אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ט · הלכה ט
היו ב' השוורים הרודפים אחד גדול וא' קטן הניזק אומר גדול הזיק והמזיק אומר קטן הזיק הי' אחד תם ואחד מועד הניזק אומר מועד הזיק והמזיק אומר תם הזיק המע"ה, לא היתה שם ראי' ברורה שזה הזיק אלא עדים מעידים שאחד משני אלו הזיק משלם המזיק כמו שאומר ואם טען הניזק שאתה יודע ודאי שזה הזיק בפניך הרי המזיק נשבע שבועת התורה ומשלם כמו שהודה שהרי הודה במקצת.
השגת הראב"ד: נשבע וכו'. א"א אתם ואמועד קאי, ומתני' דקתני המע"ה כגון דקאמר שמא תם הזיק דליכא שבועה גביה ואי תימא ליהוי כמחוייב שבועה שאינו יכול לישבע דהא אומר מקצת ידענא ומקצת לא ידענא התם תובע אותו בברי ואומר לו באמת אתה יודע עכ"ל.
המ"מ הבין בדברי הראב"ד במש"כ אתם ואמועד קאי משום דבשניהם תמים הוו כחטים ושעורים, ולכן אפי' יש עדים שא' מהן הזיק דלדעת הרמב"ם אינו פטור מן השעורים מ"מ לענין שבועה לא הוי מודה במקצת, אבל בתם ומועד כיון דכל נכסיו משועבדים גם שור התם בכלל תביעת המועד, וכ' ע"ז המ"מ ויש לחלוק שאפי' בשניהם תמים כיון שיש שם עדים חייב שבועת התורה וצ"ע עכ"ל, ודברי המ"מ תמוהים דמאיזה טעם יש לחלוק בזה דמה מהני לענין מודה במקצת מה שיש עדים שא' מהם נגח כיון דעכ"פ קטן וגדול הוו שני מינים ומה שייך מה דלא פטור מן השעורים לשיטת הרמב"ם וכפי"מ שנבאר הטעם בהלכה שאח"כ לענין שבועת מוב"מ.
והנה הש"ך והגר"א ז"ל השיגו על המ"מ במה שהוצרך לומר טעם הראב"ד משום דהוי חטים ושעורים לענין שבועה תיפוק ליה דכיון דהוי קנס ליכא שבועה בקנס, והתומים בסי' פ"ח כתב דזה לא נקרא מודה בקנס אלא מודה בתשלומין כיון דעל עיקר ההיזק יש עדים, ומש"כ בתוס' ריש פ' הפרה היינו בספק אם נגח גם את הולד דהוי ספק על עיקר הנזק, וע"ז השיגו הקצוה"ח בסי' ת' דהא מה דאמר התם אפי' ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא קאי בין ארישא בין אסיפא ובסיפא בפרה שנגחה את השור הוי נמי מודה בתשלומין, וע"כ דלא דמי למודה בתשלומין דעיקר החוב מבורר אבל הכא בחצי נזק דאינו משלם אלא מגופו ליכא חיוב אלא כמה ששוה שור המזיק וכי מודה בגדול הוי שפיר מודה בעיקר חיוב הקנס, ועוד הקשה מגמ' מפורשת בדף מ"ג דאיתא שם גבי עבד שאינו משלם קנס עפ"י עצמו היכי דמי דאי אתי עדים ואסהידו בו דקטל ולא ידעי אי תם הוי או מועד הוי ואמר מריה דמועד הוא לא משתלם קנס ע"פ עצמו, והא דתם פטור מל' של עבד הוא משום דהביאהו לב"ד וישלם לך והוי מודה בתשלומין ומ"מ אינו משלם ע"פ עצמו.
אכן בד' המ"מ בודאי צ"ל כד' התומים, דאף דהי' אפשר לומר דכיון דיש עדים על עיקר הנגיחה לא הוי מודה בקנס כמו שכתב המהרש"א ר"פ הפרה, אבל מלבד דאין זה נכון בסברא ודברי המהרש"א שתלה זה בדין אם לסומכוס אמרינן חולקין, א"כ גם בה"ל ו' א"צ להיות פטור מטעם מודה בקנס כיון שיש עדי רדיפה וכמש"כ שם המהרש"א, והרמב"ם פסק להדיא בהל' ו' דהוי מודה בקנס, ותמיהני על התומים בסי' פ"ח שצורף דברי המהרש"א לכאן ולא הזכיר דהרמב"ם בודאי אינו סובר כן, ובאמת דברי המהרש"א אינם נכונים ואין שייכות הא דסומכוס להא דמודה בקנס דבודאי לסומכוס דסבר ממון המוטל בספק חולקין כשיש עדים על דררא דממונא גם בקנס אמרינן חולקין כיון דיש עדים על דבר שיש להסתפק, אבל לדידן דקיי"ל המע"ה, א"כ אפילו ביש עדים על דבר הראוי להסתפק כמו עדי רדיפה מ"מ כשמודה בנגיחה הוי מודה בקנס כמש"כ להדיא הרמב"ם בהל' ו' עכ"פ בודאי לא נעלם מהמ"מ הא דמודה בקנס שהזכיר הרמב"ם בהל' ו', וכתב ע"ז המ"מ דפשוט הוא, ומוכח שלא עלה על דעתו כלל ספיקו של ד' המהרש"א וע"כ דצ"ל בדעתו כד' התומים דמודה בתשלומים לא הוי מודה בקנס.
ומה שהקשה הקצוה"ח על דברי התומים מסיפא מפרה שנגחה את השור הנה במה שהקשה מד' התוס' דבודאי דברי התוס' קאי נמי אסיפא דבריו תמוהים דבסיפא הא אוקימנא בליתא לפרה ולא הוי מודה במקצת, ורק מה שדייק מד' הטור דליכא שבועה הוא דיוק נכון דגם ממה דליכא שבועת היסת מוכח דהוי מודה בקנס, אך באמת אפשר ליישב גם זה וכן קושייתו השני' שהקשה מגמ' מפורשת דמודה דמועד הוי פטור מל' של עבד, אף דבתם הפטור משום הביאהו לב"ד. [ואף דהי' אפשר לומר דכיון דבתם איכא טעמא דהביאהו לב"ד אמרינן דלא חייבה תורה כלל בתם כופר ול' של עבד אין זה מוכרח] דנראה דסברת התומים דמודה בתשלומים לא הוי מודה בקנס, אינה אלא לשיטת הרמב"ם דסובר דלא אמרינן יוחלט קודם העמב"ד, ובפרט לפימש"כ הנתיבות בסי' פ"ח סק"י דלשיטת הרמב"ם יכול לסלקו בזוזי א"כ עיקר הדין הוא על הבעלים של המזיק כמה שהוא צריך לשלם, אלא דאין עליו חיוב לשלם אלא מגופו, ובזה שפיר יש לומר דכיון דבשעת העמב"ד אנו דנין מתחילה על עיקר החיוב ואם באותה שעה יושבח או יתייקר המזיק יגבה הניזק, א"כ מה שמודה המזיק שגדול הזיק הוי רק מודה בתשלומין, אבל לדעת התוס' דדין יוחלט הוא משעת הנגיחה ואין שום דין על חיוב ממון לבד הדין יוחלט, א"כ בודאי גם מודה בגדול הוא מודה בקנס כמו אם יש עדים על נזק אחד והוא מודה על נזק שני, ולכן אין לדון כלל מדברי התוס' והטור לדברי המ"מ והרמב"ם, אלא דלפי"ז יש לנו להוסיף עוד דאפי' לדעת הרמב"ם לא שייך לומר דמודה בתשלומין לא הוי מודה בקנס אלא היכי דאיכא עכ"פ מקצת דין תשלומין, והיינו שהמזיק נמצא בעולם אלא שהשור קטן ואינו מספיק כדי גביית הנזק, אבל היכי ששור הקטן אינו בעולם וכמו בהא דליתא לפרה א"כ לא שייך לומר דיש גדר חיוב דכיון דאינו משתלם אלא מגופו ואין השור המזיק ליכא חיוב כלל א"כ הוא בודאי מודה בקנס, וא"כ מיושב בהא דל' של עבד דבתם כיון דאמרינן הביאהו לב"ד וישלם ליכא חיוב כלל ובזה ודאי הוי מודה בקנס.
-השמטות ומלואים-
לעיל בד"ה "ומה שהקשה", כתבתי שם בזה שהקשה הקצוה"ח על התומים שסובר שבקנס היכא שאינו מודה על החיוב רק על מקום גביה לא נקרא מודה בקנס והקשה הקצוה"ח מגמ' מפורשת בדף מ"ג דאיתא שם גבי עבד שאינו משלם קנס עפ"י עצמו היכי דמי דאי אתו עדים ואסהידו בי' דקטל ולא ידעי אי תם הוי אי מועד הוי ואמר מריה דמועד הוא לא משתלם קנס עפ"ע, והא דתם פטור מל' של עבד הוא משום דהביאהו לב"ד ואשלם לך והו"ל מודה בתשלומין ומ"מ אינו משלם עפ"י עצמו וכתבתי בזה"ל ואף דהיה אפשר לומר דכיון דבתם איכא טעמא דהביאהו לב"ד אמרינן דלא חייבה תורה כלל בתם כופר ול' של עבד אין זה מוכרח ע"כ, וע"ז העירני הרי"נ שי' שזהו גמ' מפורשת בדף מ"ב עי"ש היטב, ובאמת אין ראי' משם דשם אמרו בגמ' דאם בשעת נגיחה לא היה עומד שיהיה אפשר לגבות מגופו ל' של עבד אמרינן דלא נתחייב כלל ואפי' קדם ושחטו אינו משלם, אבל עכ"פ הפטור הוא משום דאין ממה להשתלם, אבל כאן כוונתו לומר דכיון דבתם איכא פטורא דהביאהו לב"ד וישלם לך לא חייבה תורה כלל מעיקר דיני הנזקין דמשום זה נימא דמודה דמועד הוי אינו מודה בתשלומין אלא מודה בעיקר החיוב קנס וע"ז כתבתי דאינו מוכרח.
אכן יש לבאר מה שכתב הרמב"ם בהלכה ב' מעוברת שנגחה וכו' משלם חצי נזק מן הפרה ואינו גובה מן הולד כלום עד שיביא ראיה וכו', והנה אף דבגמ' אוקמא רבא למתני' דמיירי בליתא לפרה, אבל הרמב"ם דסתם משמע דמיירי בכל גווני אפי' באיתא לפרה ואין הפרה שוה כדי שיעור חצי הנזק ובגמ' דדחקו לאוקמא בליתא לפרה היינו משום דקתני במתני' ורביע נזק וע"כ בלא גבה מן הפרה כלום, וא"כ יש לבאר במה שסתם דאינו גובה מן הפרה כלום דהא אם טוען הניזק ברי חייב המזיק שבועת התורה ואם המזיק אינו יודע יהי' משואי"ל, וא"כ יתכן שיגבה, כיון דלפי דברינו לדעת הרמב"ם שייך כאן שבועה דלא הוי מודה בקנס, אמנם דהתוס' תירצו שם בר"פ הפרה תירוץ ב' דלא אמרינן משואיל"מ בלא הו"ל למידע, אבל הרמב"ם אינו סובר כן בפ"ו מהל' שאלה ופקדון הל' ו' דהרמב"ם מחייב שם גבי שומר שפשע בפקדון ואינו יודע כמה הוא הפקדון משום משואיל"מ, והראב"ד השיג עליו מטעמא דבלא הו"ל למידע לא אמרינן משואיל"מ, ומצאתי שכבר כתב בזה הש"ך בסי' ע"ב ס"ק נ"א לענין שיטת הרמב"ם דגם בלא הו"ל למידע אמרינן משואיל"מ, וכתב ע"ז הש"ך וז"ל וגם הך דהפרה אף שכבר כתבו התוס' שני תירוצים אחרים ויש לתרץ כן לדעת הרמב"ם מ"מ נלפע"ד דמעיקרא לק"מ דפשיטא דלא אמרינן משואיל"מ אלא כשהתובע מבקש ממנו שבועה והנתבע אינו יכול לישבע בבירור לכך משלם, אבל כשהתובע עצמו יודע האמת כמו הנתבע לא שייכא שבועה כלל והגע עצמך וכו' וא"כ בהך דהפרה הרי הניזק עצמו יודע שבעל השור אינו יודע אם הפילה קודם לכן או לא, ולא שייכא כאן שבועה לכו"ע עכ"ל.
והנה מש"כ הש"ך ע"ד ב' תירוצים הקודמים של התוס' הנה תירוץ א' דשמואל לית לי' משואיל"מ אבל עכ"פ צריך ישוב להלכה, ותי' ב' הוא משום דלא שייך שבועה משום דמודה בקנס פטור, אבל כבר כתבנו דלשיטת הרמב"ם אינו מספיק זה ואנו צריכין בזה לתי' הש"ך משום דהניזק עצמו יודע שאין המזיק יודע אם עד שלא נגחה ילדה או משנגחה ילדה, אבל אכתי אינו מיושב בתירוצו של הש"ך דברי הרמב"ם בהלכה שלפנינו דכתב דאם טען הניזק אתה יודע בודאי שזה הזיק בפניך ה"ז נשבע שבועת התורה, ומשמע דאם לא טען אתה יודע בודאי אף שטוען שהמזיק הי' שם אינו יכול לחייבו שבועה, וקשה דכאן אינו פשוט דלא ראה מי הזיק אם גדול או קטן ולמה צריך לטענת אתה יודע ודאי, וע"כ דטעמו של הרמב"ם הוא דאם אינו יודע לא אמרינן מתוך, ולכן סובר דאינו יכול לחייבו שבועה אלא כשאומר אתה יודע בודאי שגדול הזיק, וכמו שנבאר.
ואף דהרמב"ם סובר להדיא דגם בלא הו"ל למידע אמרינן משואיל"מ נראה דהרמב"ם יחלק בין פשע בזה שאינו יודע או לא פשע דשם בהל' שאלה ופקדון הא מיירי באופן שפשע במה שאינו יודע דז"ל שם הפקיד אצלו פירות שאינן מדודין וערבן עם פירותיו ולא מדדן ה"ז פושע, בעל הפקדון אומר כך וכך היו והשומר אומר איני יודע ישלם בלא שבועה שהרי חייב עצמו בתשלומין ואינו יודע כמה הוא חייב, ונמצא חייב שבועה שאינו יכול להשבע וכו', ומפורש דטעמו משום שחייב עצמו בתשלומין ואינו יודע כמה והיינו כיון שפשע וחייב עצמו הי' לו לדעת בכמה הוא מתחייב ואינו יכול לפטור עצמו בטענת איני יודע, וכן הוא במה שכתב אח"כ בשומר שנתחייב לשלם בעד פקדון שפשע בו ואומר איני יודע כמה הי' שוה, וכן הפקיד אצלו כיס זהובים ואינו יודע כמה היו בו דבכל הני שחייב עצמו בפשיעה הי' לו לדעת בכמה הוא מתחייב, והראב"ד חולק עליו וסובר דדוקא בהו"ל למידע וחשדינן לי' שהוא יודע, וטעמייהו דהראב"ד סובר דבכל היכי דנא הו"ל למידע ולא חשדינן לי' שיודע ילפינן מיורשים דלא אמרינן בהו משואיל"מ, והרמב"ם סובר דביורשין הא לא פשעו ולא הי' עליהם לידע, ולכן בכל דוכתא דלא הו"ל למידע כלל באמת ילפינן מיורשים אבל שם בפקדון שפשע בעצמו הי' לו למידע בכמה הוא מתחייב ואין לו רשות להתחייב עצמו ע"י פשיעתו ולפטור עצמו במה שאינו יודע, ובזה לא ילפינן מיורשים ואיכא בזה דינא דמתוך.
ומבואר דכאן בהלכה ב' ובהלכה ו' אף דהבעלים ג"כ פשעו בזה שלא שמרו את שורם, אבל לא שייך לומר שה' להם לדעת אם נגח או לא, דהחיוב שחייבה התורה לבעלים הוא לשמור שלא יגחו, אבל לא חייבה תורה לבעלים לילך ולידע אם נגח דבפקדון שפיר אמרינן דעליו מוטל שמירת הפקדון, וכיון שפושע בו עליו לדעת בכמה פשע, אבל בעל השור אינו מוטל עליו שמירת דבר הניזוק אלא מוטל עליו שמירת המזיק, ולכן לגבי דבר הניזוק שפיר אמרינן דלא הו"ל למידע, וילפינן מיורשים דלא הו"ל למידע לא אמרינן משואיל"מ.
נמצא לפי דברינו דהרמב"ם סובר שיטת לא הו"ל למידע, ורק דלא כשיטת הראב"ד ובאמת מוכח מדבריו בהל' שאלה ופקדון דהיכי דפשע במה שאינו יודע אמרינן משואיל"מ. אפילו היכי דברור לנו שאינו יודע ודלא כדברי הש"ך דהכי משמע מדבריו דאפי' ערבן אם פירותיו בפני עדים וראו שאינו יודע, וכן משמע מדברי הראב"ד שכתב וז"ל, ורבותי אין מורין כן לפי שאינו דומה לחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהתם הוי לי' למידע ואערומי הוא דקא מערים ותובע נמי טוען עלי' ואמר מידע ידעת וכו' וא"א לפרש דכונת הראב"ד דגבי חמשין ידענא לא אמרינן מתוך אלא היכי דטעין לי' מידע ידעת דאינו מבואר כן בגמ' וסתמא אמרו בכל אופן, ועוד דמנ"ל לטעון מידע ידעת דאפשר שכח וע"כ דהכונה מידע ידעת היינו דבסתמא אתה יודע אבל הכא משמע מלשון הרמב"ם אפי' בודאי אינו יודע וכמש"כ, ורק שהרמב"ם גם בזה מחייב דכיון דפשע הי' לו לדעת ולא לפטור עצמו בטענת איני יודע, ולכן לא דמי ליורשין וכמש"כ, ובזה מבואר דגם בהלכה ב' צריך ליישב כמש"כ ולא כתירוצו של הש"ך וכמו שנתבאר.
ולפי מה שנתבאר שיטת הרמב"ם אינה כשיטת הרמב"ן והר"ן דאמרינן משואיל"מ אפי' בלא הו"ל למידע שהוכיחו כן מהא דהבית והעליה גבי אם הי' מכיר מקצת אבניו נוטלן דאוקמו בגמ' משום משואיל"מ והתם לא הו"ל למידע, ואף דבתוס' ריש הפרה כתבו דרגילות הוא להכיר אבניו לא ניחא להו להרמב"ן והר"ן בזה, והש"ך צירף שיטתם עם שיטת הרמב"ם, אכן לפימש"כ דגם הרמב"ם מצריך הו"ל למידע לענין זה שתהי' פשיעה במה שאינו יודע כדמוכח מהלכה שלפנינו, א"כ גם על הרמב"ם יקשה אמאי אמרינן שם משואיל"מ וצריך לומר דבזה יסבור הרמב"ם כהתוס' דרגילות להכיר או דמיירי באבנים שדרכן להכיר דבל"ז הוא אוקימתא כגון שיש עסק שבועה ביניהם, ויש להביא ראיה לדברי התוס' מהא דאמרו שם בגמ' ועולות לו מן החשבון סבר רבא למימר לפי חשבון שבורות אלמא כיון דאמר איני יודע ריע טפי א"ל אביי הא ריע טפי מדהני ידע טפי לא ידע תו לית ליה ואידך כולהו דהיאך נינהו, אלא אמר אביי לפי חשבון שלימות, ולפי שיטת הרמב"ן דזה פשוט דאבנים אין דרך להכיר, א"כ מה אומר אביי הא ריע טפי מדהני ידע טפי לא ידע תו לית ליה, דאפשר אלו האבנים היו מסויימים והיה לו בהם סימן שמכיר אותם ושאר האבנים היו אבנים רגילים שאין דרך להכיר אותם וע"כ דרגילות להכיר, ולכן השני שאינו מכיר כלל אינו כ"כ ריעותא אבל הוא כיון שמכיר הו"ל ריעותא במה שאיננו מכיר שאר האבנים.
אגב נראה לבאר מה דהשמיט הרמב"ם דינא דמתני' שתמה ע"ז הלח"מ דאף דעיקר דינא דנוטלן אינו חידוש כיון דמיירי ע"י משואיל"מ, אבל הא דעולות לו מן החשבון הי' לו להביא כיון דפליגי אביי ורבא אם לפי חשבון שבורות או שלימות, ונראה דהרמב"ם סובר דרבא דהוי סבר דטענת האומר איני יודע ריע טפי ואביי דאמר הא ריע טפי אזלי למ"ד בו"ש ברי עדיף ולכן כל מה שנוטל הברי הוא משום דריע טענת דבעל השמא, אבל לפי"מ דאוקימנא כגון שיש עסק שבועה ומשום משואיל"מ אינו כלל משום ריע טענתי' אלא דעכ"פ כיון שצריך לישבע ואינו נשבע משלם ולא מיבעי לשיטת הרמב"ן דאפי' בלא הו"ל למידע אמרינן מתוך דודאי אינו משום ריע טענתי', אלא אפי' לפימש"כ בדעת הרמב"ם דהיכי דלא פשע במה שאינו יודע ילפינן מיורשים דלא אמרינן מתוך, מ"מ כיון דהיכי דפשע אף דלא הו"ל למידע אמרינן מתוך א"כ הוא עכ"פ לא משום ריע טענתי' אלא דכיון דחייב שבועה ואינו נשבע משלם, וגם בחשוד מעיקר דין צריך לשלם משום מתוך אף דלא ריע טענתי', ולכן היכי דהוי משואיל"מ לא מסתבר כלל דמהני סברת ריע טענתי' אלא בהני דהוי משואיל"מ נוטל מן הדין ובאידך כולהו יד שניהם שוה כדין ממון המוטל בספק חולקין לכו"ע, והרי זה כמו שאם הי' הבית גבוה מן העלי' או העלי' גבוה מן הבית דמשמע פשוט דאין חלוק בזה דמ"מ חולקין כיון דאין נוטלין לפי חשבון משום דמספקא לן אי בחבסא נפיל או בחבטה כמבואר בגמ', וכיון דסוגיא דרבא ואביי אינה לפי ההלכה, דאפי' רבא דסבר לפי חשבון שבורות הוא אליבא דמ"ד בו"ש ברי עדיף, לכן אף דלפי"ז הי' צריך הרמב"ם להביא הא דעולות לו מן החשבון ולומר דעולות לו בחשבון שבורות, מ"מ כיון דאין זה לפי מסקנת הסוגיא השמיט לגמרי וכן דרכו בכמה מקומות.
ובמה שבארנו שיטת הרמב"ם דהיכי דלא פשע במה שאינו יודע ילפינן מיורשים דהיכי דלא הו"ל למידע לא אמרינן מתוך, מובן מה דהצריך הרמב"ם כאן לחייבו שבועת התורה שיאמר לו דוקא אתה יודע, אף דגבי יורשים כשתובעו מנה לאבא ביד אביך, והיורש משיב אין ביד אבי אלא חמשים, פסק הרמב"ם דנשבע שבועת התורה ולא הזכיר שיאמר לו התובע יודע אתה, והר"ן ב"פ כל הנשבעין כתב דצריך לאוקמי דוקא כשאמר לו יודע אתה והש"ך בסי' ע"ה ס"ק נ"ו כתב דמסתימת הפוסקים משמע דאפי' לא אמר יודע אתה חייב שה"ת, והנה אם אמנם אין להוכיח כ"כ דעת הרמב"ם שסתם כלשון הגמ', מ"מ פשטות לשונו משמע כדברי הש"ך, וא"כ צריך ביאור למה צריך כאן שיאמר אתה יודע, ולכן נראה דדעת הרמב"ם כהר"ן בתירוצו הראשון דאם אומר לו יודע אתה והיורש משיב אינו יודע חייב לישבע ש"ד, והש"ך הסתפק בזה ובמסקנת דבריו כתב דאינו חייב אלא היסת, אולם בס"ק ע"ה חזר בו וכתב דדעתו דחייב ש"ד, והנתיבות בחידושיו תפס לעיקר כדעת הש"ך בס"ק נ"ו דאינו חייב אלא היסת, אולם בדעת הרמב"ם נראה דדעתו דחייב ש"ד, ולכן כתב כאן באומר יודע אתה דאז בכל גווני אפי' משיב איני יודע חייב שבועת התורה, ואיברא דאם כופר ואומר ברי שקטן הזיק גם בלא אמר יודע אתה חייב ש"ד, וכמו שפסק בסתמא גבי יורשין והטעם הוא כמו שכתב הש"ך לחלוק על הר"ן דכיון שהיורש כופר בברי, א"כ ממילא טענת התובע ג"כ נחשבת לברי דמכיון שהיורש אומר יודע הוא שאין לו אלא חמשים א"כ טענת התובע הוא בברי שהוא כופר ויודע האמת דהוא חייב מאה, דבשלמא כשאומר איני יודע אינו יכול התובע לומר דבודאי יודע הוא, אבל כשכופר א"כ אומר בעצמו שיודע הוא, וממילא חשבינן תביעת התובע לברי, הארכתי בזה בשביל דלכאורה נראה דברי הש"ך לכונה אחרת שכתב דכיון שהיורש אומר נ' אית לך ונ' לית לך אי אפשר שהתובע לא יכחישו בברי, ומשמע מדבריו דבודאי אח"כ מכחישו עוד הפעם, וזה לא הי' מועיל כלל, דא"כ הוי קדמה הודאה לתביעה, וע"כ דאף דאם הי' אומר איני יודע לא הי' תביעת התובע נחשבת לטענת ברי, אבל לענין זה נחשבת לטענת ברי אם יכפור היורש בברי.
ולכן שפיר גבי יורש לא צריך לטענת יודע אתה משום דמיירי במכחישו בודאי, אבל הכא כתב הרמב"ם כשאמר יודע אתה כדי לחייבו ש"ד בכל גווני אפי' כשמשיב איני יודע, ואף דהרמב"ם מיירי שהמזיק משיב שקטן הזיק אין זה מוכרח, שכתב לשון המשנה, ובגמ' בעי לאוקמי גם בטענת שמא, ולכן רוצה להשמיענו דבאמר לו יודע אתה הוא חייב שבועת התורה בכל גווני אפי' כשאומר איני יודע.
והנה הגר"א ז"ל הלך בדרך אחר דעיקר מה דלא אמרינן במתני' משואיל"מ היינו משום דלא אמר יודע אתה דכן כתב בסי' ע' סי' ח' וז"ל ודוקא שטוען אתה יודע כנ"ל, אבל בלא"ה א"צ לישבע וגם אם אומר המזיק שמא לא הוי משואיל"מ, ומזה למד הרמב"ם דין זה מדקאמר כאן המע"ה ולא הוי משואיל"מ לאוקימתא דג"מ באומר שמא עכ"ל, וכן כתב בס"ק א' וז"ל, אבל הרמב"ם ס"ל אף בדבר דלא הו"ל לידע כמש"כ בסי' צ' ס"י אלא דוקא אם התובע טוען שיודע הנתבע משא"כ ביורשים וכאן, וכעין זה כתב בש"ך בסי' ע"ב סי"ב עכ"ל, ומשמע מדבריו דבאומר יודע אתה והלה אומר שמא אמרינן כאן משואיל"מ ולפי"ז היה להרמב"ם להשמיענו יותר דאם טוען אינו יודע הו"ל משואיל"מ, ובפרט לדברי הגר"א דעיקר הוכחת הרמב"ם דדוקא באומר יודע אתה מהא דלא אמרינן במתני' מתוך, לכן נראה כמש"כ דבכל אופן לא אמרינן משואיל"מ בדינא דנזקין כיון דאין כאן פשיעה במה שאינו יודע, ואדרבא זהו גופא טעמא שהצריך הרמב"ם לומר יודע אתה דלא גרע מיורשים שלא הזכיר הרמב"ם יודע אתה וכנ"ל.
עתה נשוב למה שעמדנו במה שהמ"מ מיישב דברי הרמב"ם דאפי' בשניהם תמים לא הוו כחטים ושעורים ותמהנו בזה, והנה התומים כתב לבאר ע"פ דברי המהר"י כץ בש"מ דטעם מה דטענו חטים והודה בשעורים פטור משבועה, הוא משום זה גופא דפטור אף מהשעורים והוא חדא מילתא, ולכן ביש עדים כיון דחייב בשעורים חייב גם בשבועה, וכתב דלפי"ז אם הודה לו בשעורים בזמן אחר באופן שאינו פטור מהשעורים חייב גם בשבועה, רק שלא מצא בראשונים מבואר זה, ואתפלא שיאמר דבר מופרך להלכה ולקבוע בזה מסמרים בדעת המ"מ והרמב"ם, דודאי פשוט דטענו חטים והודה בשעורים ילפינן מקרא דבעי דוקא ממין הטענה ובודאי בכל גווני פטור וברמב"ם פ"ג מ"ה טוען הל' י"א התחיל הטוען ואמר כור חטין יש לי בידך, וקודם שישלים דבריו ואמר כור שעורים יש לי בידך אמר לו הטוען אין לך בידי אלא כור שעורים, אם נראה לדיינין שהטוען הערים חייב שבועה, ואם לפי תומו פטור והוא משבועות דף מ', ובאופן זה שכתב הרמב"ם ודאי חייב שעורים דהא כתב להדיא וקודם שישלים דבריו ואין כאן לא מחילה ולא הודאה, אלא דמ"מ פטור משבועה שלא הודה ממין הטענה, ובחו"מ סי' פ"ח סי"ד מד' הטור וז"ל, אבל אם לאחר שהודה בשעורים אמר התובע ודאי כדבריך כך הוא שיש לי בידך שעורים אבל איני שואלם עתה חייב לשלם לו דמי שעורים, וכתב ע"ז הש"ך ומיהו פטור מש"ד והוא פשוט ומוכרח להדיא דלא כד' מהר"י כץ.
וקושיית הראשונים שע"ז בא מהר"י כץ ליישב דכיון דר"ג ודאי מחייב בשעורים מנ"ל דרבנן פליגי, כבר כתבו התוס' דר"ג נמי מודה דפטור מן השעורים ומ"מ מחייב שבועה, אכן בלא דברי התוס' אפשר ליישב עפ"י גירסת הרי"ף שצריכה ישוב, דהרי"ף גורס לימא מסייע לי' דתניא טענו חטים וכו', וקשה טובא על גירסתו דתניא דהוא משנה מפורשת בשבועות, ואפי' נימא דזה אפשר להיות ט"ס וצ"ל דתנן, אינו מיושב דעל משנה מפורשת לא שייך לומר מסייע ליה וגירסתנו בגמ' מיושב דפריך מאי קמ"ל תנינא, ולכן נראה דהרי"ף מפרש באמת דהראיה הוא מברייתא דמתני' אי אפשר דמיירי להלכה באופן שטענו חטים והודה לו על אותה שעה בשעורים דפטור משעורים, דאין סברא דר"ג יחייב שבועה וכקושיית התוס', ואי ר"ג מחייב בשעורים מנ"ל דחכמים פליגי, הא לא פליגי אלא בדין שבועה אם צריך מעין הטענה, ולכן גירסת הרי"ף מיושבת, דהגמ' לא מייתי כלל מתני' דמתני' מיירי באופן דחייב בשעורים, דהודה לו בשעורים של זמן אחר אלא מייתי ברייתא דקתני סתמא ולא קתני ור"ג מחייב הוי משמע לגמ' דלא איירי מדין שבועה אלא מדין ממון, ודחי דדילמא איירי בדין שבועה ומודה לו בשעורים באותה שעה שהוא אומר חטים, ומ"מ חייב שעורים ובזה מבואר מה דהביא הרי"ף הא דלימא מסייע לי' דאין נ"מ להלכה כלל ואין דרכו להביא סוגיית הגמ' אלא שרוצה הרי"ף לבאר החלוק בין מתני' להברייתא לרב ענן, דרב ענן מיירי דוקא היכי שהשעורים הם במקום החטים, ומתני' מיירי בגוונא דחייב בשעורים שהי' בזמן אחר ומ"מ פטור משבועה דלא הוי ממין הטענה.
ובעיקר דברי המ"מ דבשניהם תמים נמי לא הוי כמו חטים ושעורים, נראה דסובר דכיון דלשיטת הרמב"ם עיקר דין תם קודם העב"ד הוי חיוב ממון אלא שאין גובה אלא מגופו, לכן לגבי דין מודה במקצת לא הוי כשני מינין משום דבעיקר אנו דנין על חיוב ממון, ואיברא דלגבי דין הודאה דפטור אף מן השעורים אם אין עדים אי לאו טעמא דמודה בקנס פטור הוי חשיב כשני מינים לענין זה דהוא עכ"פ שני ענינים אם גדול הזיק או קטן הזיק, וכיון שמודה לו שהקטן לא הזיק אינו יכול לתבוע ממנו בב"ד, ובזה מיושב קושיית הלח"מ על פי' הראב"ד דאתם ואמועד קאי וכ' המ"מ דכיון דכל נכסיו משועבדין למועד לא הוי כחטים ושעורים, והקשה הלח"מ מדברי הגמ' שהקשו מתם ומועד על רבה בר נתן ומוכח דבתם ומועד נמי דמי לחטים ושעורים, אכן באמת מיושב דהם שני ענינים, דין דפטור אף מן השעורים, ודין דהוו שני מינים לגבי מוב"מ, דאף דלא הוי שני מינים לגבי מוב"מ מ"מ הוי שני טענות לענין שיפטר מהיזק התם כיון שהניזק הודה שהתם לא הזיק. אח"כ ראיתי בביאור הגר"א בחו"מ סי' ת' ס"ק ח' שכ' ע"ז וז"ל, ולא הוי הודאה שלא ממין הטענה כמ"ש בב"מ ק' א' בטוענו דמי כו' ה"נ טוענו שנתחייב לו דמים בשביל היזק של שורו זה אומר בכך וזה אומר בכך, ודוקא לענין זה שיפטר אף מהקטן מדמי גמ' לחטים ושעורים דחד טעמא להו משום מחילה או משטה וכיוצא עכ"ל, וב"ה שכיונתי לדבריו, אך מש"כ משום מחילה או משטה לא כתב זה אלא על דברי המחבר, אבל שיטת הרמב"ם שדברי המחבר בכאן הם דבריו אינו משום מחילה או משטה אלא משום הודאה כמו שנבאר וגם לענין הודאה הוי ב' טענות.
אלא שאני תמה על מאור עינינו הגר"א ז"ל מש"כ בסי' פ"ח על דברי המחבר שכתב וז"ל, הטוען לחבירו מנה הלויתיך והלה טוען אין לך בידי אלא נ' זוז שנתת אותם דמים בחפץ פלוני והרי הוא קיים, או שהלויתני עליו ע"מ שלא להשתלם אלא מגופו וכו', יש מי שאומר דפטור בין מתשלומין בין משבועה דאורייתא, וכתב ע"ז הגר"א ז"ל ועיין סי' ת' ס"ג שהרמב"ם חולק ע"ז, ולפי דברינו ולפי"מ שכתב בעצמו בסי' ת' אינו חולק ע"ז כלל, ואף שכתב דפטור גם משבועה דאורייתא, זה פשוט דכיון דפטור מתשלומין ליכא מוב"מ, אבל הרמב"ם כאן מיירי שיש עדים דחייב בתשלומין, ולכן חייב שבועה דלענין שבועה לא הוי כחטים ושעורים: