיטתו, אלא דמ"מ נראה דכיון דסברא דראבדר"א לא מסתבר להרמב"ם וכמש"כ ע"כ ניחא להרמב"ם לפרש דרבינא פליג בכולי מילתא על ראבדר"א וסבר דבכה"ג באמת לא מהני וכמש"כ, אלא דבעיקר אוקימתות דמועד לבהמה ומועד לעכו"ם ומועד לטרפה אינם חולקים הני אמוראי בתראי, ובאו רק ליישב שלא יהי' מוכח כן וכמו שכתבתי, ולכן בזה שפיר פסק הרמב"ם כאמוראי קמאי אף דבזה פסק כרבינא: