אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ט · הלכה יב
שור שנגח וחזר ונגח שור אחר הרי הניזק הראשון והבעלים שותפין בו כיצד שור שוה מאתים וכו' ואין הנבלה יפה כלום הניזק נוטל מאה ובעל השור מאה חזר ונגח שור אחר שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום האחרון נוטל מאה והניזק שלפניו עם הבעלים נוטלין נ' נ' זוז וכו'.
כ' המ"מ משנה פ' דו"ה פסק רבינו כר"ש דמתני' דאתיא כר"ע אכן צריך לבאר לפי"מ שנתבאר שיטת הרמב"ם בפ"ז דסובר דלא אמרינן יוחלט אלא משעת העב"ד, ובפשוטו משמע דמיירי כאן דנגח וחזר ונגח והכל קודם העב"ד וא"כ אמאי אמרינן דלר"ע המזיק והניזק שותפין בהיותר, איברא דלשון הרמב"ם וכן לשון סיפא דמתני' ר"ש אומר וכו' הוי משמע דמיירי שנגח פעם ב' אחר העב"ד דכן משמע לשון הניזק נוטל מאה ובעל השור מאה חזר ונגח וכו', אבל רישא דמתני' דתנן שור שנגח דו"ה שוורים משמע דההעב"ד הוא אחר כל הנגיחות, ובגמ' מוכח דסיפא ורישא מיירי בחד גוונא, וע"כ דפירושא דמתני' הוא דאם נגח פעם א' זה נוטל מאה וזה נוטל מאה, ואם חזר ונגח קודם שבאו לדין האחרון נוטל מאה וכו', וכן הוא גם כונת הרמב"ם אלא דקשה לנו עיקר הדין, וכן זה שכתב הרמב"ם הרי הניזק הראשון והבעלים שותפין בו דהא קודם העב"ד לא נעשו שותפין ולכאורה הוא קושיא עצומה ממשנה זו על שיטת הרמב"ם.
ונראה בזה לפי"מ שביארתי בפ"ד הל' ח' דהא דאמרינן בב"ק דף ל"ד גבי חב עד שלא הזיק דשאני התם דא"ל אילו גבך הוי לא מינך הוי גבי ליה דא"ל האי תורא דאזקן מיני' משתלימנא, והקשו בתוס' תימה אז בדין הוא שיגבה שפשע בשמירתו וי"ל דלא קאמר אלא דאין גוף השור משועבד לב"ח כמו שהוא משועבד לניזק דמשתלם מגופו, וכן פירש"י בריש דו"ה דבשני נזקין לא שייך לומר כן, וקשה דהא שיטת התוס' בריש הכונס דשור שנגח אצל גזלן גובה הניזק מגופו אף דהנגזל לא פשע, ובארתי שם דבאמת בזה נ"מ בין ר' ישמעאל לר"ע דמה שכתבו התוס' בריש הכונס הוא להלכה אליבא דר"ע דכיון דאמרה תורה דעכ"פ בשעת העב"ד יוחלט השור לניזק א"כ אינו משום גביית חוב שחייבים הבעלים, ולכן שפיר נוכל לומר דהכי הוא דינא דהאי תורא דאזקן מיני' משתלימנא דכיון דרק יש על שור זה דיני שמירת נזקין אפי' אם הוא מצד הגזלן, כבר יש על זה דין התורה דומכרו את השור החי דהוחלט השור לניזק. אבל לר' ישמעאל דאמרינן יושם השור בב"ד והוא רק בגדר גביית חוב, לכן לא שייך לומר דיגבו את השור של הנגזל בשביל חובו של הגזלן, ולכן כאן הקשו שפיר בתוס' משום דאזיל לשיטת התוס' אליבא דר' ישמעאל, וכן כ' רש"י שפיר ריש דו"ה דאזיל אליבא דר' ישמעאל, אבל לר"ע באמת אין צריך למה שתירצו התוס' דלא קאמר אלא דאין גוף השור משועבד לב"ח כמו שהוא משועבד לניזק, וכן מדוייק באמת לשון הרמב"ם שכתב בפ"ח הל' ח' שאפי' הי' של בע"ח מתחלה והזיק ה"ז גובה מגופו, ומוכח דסובר דזהו עיקר הטעם ולא כמש"כ התוס' והיינו משום דהרמב"ם סובר דהברייתא קאי לר"ע כמו שבארנו שם.
ולפי"ז מיושב שפיר דאף דלשיטת הרמב"ם לא אמרינן גם לר"ע יוחלט קודם העב"ד מ"מ כשנחליט מקודם השור המזיק לניזק הראשון, יכול הניזק השני לגבות משל הניזק הראשון דהאי תורא דאזקן מיני' משתלימנא, וכמו דאמרינן אצל בע"ח אילו גבך הוי לא מינך הוי גבי לי' דלדעת ר"ע גם בשני מזיקין אמרינן כן.
אלא שאני מסתפק לומר דכל זה הוא אם היינו דנין מקודם עבור הניזק הראשון אבל איך יהי' אם יבוא מקודם הניזק השני לתבוע ויחליטו לו ב"ד חצי הנזק בשור המזיק, ואח"כ יבוא הניזק הראשון אם נאמר שיאמרו לו הבעלים שהניזק השני גבה גם מחלקו, או שיאמר הניזק דהא באמת לפני גמ"ד עוד לא הי' שור שלי ועיקר דין התשלומין חל על הבעלים, וא"כ אף דנחסר חצי השור בשביל שגבה הניזק השני חצי השור, מ"מ הא שיטת הרמב"ם דכיחש מזיק אינו מפסיד הניזק ויגבה כל הנזק מהנשאר, משום דלא אמרינן יוחלט קודם העב"ד ויש לדון בזה, ואם נימא כאופן הב' א"כ יקשה גם בבאו שני הניזוקין בב"א אמאי לא יחליטו ב"ד לכל ניזק חצי שור כיון דמעיקר הדין אין על הניזק הראשון חיוב נזקין, ואולי דבכלל אין דנין ב"ד שני דינים בפעם א' דעל כל מעשה נזק אחד קבלת עדות מיוחדת, ולכן גם הפס"ד מהיכי תיתי יעשו שני דינים בב"א, ולכן דנין ב"ד כסדר המעשים שמקודם מחליטים ב"ד להניזק הראשון ואח"כ להניזק השני וממילא ע"כ נוטל גם מחלק הניזק הראשון, ובזה מדוייק לשון הרמב"ם שכתב הרי הניזק והבעלים שותפין בו, דאף שההיזק הי' לפני שנעשו שותפין מ"מ עכשיו בשעת העמב"ד נעשו מקודם הניזק הראשון והבעלים שותפין, ולכן אח"כ גובה הניזק השני מחלק שניהם: