אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ט · הלכה יא

הלכה ט

היו הנזקין שנים אחד גדול ואחד קטן והמזיקין אחד גדול ואחד קטן הניזק אומר גדול הזיק את הגדול והקטן את הקטן, והמזיק אומר לא כי אלא קטן הזיק את הגדול וגדול את הקטן, או שהי' אחד תם וא' מועד הניזק אומר המועד הזיק את הגדול ותם הזיק את הקטן, והמזיק אומר תם הזיק את הגדול והמועד הזיק את הקטן המע"ה. לא היתה שם ראי' ברורה המזיק פטור, למה זה דומה לזה טוען את חבירו חטים והודה לו בשעורים שהוא נשבע שבועת היסת ופטור אף מדמי שעורים כמו שיתבאר בהלכות טוען, ואם תפס הניזק הרי משלם לקטן מן הגדול ולגדול מן הקטן כמו שהודה המזיק, אבל אם לא תפס אין מוציאין מן המזיק כלום.
המ"מ מפרש דבהלכה זו מיירי דליכא עדים, דאם יש עדים ליכא דין טענו חטים והודה לו בשעורים כמו שנתבאר בלכה י', ואי דא"כ במה שהודה בקטן הו"ל מודה בקנס ואמאי מהני תפיסה, ע"ז תי' במש"כ הראב"ד בפירושיו דקנס דפ"נ שאני משאר קנסות דאם תפס אין מוציאין מידו.
והנה דברי המ"מ הם תמוהים כמו שכתב הגר"א ז"ל בסי' פ"ח ס"ק כ"ג וז"ל ולא כמו שהבין המ"מ שהרמב"ם בסיפא שהנזקין שנים מיירי באין עדים א' שבלא"ה פטור דמודה בקנס פטור ותי' המ"מ דקאי אסיפא ואחד תם וכו' אין המשמעות כדבריו, ועוד דא"כ אמאי קאמר ואם תפס הניזק ה"ז משלם לקטן כו', ועיין במ"מ שדחק שם, [כונתו למש"כ המ"מ דהרמב"ם סובר כפי' הראב"ד דבקנס דח"נ מהני תפיסה לאחר הודאה, וע"ז כתב שזהו דוחק ובאמת הוא דוחק גדול להעמיד שיטת הרמב"ם כן וז"ל הרמב"ם בפ"ב הל' ח' וכל המשלם יותר או פחות כגון תשלומי כפל או ח"נ הרי היתר על הקרן או הפחות קנס ואין חייבין קנס אלא עפ"י עדים, אבל המודה בכל קנס מן הקנסות פטור, הרי שכתב הרמב"ם ח"נ ביחד עם כפל וכתב על שניהם פטור, ואם הי' מועיל תפיסה בח"נ לאחר הודאה הי' לו לכתוב זה שם ולא רק כאן דאנו עסוקין בדין טענו חטים והודה לו בשעורים ולא בדיני מודה בקנס] ועוד דלשון ראיה ברורה משמע שראיה יש כמ"ש שם בס"ג לא הי' שם ראי' ברורה כו' אלא עדים, עכ"ד הגר"א ז"ל מש"כ על דברי המ"מ ובהשמטות מביאור הגר"א ז"ל הנדפס בסוף החו"מ בסי' ת' ס"ד כתב וז"ל דברי המ"מ הם דחוקים מאוד והם מוקשים מכמה פנים וכו' והאריך שם הגר"א ז"ל ועיקר דבריו הוא לבאר דברי הרמב"ם דבודאי מיירי ביש עדים, אלא דהעדים לא ראו אלא הנגיחה אבל אין יודעים מי נגח ואפשר גם כן שהקטן נגח שניהם, ולכן הוי כמו טענו חטים והודה בשעורים בזה שאומר המזיק שקטן הזיק את הגדול וגדול את הקטן דלא אמרינן דביש עדים אינו פטור מטעם טענו חטים וכו' אלא היכי דע"פ עדים חייב עכ"פ בשיעור ההודאה, אבל כאן ע"פ עדים אין אנו יודעים אלא נגיחה וא"כ אפשר שהקטן נגח את שניהם, ולכן מהני ההודאה של הניזק דגדול לא נגח את הקטן, ומש"כ הרמב"ם פטור לא קאי אלא ע"ז שמודה שגדול הזיק את הקטן, ומה שכתב הרמב"ם בסתם משום דע"ז שקטן הזיק את הגדול ודאי חייב ונלמד מדין הקודם.
והנה אף שאין אני כדאי לחלוק על הגר"א ז"ל בכ"ז הנני מוכרח לומר שגם דבריו דחוקים, א' דאיך אפשר לומר דהרמב"ם כתב לא הי' שם ראי' ברורה המזיק פטור וכונתו רק לפטור על הגדול שהזיק את הקטן ולא על הקטן שהזיק את הגדול, ב', דאיך אפשר לומר דהרמב"ם מיירי דוקא בגוונא דהעדים לא ידעו רק הנגיחה ואפשר גם שהקטן נגח שניהם, דהא מדברי הרמב"ם שכתב לא הי' שם ראי' ברורה משמע בכל גוונא אפי' שראו ששני המזיקים נגחו לשני הנזוקים ורק שלא כיונו מרחוק לידע מי נגח את מי, אבל זה שפיר ראו שלא א' נגח שני הנזוקים, ואיך יסתום הרמב"ם דינו באופן שנאמר דדוקא בכה"ג שפירש הגר"א ז"ל אז פטור, אבל באופן שראו ששנים נגחו שנים חייב, ואף דזה מוכח מהל' י' דביש עדים חייב אבל אין זה כלל דרך הרמב"ם לכתוב באופן שנצטרך להעמיד דבריו באוקימתא, ועוד קשה לי לפי דברי הגר"א ז"ל למה לא הזכיר הרמב"ם שישבע המזיק שבועת היסת כמו שהזכיר בסוף ההלכה גבי טענו חטים והודה לו בשעורים, ובשלמא לפי דברי המ"מ דמיירי באין עדים מיושב דלא שייך שבועת היסת כמש"כ הרמב"ם בהל' ו' ובתם ומועד סמך עמש"כ בהלכה י' אבל לפי"מ שפי' הגר"א ז"ל ודבריו מוכרחים דמיירי ביש עדים למה לא הזכיר שנשבע המזיק היסת ובשלמא מה דלא כתב בבבא דאחד תם וא' מועד לא קשה שכבר כתב בהל' ו', אבל בבבא דאחד גדול וא' קטן דשניהם תמים דלא השמיענו בהל' ו' הי' לו לכתוב דחייב שבועת היסת,
והנראה לבאר דברי הרמב"ם דהנה זה פשוט דדעת הרמב"ם דמה דפטור בטענו חטים והודה לו בשעורים הוא משום הודאה, וכמו שכתב הרמב"ם להדיא בפ"ג מה' טוען וז"ל, כור חטים יש לי בידך אין לך בידי אלא כור שעורים פטור אף מדמי שעורים שהרי אומר לו אין לך בידי שעורים, ונמצא זה דומה למי שאמר לחבירו בב"ד מנה לך בידי ואומר לו האחר אין לי בידך שאין ב"ד מחייבין אותו ליתן לו כלום, ואם תפס התובע דמי השעורים אין מוציאין מידו עכ"ד, ונראה ברור דדעת הרמב"ם הוא רק משום הודאה ולא משום מחילה ולא משום פטור, אלא משום הודאה דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי, ובודאי הכונה דהוא על טענה אחת והיינו באותו יום ובאותה שעה דעל מה שטוען התובע יש לי בידך חטים משיב הנתבע אין לי בידך אלא שעורים, ומה שפשוט וברור אצלי לדעת הרמב"ם דהוא רק משום הודאה ולא משום מחילה או פטור ולא כדעת הנתה"מ דסובר משום פטור אפי' לדעת הרמב"ם, וכן דלא כדעת הקצוה"ח שמסתפק בזה הוא ממה דסובר הרמב"ם גבי חטים ושעורים דאם תפס אין מוציאין מידו והוא ודאי משום דהוי תרי הודאות דסתרי אהדדי וכמש"כ הקצוה"ח וע"ש בס"ק ט' מה שהביא מד' הרמב"ן דאין לומר כמש"כ הנתה"מ דטעמא משום דההודאה אינה ברורה, ולכן מהני תפיסה דאין נראה כן כלל מלשון הרמב"ם שכתב בפשיטות שהרי אומר לו אין לי בידך שעורים ומוכח דהוא ודאי הודאה, וכן כתב ונמצא זה דומה למי שיאמר וכו' הרי דהוי הודאה כמו שם דאומר להדיא אין לי בידך וע"כ דמה דמהני תפיסה הטעם משום דהוי שני הודאות דסתרי אהדדי, ולפי דברי הנתבע הוא חייב, ולכן כשתפס התובע אינו יכול הנתבע להוציא ע"י ב"ד כיון שלדבריו הוא חייב.
ומה שהקשה הקצוה"ח על עצמו והנתה"מ קבע מסמורות בקושיא זו לדחות דבריו מהא דאמרינן בגיטין דף מ' גבי עבד כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי דהודאת בע"ד כמאה עדים ואין העבד בן חורין דהא העבד מוחזק בעצמו ומוכח דבתרי הודאות דסתרי לא מהני תפיסה, והנה הקצוה"ח יישב זה דמה דמהני תפיסה לגבי עבד הוא דוקא בודאי ולא בספק, והנתה"מ משמע דלא ניחא לי' בתי' זה אלא דחה דבריו ע"י קושיא זו, ובמשובב נתיבות חזר הקצוה"ח והזכיר שכבר תי' הקושיא, והנה ז"ל הקצוה"ח בתירוצו, ולי נראה דלא שייך תפיסה בעבד אלא היכי דליכא ספיקא במילתא וכמו האי דראב"ד ורמב"ן משא"כ היכי דאיכא ספיקא אין העבד נקרא מוחזק ותפוס כיון דעבד גופו קנוי לבעלים והוי ספק בזה גופא אם התפיסה תפיסה או לא בזה ל"מ תפיסה מספק וע"פ דבריו אלה יישב דברי הרמב"ם בה' עבדים.
והנה חידוש הקצוה"ח אינו מוכרח ולי נראה דגם גבי עבד העבד מצד עצמו מוחזק בו ורשאי הוא שלא להשתעבד להאדון גבי ספק דהיינו בספיקא דדינא בהני שמביא הקצוה"ח, אבל לא נעשה בתפיסתו דין ברור וכל ספיקא דדינא דמהני תפיסה לא נעשה בזה דין, ואם חזר הלה ותפס ג"כ אין מוציאין מידו כיון דהוי ספיקא דדינא, ולכן שפיר לא כתב הרמב"ם דאין האדון יכול להשתעבד בהני דהוי ספיקא דדינא, כיון דאם האדון גובר וכובש העבד תחת ידו אין ב"ד מוציאין מידו ואה"נ דאם אין לו כח לכבוש העבד אין ב"ד מחייבין להעבד לעבוד, וזהו שכתב הרמב"ם דהוי ספק, אכן אפי' יהיבנא להקצוה"ח חידושו בתפיסה מספק לענין ספיקא דדינא, אבל כאן לפי"מ שהסברתי אינו ענין לזה דסברת הקצוה"ח הוא דתרי הודאות דסתרי אהדדי הו"ל כדין ספק ולכן אין מוציאין מיד המוחזק ומהני תפיסה ואפשר דבאמת כן הוא דעת הרמב"ן והרשב"א שהביא הקצוה"ח דבריהם, אבל זהו אי נימא דבתרי ותרי מהני תפיסה וכמו שפירש"י בכתובות דף כ' לענין שנים החתומים על השטר ומתו, דמהני תפיסה בתרי ותרי ובדרך זה הלך הרמב"ן שם, והנה אף שבקונה"ס כלל ב' אות א' כתב דזהו דעת הרמב"ם ומשום זה פסק דת"כ אין מוציאין מידו, אבל לדעתי נראה דאינו כן ואם הרמב"ם הי' סובר דתרי ותרי מהני תפיסה ובפרט שצריך לפרש דזהו דקאמר הברייתא אין נאמנים לפסול השטר שלא יגבו מ"מ אין נאמנים לגמרי ומהני תפיסה, א"כ הי' לו להרמב"ם לכתוב בפי' דמהני תפיסה, וז"ל הרמב"ם בפ"ז מהל' עדות שנים שהיו חותמין על השטר ומתו, ובאו שנים ואמרו כתב ידן זה הוא אבל אונסים היו וכו' ה"ז לא נתקיים, אלא מעידין השנים שבשטר כנגד הב' שהעידו עליהן שהן פסולין ואין גובין בו כלום, ומדלא כתב דמהני תפיסה כמו שכתב בכל ספיקא דדינא. ובפרט דכאן הוא מפורש בברייתא ע"כ דסובר דלא מהני תפיסה, ועוד דהא כתב בהדיא ה"ז לא נתקיים ובשטר שאין מקויים אין גובין בו ולא מהני תפיסה, והא דקתני בברייתא אין נאמנים יפרש הרמב"ם כתי' הרשב"א בתוס' דנ"מ לענין שובר, [ולכאורה הי' אפשר לומר כתירוץ הר"י מיגש והרמ"ה בש"מ דנ"מ דברישא קרעינן לשטרא ובסיפא לא קרעינן, אבל מלשון הרמב"ם שכתב הרישא והסיפא ביחד מוכח שאינו מחלק ובאמת צ"ע בסברא דלמא יקרעו ברישא כיון דאינו אלא חסרון קיום. אם לא היכי דאינו טוען שימצא עדים אחרים] ונמצא דמה דסובר הרמב"ם דת"כ מהני תפיסה זהו דין אחר משום דהוי ספק על גופו של דבר וכן הוא בכל דררא דממונא וכבר מבואר סברא זו בתומים ובנתה"מ בדיני תפיסה.
ולפי"ז לא נוכל לומר לשיטת הרמב"ם דהא דמהני תפיסה בטענו חטים והודה לו בשעורים משום דהוי ספק הודאה דהוי בגדר ספק דתרי ותרי, דמטעם זה לא הי' סובר הרמב"ם דמהני תפיסה כיון דאינו על גופו של דבר, והעיקר הוא כמו שהסברנו דלגבי כל בע"ד בפני עצמו הוא ודאי הודאה דהתובע אינו יכול לתבוע שעורים ע"י ב"ד, כיון דבעצמו הודה שאינו חייב לו שעורים והנתבע כשתפס התובע אינו יכול לתבוע בב"ד שיחזיר לו השעורים כיון שהודה שחייב לו שעורים, ולגבי כל א' בפני עצמו הוי ודאי הודאה, אכן זה ע"כ נאמר דלא הוי לא מחילה ולא פטור דאם הי' מחילה או פטור לא הוי מהני תפיסה, ובטעמא דלא הוי מחילה או פטור צריך לומר דכיון דתבע חטים בשביל ששוים יותר לא שייך לומר דמחל לו או פטר לו השעורים, אלא דרצה לתבוע יותר אלא דמ"מ כיון שלדבריו לא לקח ממנו שעורים אינו יכול לתבוע שעורים משום הודאה אבל לא משום פטור ולכן מהני תפיסה ולפי"ז לא נוכל לתרץ כתירוצו של הקצוה"ח אפי' אם נימא כדבריו דבספק לא אמרינן דעבד תפוס בעצמו.
אכן נראה ליישב קושייתם באופן אחר, דהנה הודאה שלא לבע"ד לא הוי הודאה כמש"כ התוס' בב"ק דף ק"ח ע"ב, והודאה לעבד כיון דיד עבד כיד רבו הי' מן הדין לומר דלא הוי הודאה כיון דכ"ז שהוא עבד הוא כיד רבו אינו בע"ד שלו, ואף דיוצא בשן ועין תובע לאדון שחרורו אפי' למ"ד צריך ג"ש ועוד לא נשתחרר זה אינו קושיא דודאי אם יש לו זכות לתבוע שחרורו הוי שפיר בע"ד ע"ז, אבל אם אין לו זכות לתבוע שחרור אז שפיר אמרינן דהוי כשורו וחמורו ואינו בע"ד שלו, אלא דמ"מ אם האדון מודה לעבדו ששחררו שפיר הוי הודאה דהא מודה לו ששחררו וא"כ שפיר הוי בע"ד, וכל זה אם העבד אינו מודה שלא שחררו, אבל אם העבד מודה שלא שחררו שפיר יכול האדון לחזור בו ולומר שלא שחררו ע"פ הודאת העבד שלא שחררו דממילא הודאתו שהודה לעבדו הוי כמודה לשורו וחמורו דלא הוי הודאה, ונמצא דכאן תלוי ההודאה בעיקר המעשה דאם לא שחררו אז ההודאה ג"כ לא היתה הודאה, אבל בכל מקום בהודאות הסותרות ההודאה של כל אחד הוי הודאה עכ"פ.
והנה בטעמא דסובר הרמב"ם דביש עדים שא' משניהם נגח ליכא דין טענו חטים והודה לו בשעורים לכאורה צריך ביאור, דכיון דאנו אומרים שהודה שהקטן לא נגח מה מהני עדים הא הודאת בע"ד כמאה עדים, אכן כבר כתב הש"ך בסי' פ"ח במה דכתב שם המחבר דאפי' אם יש עדים שחייב לו שעורים פטור מן השעורים, והקשה הש"ך ממה דפסק המחבר בסי' ת' כדעת הרמב"ם דביש עדים שא' משניהם נגח לא אמרינן דפטור גם מן היזק הקטן, וכתב ע"ז דגבי שני שוורים לא הכחיש התובע את העדים, דהעדים אומרים שא' משניהם נגח ולפי דברי התובע שהגדול נגח כן ראו גם העדים, ולכן אומר הניזק להמזיק ממ"נ תן לי או היזק הקטן כהודאתך, ואם תסמוך על הודאתי שהקטן לא נגח א"כ הגדול נגח כעדות העדים, אבל בסי' פ"ח שהעדים אומרים בפי' שחייב שעורים, בזה אינו יכול כלל לסמוך על העדים כיון שהוא מכחישם, ולכאורה גם כשאין עדים שא' משניהם נגח למה לא יאמר ג"כ ממ"נ תן לי או דמי קטן כהודאתך או דמי גדול כתביעתי, וכן בחטים ושעורים ג"כ יאמר התובע ממ"נ תן לי או חטים או שעורים, אך הדבר פשוט דבאין עדים לא שייך כלל ממ"נ דאטו כשלא לקח שעורים מחייב שלקח חטים, וכן כשלא נגח הקטן אטו מחייב שנגח הגדול, ולכן אף דמה דהתובע מודה שלא נתן שעורים הוא ע"י טענתו שנתן חטים, מ"מ אנו מחלקים הענינים ואומרים לו שעורים לא תוכל לתבוע שהנך בעצמך מודה שלא נתת, וחיטים מכיון שאין לך עדים אי אפשר להוציא ממון בטענתך, אבל כשיש עדים על א' מהשוורים וכן על חטים או שעורים שפיר יש לומר ממ"נ דהא ע"פ העדים אנו יודעין שיש חיוב אחד משניהם,
אכן נראה דכל זה אם ההודאה דלא נתן שעורים נמשך מטענתו שטען שנתן חטים, דבזה שפיר אנו אומרים ממ"נ כיון שיש עדים על א' משני החיובים ואם אנו סומכין על דבריו שנתן חטים דמזה אנו יודעים שלא נתן שעורים, א"כ ישלם בעד חטים ואם לא ישלם שעורים, אבל אם אמר בפי' חטים אתה חייב לי ולא שעורים, אז יש לומר דגם כשיש עדים על חיוב אחד אנו מחלקין הטענות ואנו אומרים שעורים הלא אומר התובע בפי' שלא נתן, וא"א לבוא מכח שעורים כלל וטענתו על חטים הא אין לו עדים בפי' שנתן חטים.
ועכשיו מיושבים דברי הרמב"ם דבסיפא דמיירי בשני נזקין ובשני מזיקין א"כ מה שאנו אומרים שהניזק מודה שהגדול לא נגח את הקטן אינו רק מזה שטוען שהגדול נגח את הגדול אלא גם מזה שטוען שהקטן נגח את הקטן דבפשוטו ידענו שכל א' נגח א' ולא כדברי הגר"א ז"ל וכן משמע פשטות לשון הרמב"ם דהיו הנזקין שנים והמזיקין שנים וא"כ כשאנו באין לגבות מן הקטן עבור נגיחת הגדול ואנו דנין על היזק הגדול, שפיר אנו אומרים דאיך אפשר לחייב להמזיק על נגיחת הקטן להגדול דהא כיון שהניזק אומר שהקטן נגח את הקטן א"כ לא נגח את הגדול דהא זה ידענו שיותר מאחד לא נגח, ונמצא שכשאנו באין לדון על היזק הגדול יש לנו הודאה מהתובע לבד ממה שאומר שהגדול הזיק שזהו תביעתו בעד היזק הגדול והוא דומה לתביעת החטים, אלא שיש לנו הודאה ממנו ע"י טענתו השני' ממה שטוען שהקטן הזיק את הקטן שממילא לא הזיק את הגדול, וא"כ אין לדון לגבי היזק הגדול מכח ממ"נ לחייב את הקטן בהיזק הגדול, ואין לדון עכ"פ ממ"נ על היזק הקטן דבתם שהוא קנס וצריך גמ"ד אין אנו מצרפין ההיזקות, אבל בהיזק אחד שפיר מצרפין דהרמב"ם לשיטתו דאינו סובר יוחלט קודם העב"ד. וכן כשאנו באין לתביעת התובע ע"ד היזק הקטן ואנו באין לגבות משור הגדול בעד היזק הקטן כהודאת הנתבע שפיר אנו אומרים דלגבי היזק הקטן כבר יש לנו הודאה מצד אחר ע"י תביעתו שהגדול הזיק את הגדול, וע"כ שהקטן לא הזיק, ולכן כיון שיש לנו הודאה על כל א' מהתובע משני צדדים לא נוכל לבוא מכח ממ"נ דההודאה שמצד השני גורמת דאין כאן ממ"נ מצד זה.
ומה שהכריח להרמב"ם לחדש זה הוא כמו שכתב הגר"א ז"ל דאח"כ כדאמר בגמ' גופא אמר רבה בר נתן טענו וכו' מקשה הגמ' מסיפא, ואמאי לא פריך מרישא כדלעיל וע"כ דמקודם קאי לר"פ דסבר פ"נ ממונא ומצי מיירי בדליכא עדים וכמש"כ המ"מ, אבל עכשיו קאי להלכה וע"כ בדאיכא עדים, ולכן מרישא לא קשיא אבל מסיפא קשה כמש"כ.
ועכשיו מיושב מה דלא הזכיר הרמב"ם שישבע שבועת היסת. לפימש"כ דטעמא דהרמב"ם דסובר דליכא מודה בקנס ושייך שבועה דהוא משום דהוי מודה בתשלומין ולא בעיקר החיוב וכ"ז ברישא דמהקטן יכול עכ"פ לגבות ולא הוי טענו חטים והל"ב, אבל כאן דאמרינן דפטור לגמרי א"כ ממילא אם הי' באמת מודה לו בגדול הוי מודה בקנס דהא אין כאן חיוב ברור כלל דאף דיש עדים שכל א' הזיק א' מ"מ כיון שעל אופן א' יש הודאה מהניזק, ועל אופן השני אין עדים ברורים ובטענת התובע לא יוכל להוציא, א"כ הודאת הנתבע הוי מודה בקנס ולא שייך שבועה, אלא דלפי"ז יקשה לנו למה תנן במתני' והלה אומר לא כי ואולי דהוא משום בבא דאחד תם וא' מועד, ומה שלא כתב הרמב"ם שישבע שבועת היסת באחד תם וא' מועד זהו פשוט דכבר כתב כן בהל' ו'.
ובזה יתיישב מה שהקשה הראב"ד על הרמב"ם פ"א מה' טוען הל' ח' שכתב הרמב"ם כור חטים יש לי בידך בודאי, והלה אומר איני יודע אם חטים הוא או שעורים הרי זה נשבע היסת שאינו יודע ומשלם שעורים, והקשה הראב"ד מסוגיין דאמר אי דאמר ניזק ברי ומזיק שמא אכתי לימא תהוי תיובתא דרבה בר נתן והמ"מ נשאר בצ"ע, ועיין מש"כ הש"ך בזה בסי' פ"ח ותירוצו דחוק, וכן תירוצו הראשון של התומים דחוק ותירוצו השני וכן תירוצו של הנתה"מ הוא אי פטורא דטענו חטים הוא משום מחילה או פטור, אבל כבר הוכחנו דפטורו רק משום הודאה ותירוצו של הקצוה"ח דהרמב"ם מפרש בגמ' דקאמר שמא קטן הזיק אבל גדול בודאי לא הזיק בודאי דחוק טובא דמנ"ל לגמ' לומר כן ולהקשות נוקים דאמר שמא גדול ושמא קטן, אולם לפימש"כ מיושב אל נכון דזה פשוט דדין זה דאמר הנתבע איני יודע שמא חטים ושמא שעורים שייך לדינו של הרמב"ם כאן היכי שיש עדים על א' מהן דתרווייהו חד טעמא דיש כאן ממ"נ דע"כ חייב א' מהן, וא"כ לפימש"כ דבסיפא דהוי כמו שאומר התובע דשעורים בודאי אין אתה חייב גם ביש עדים פטור א"כ ה"נ באומר הנתבע איני יודע פטור, וא"כ שפיר דמה דאמר הגמ' אכתי לימא תהוי תיובתא דרבה בר נתן סמיך אסיפא במזיקין שנים ונזקין שנים דשם אפי' באומר איני יודע פטור, ומבואר ג"כ מקורו של דברי הרמב"ם דהוא מסוגיא דידן ולמד זה מיש עדים על א' מהן דחד טעמא הוא:

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה