אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ט · הלכה יד
ב' שוורים תמים שחבלו זה בזה משלמים במותר חצי נזק שניהם מועדים או מועד ואדם שחבלו זה בזה משלמים במותר נזק שלם, אחד תם ואחד מועד מועד בתם משלם במותר נזק שלם, תם במועד משלם במותר חצי נזק, כיצד שור תם שהפסיד בשור תם אחר שוה מנה, וחזר זה האחרון והפסיד בראשון שוה מ' הרי בעל הראשון משלם לבעל האחרון ל' היו שניהם מועדין בעל הראשון משלם ס' הראשון מועד ואחרון תם בעל הראשון משלם פ' הראשון תם והאחרון מועד בעל הראשון משלם י'.
הרא"ש כתב דמיירי דוקא שהתחילו שניהם בבת אחת או שחבל השני בראשון לאחר זמן, אבל אם האחד התחיל והשני חבל בו באותה שעה פטור, דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור, וכתב כתבתי בפ"ב הל' כ' דהרמב"ם חולק על הרא"ש בתרתי, חדא במה שכתב הרא"ש שהתחילו שניהם כאחד, ומד' הרמב"ם נראה דלא לחנם דייק לכתוב וחזר זה האחרון להודיענו דדוקא באופן זה וכמו שנבאר, ועוד במה שכתב הרא"ש דאם לא התחיל כאחת אינו חייב השני אלא דוקא אם חבל בהראשון לאחר זמן נראה ברור דהרמב"ם אינו סובר כן, דכיון שלא כתב לשון המשנה וכתב וחזר זה האחרון הי' לו לכתוב לאחר זמן אם הי' סובר כן, וע"כ דסובר דאפי' חזר מיד וחבל בו חייב, אכן בטעם מחלקותם כבר בארתי דהרמב"ם סובר דגם בשוורים שייך דינא דמאה פנדי בפנדי למחייה, וכן מוכח מד' הרא"ש אלא שהוסיף דבשוורים איכא טעמא דכל המשנה, וא"כ מאי מהני שהתחילו שניהם כאחת דהא אפילו נפלו זע"ז שניהם כאחת עכ"פ החיוב הא אינו בעד הנפילה אלא בעד הנגיחה וההכאה וכיון שנפלו זה על זה א"כ עכ"פ בעת הנגיחה הלא כל אחד עומד שיגחהו חבירו ויש לו רשות להציל עצמו בנגיחתו קודם שלא יגחהו חבירו, ובאנשים כה"ג שפיר אפשר דחייב דיכול לחזור ע"י דבור ולומר לחבירו ששניהם לא יכו זה את זה, אבל בשוורים דל"ש זה מסתבר דגם בהתחילו כאחת איכא טעמא דמאה פנדי אם לא כשעמדו בקרוב כ"כ שלא הי' שום שהיות זמן בין הנפילה לההכאה, וא"א זה לכוין ונתת דבריך לשעורין, ולכן כתב הרמב"ם שפיר שאחר שנגח הראשון בשני חזר השני ונגח בראשון.
ובדעת הרא"ש נראה דצריך לחקור הא דמאה פנדי בפנדי למחייה אם הוא היתר גמור ואין בו דררא דמזיק כי הוא מזיק ברשות או הוא בגדר היתר של אונס שהוא רשאי להכותו בשביל להציל את עצמו או ממונו בשביל שהוא אונס בזה, ולכן אפשר דסובר הרא"ש דהוא בגדר אונס וא"כ היכי שהוא התחיל אף שהשני ג"כ עומד להכותו כבר אין כאן לגבי בעל השור דינא דמאה פנדי דהוי תחלתו בפשיעה דהא הי' עומד שיגח גם אם לא הי' נוגחו השני, אבל הרמב"ם יסבור דמאה פנדי הוא רשות גמור בלא שום דררא דאונס ולא שייך כאן החיוב דתחלתו בפשיעה.
ובמה דכתב הרא"ש דדוקא אם חבל השני בראשון לאחר זמן ולפי"מ שבאר הסמ"ע דהיינו לאחר שנח רוגזו, וכן הוא בנמוק"י בשם הרמ"ה, וכתבנו דמדברי הרמב"ם מוכח דאין חילוק, ראיתי שהרמ"א בסי' ת"ב השיג על המחבר שלא כתב כדברי הרא"ש, וכתב ע"ז הבאר הגולה דכאן חלק על דברי הרא"ש דלא ס"ל טעמא דכל המשנה, אבל שם גבי שני אנשים איכא טעמא שיש לו רשות להציל עצמו וגבי שוורים לא שייך כן, והנה מש"כ דלא ס"ל להמחבר טעמא דכל המשנה כיונתי לדבריו, אבל מש"כ דטעמא דרשאי להציל עצמו לא שייך בשוורים לדעתי פשוט דאינו כן, וכן מוכרח ממה שדייק הרמב"ם לכתוב וחזר זה האחרון ומוכח דבבת אחת פטורין וכמש"כ, אלא דבאמת מכיון שכתב המחבר לשון הרמב"ם וחזר זה האחרון כבר מוכח בדבריו דאינו באופן להציל עצמו, אלא דאחר שנגח הראשון להשני נגח השני להראשון, והיינו דהי' נראה דהראשון כבר אינו נוגח יותר להשני, אבל זה מוכח דלא איכפת לן גם אם הוא תיכף ואכתי לא נח רוגזו של השני.
איברא דכד דייקינן אפשר דאין מחלוקת בין הרא"ש להרמב"ם דאפשר דגם הרא"ש אינו פוטר את השני כל זמן שלא נח רוגזו וכמש"כ דכיון דאינו גורם ממש לא מיפטר מטעם כל המשנה, ולא פטר הרא"ש את השני אלא כ"ז שעומדין ומזיקין זא"ז וכשהשני נוגח עדיין אפשר שגם הראשון עוד יגח אותו, ואף דא"כ למה הוצרך לכל המשנה הא לפימש"כ בלא כל המשנה פטור משום מאה פנדי, אכן הוא פשוט דהא סיים הרא"ש דאפי' נגחו יותר והי' אפשר לו להציל עצמו בחבלה מועטת דבאנשים כה"ג חייב מ"מ בשוורים מיפטר משום כל המשנה, ובזה שפיר דפטור וגם הרמב"ם יודה בזה דכאן נגיחת הראשון הוא גורם גמור לנגיחת השני, ואין השור יודע לכוין כמה ליגח אם חבלה מרובה או חבלה מועטת, ולכן אפי' נאמר דאז כבר לא שייך הרשות דמאה פנדי כיון דבחבלה מועטת כבר לא הי' יכול הראשון להכותו, מ"מ שפיר נוכל לומר בזה כל המשנה דעכ"פ הוא גורם גמור ואין להשור לכוין כמה שיגחהו, וכן הי' אפשר לפרש דברי הטור שכתב דאחר שנפרדו זה מזה היינו שאין עומדין זע"ז להלחם, והראשון נגחו והלך והשני לא נח רוגזו ורדף אחריו ונגחו מ"מ חייב כיון דעכשיו אינו גורם גמור ולא מיפטר מטעם כל המשנה, מ"מ לא אקבע מסמורות לחלוק על הסמ"ע בזה כיון דהנמוק"י כתב להדיא כן בשם הרמ"ה.
אכן כל זה בשני שוורים דאיכא פטורא דכל המשנה, אבל בשני אנשים דהפטור הוא משום מאה פנדי פשוט מלשון הרא"ש והנמוק"י דדוקא בכמה שהוא צריך להציל עצמו, אבל לא שייך לפטור את השני בשביל שהוא עוד שעת חימום מהכאת הראשון, ולכן אני תמה על מש"כ הסמ"ע ושכן הסכים לו הגר"א ז"ל בסי' תכ"א סי"ג במש"כ הטור ודוקא שהתחילו שניהם כאחד או לאחר שחבל בחבירו חזר גם הוא מיד וחבל בו, דתיבת מיד ט"ס אלא לאחר שנפרדו זה מזה ועבר חימומם, וכתבו דזהו מש"כ הרמ"א וכן לענין גדופים, ע"ש, והדברים תמוהים דאיזה פטור שייך באדם בזה שעדיין הוא בחמימותו, ודבר זה הזכיר הנמוק"י בשוורים משום גדר כל המשנה, והסמ"ע כשרצה מקודם לתרץ דאינו ט"ס כתב בטעמא דהי' לו לתבעו בדין, וע"ז כתב דבשוורים לא שייך זה ואח"כ הוכיח מהא דלענין גדופים דלא אמרינן הי' לו לתבעו בדין, אבל באמת לא צריך לזה כלל ואפי' באופן שלא יועיל לו לתבעו בדין שלא היה לו עדים ועכשיו הראשון מודה שהתחיל, מ"מ לא שייך כלל פטורא דשעת חימום דמה לנו בחמימותו האם בשביל זה מותר לו להכות הא לא אמרינן עביד אינש דינא לנפשי' אלא במקום שעפ"י דין הוא חייב אבל כאן ממון הוא חייב לו ולא הכאות, וקרא דפצע תחת פצע הוא ממון וא"כ איזה דין הוא שיהי' לו רשות להכות בשביל חימומו, אח"כ ראיתי שהב"ח כתב כן ליישב תיבת מיד דהטור השמיענו דאפי' מיד כיון שאינו מכהו בשביל להציל עצמו חייב.
והנה הב"ח לא ביאר איך הוא בשוורים, ולפימש"כ בשוורים פטורין כ"ז שלא נח מרוגזו דהא פטורו הוא משום כל המשנה, ומה שתמה ע"ז הסמ"ע דהא במשנה כללינהו יחד ומוכח דחד דינא אית להו ראייתו אינה מוכרחת דהא עכ"פ יש חילוק בין שוורים לאנשים אם הי' יכול להציל עצמו בחבלה מועטת כמש"כ הרא"ש, ובפרט דבאמת הוא חד מלתא דשעת חימום לא עדיף מחבל בו יותר מכפי שהוא צריך להציל עצמו, ואם שעת חימום הוא פטור א"כ לא משכחת דינא דחבל בו יותר מכפי שצריך להציל דבשעת מעשה בודאי הוא שעת חימום, אמנם ראיתי שהנמוק"י הביא ד' הירושלמי ראיה לדברי הרמ"ה ובהגהות מא"י פירש שמד' הירושלמי מוכח דדין אחד לאנשים ולשוורים, אבל כפימש"כ ע"כ יש חילוק ביניהם וכנ"ל, וכונת הנמוק"י הוא דעכ"פ הפירוש שחבלו צ"ל דהיינו שלא בשעה שחבל הראשון חבל בו השני דאז הוא להציל עצמו וכנ"ל, אולם לפנינו בירושלמי לא נמצא מה שהביא הנמוק"י, ונמצא בפ"א על מתני' דכשהזיק חב המזיק ואין מקום להוכיח משם כדברי הנמוק"י ע"ש.
ומה שהוכיח הסמ"ע מדין גדופין דמוכח דפטור אפי' אינו להציל עצמו, וכן כתב להדיא הרמ"א בשם מהרי"ו משום כי יחם לבבו אינו ראיה כלל דגדופין אינו דין ממון מן התורה דביישו בדברים פטור, ורק דזה ענין קנס ב"ד ובזה אפשר לומר היכי דהראשון התחיל ויש בזה כי יחם לבבו לא קנסו ב"ד, אבל היכי דיש דין ממון מן התורה ודאי לא שיך זה כלל, אח"כ מצאתי שהמרדכי בסוף ב"ק סי' קצ"ו כתב להדיא מפורש כדברינו ע"ש: