אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ח · הלכה יד
שור שהיה רועה ע"ג הנהר ונמצא שור הרוג בצדו אע"פ שזה מנוגח וזה מועד ליגח זה מנושך וזה מועד לישוך אין אומרים בידוע שזה נשכו וזה (הרגו) [נגחו], ואפילו גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו אין אומרים בידוע שזה הרגו עד שראוהו עדים כשרים.
זה מנושך וכו' בשבועות דף ל"ד בתוס' ד"ה דאי במה דאמר שם בגמ' דלרבי אחא משכחת לה אומדנא בדיני נפשות הקשו דהא גם לרבנן משכחת אומדנא בשעלתה לו נשיכה על ראשו ונקב קרום של מוח דאפי' רבנן מודו בהאי אומדנא כדמוכח בפ' כל הנשבעין דף מ"ו ותי' דהוי מצי למימר וליטעמיך. וא"כ לפי דברי התוס' בעלתה לו נשיכה על ראשו גם רבנן מודו דחייב וקשה מה שסתם הרמב"ם דמשמע דבכל גוונא פטור אף דהרמב"ם כתב לשון הברייתא. אבל באמת לשון הברייתא גופה קשיא. ונראה דהרמב"ם בפ"ה מה' חובל ומזיק הל' ד' כתב קנס קנסו חכמים לאלו השוטים בעלי זרוע שיהא הנחבל נאמן ונשבע בנקיטת חפץ שזה חבל בו וכו' וכתב ע"ז הראב"ד א"א לא היה קנס אלא שאין דרך בני אדם לחבול בעצמן ע"כ האמינוהו לזה בשבועה. וכ' המ"מ ודעת רבינו שהוא קנס שאין לך עדות מתקיימת בלא ראי' ובלא ידיעה ברורה עכ"ל. וכונת הראב"ד נראה דלא שייך כאן קנס כיון שהלה טוען לא חבלתי וא"כ ממ"נ לא שייך קנס אם חבל לא צריך קנס. ואם לא חבל למה יקנסוהו. ואף דשייך קנס על הנאמנות כמה חבל אבל כ"ז שייך אם היינו יודעין שחבל ואנו דנין על עיקר המעשה אם חבל או לא ולא שייך קנס. ולכן כתב הראב"ד דאה"נ דלא שייך כאן גדר קנס אלא גדר האמינוהו חכמים והיינו דכיון דעפ"י אומד ברור הוא חבל כיון שאין דרך בנ"א לחבול בעצמם. לכן אף שמעיקר הדין לא מהני אומדנא מ"מ האמינוהו חכמים בשבועה אף דבשאר דו"ד לא מהני אומדנא גבי חבלות האמינו חכמים שלא יהיו בנ"א מצויין לחבול.
ובדעת הרמב"ם נראה דסובר דדין התורה הוא ע"פ שנים עדים יקום דבר ואין לב"ד לחייב ע"פ אומד ונמצא דאפי' אם היה כן המעשה שחבל בו אין לדיין לחייבו. ולכן כתב הרמב"ם שהוא משום שקנסו לחובל לחייבו ע"פ אומד ובשבועת הנחבל.
אלא דקשה ממה שכתב הרמב"ם בפ' כ"ד מה' סנהדרין הל' א' וז"ל יש לדיין לדון בדיני ממונות ע"פ הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אע"פ שאין שם ראיה ברורה וכו' אם כן למה הצריכה תורה שני עדים שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים ידין ע"פ עדותן אע"פ שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר עכ"ל. ומדבריו מוכח שאם הי' ברור לנו ע"פ האומדנא שהלה חייב ממון היו מוציאין ממון. וא"כ צריך לומר דלא קיי"ל כר' אחא היינו שאומדנא כזו אינה מכרעת לברר, וא"כ הדר יקשה מה שכתב דזה שהאמינו לנחבל בשבועה הוא משום קנס דמה שייך קנס בזה כאן שאם חבל לא צריך קנס ואם לא חבל לא שייך קנס.
אלא דבאמת בלא זה דברי הרמב"ם שם צריכים ביאור דהא כתב שם שלשה אופנים שיכול הדיין לדון ע"פ הדברים שדעתו נוטה להן. א' מי שחייב שבועה ואמר לדיין איש נאמן אצלו שהוא חשוד על השבועה דמהפך השבועה על שכנגדו. ב' מי שהוציא שט"ח על חבירו ואמר לו איש נאמן אצלו שפרוע הוא שאינו גובה את השטר אלא בשבועה. ואם יש בעל שטר אחר גובה כולו ובעל השטר הזה אינו גובה. או שלא ידין הדיין כלל על השטר הזה. ג' שמוציאין פקדון מיתומים ע"י סימנים אם יודע הדיין שבעל הפקדון לא היה אמיד שיהי' לו חפץ כזה. ומוכח להדיא דדוקא באופנים כאלו. אבל אם אומד הוא שודאי חייב ראובן לשמעון אין מוציאין ממון. וא"כ מה כתב הרמב"ם א"כ למה הצריכה תורה שני עדים. דהא שפיר הצריכה שני עדים להוציא ממון דבזה צריך בירור גמור אבל לפטור מהני אומד הדיין. ואף דבאופן א' וג' מוציאין ממון באומד הדיין. ע"כ צריך לומר דיש טעם בזה וכמו שנבאר לפנינו ולא הוי הוצאת ממון פשוטה וא"כ לא שייך להקשות מקרא דע"פ שנים עדים.
ונראה דדעת הרמב"ם דאומד הדיין אינו עושה דין ודאי להוציא ממון אלא מהני לעשות לספק, ובאמת לא עדיף אומד הדיין מאומדנא דר' אחא אלא דאומדנא דר' אחא הוא להוציא ממון ובזה קיי"ל כרבנן דאין מוציאין ממון באומדנא, ובזה יבוארו דבריו דמה דכתב באופן א' יש לומר דכיון דשבועת הנפטר צריך להיות ע"י ב"ד ולחשוד אין נותנין שבועה אפי' אם התובע רוצה, וא"כ שפיר שכיון שהדיין יש לו אומד שהנתבע חשוד אינו יכול להשביעו וממילא דנין בו דין שכנגדו כמו לכל חשוד כיון דעכ"פ אינו יכול לישבע, ואם הא דבחשוד שכנגדו נשבע ונוטל מעיקר דינא היו דנין משואיל"מ בודאי מיושב ואפי' אם נימא שהתשלומין הוא תקנה [ודבר זה תלוי בשני תירוצי תוס' בב"מ דף ה' ע"ש] מ"מ כיון דעכ"פ אינו יכול לישבע משום שהדיין אינו יכול להשביעו שיש לו אומד שהוא חשוד ע"כ אינו דנין בו תקנת שכנגדו נשבע ונוטל, אך באמת מסוגיא דשבועות בהא דשניהם חשודים מוכח להדיא דשייך בחשוד דין מתוך ואכמ"ל, ובאופן ב' שעד פסול שהוא נאמן אצל הדיין אומר על שטר שהוא פרוע, אף דאם היינו דנין דין אומד וספק גמור גם בשבועה לא היה גובה, משמע דסובר דכיון דהוא מוחזק בשטרו ואנו באין לפסול שטרו א"א אלא לעשות לשטר פגום כמו עד אחד כשר מעיד שהוא פרוע שצריך שבועה דלפסול שטר לגמרי הוי בגדר הוצאת ממון, ומצינו גווני דאמרינן שטר העומד לגבות כגבוי כמו לענין דמהני מיגו לאוקמי שטרא כמש"כ הרמב"ן בתשובה עיין בקצוה"ח סי' פ"ג ס"ק ה', ואף דשטר דאיכא תרי ותרי לא מגבינן התם שאני דיש שנים שמוציאין השטר מחזקתו, ובזה מבואר מה שכתב הרמב"ם דאם יש בעל שטר אחר דלא איתרע גובה הוא כולו והיינו משום דהוי בגדר אין ספק מוציא ודאי, ובאופן ג' שכתב הרמב"ם דמוציאין מן היתומים ע"י סימנים אם אביהם לא הי' אמיד לחפץ זה, זהוא ג"כ משום דמה דאין מוציאין ממון ע"פ סימנים אינו כלל גמור על הוצאות ממון אלא דוקא להוציא ממוחזק של בירור, דהיינו דע"פ החזקה שכל מה שביד אדם הוא שלו אנו מחזיקין שהוא ודאי שלו, וראיה לזה ממה שכתב הרמב"ן בריש ב"ב דבחצר דלא מהני חזית משום דיכול לכופו אפי' למעלה מד' אמות לא מהני חזית, וכתב בטעמא דמילתא שכיון שהמקום והכותל עד חציו של שניהם נמצא הלה מוציא מרשות חבירו דבר המוחזק ולא סגי אלא בראיה גמורה ולא בחזית, וקשה על זה שהרי עיקר דין חזית הוא דלמא נפל לרשות אחד מהן וא"כ עיקר דינו להוציא, וע"כ דכונת הרמב"ן דוקא להוציא ממה שהוא בחזקת שניהם דכיון דלמטה של שניהם חזקה שכל מה שביד אדם הוא שלו, אבל נפילה לרשות אחד אינו אלא תפיסה ובזה שפיר מהני חזית, ודין סימן נוכל לדמות לחזות דהוא ג"כ ראיה ולא בירור גמור, ובפרט שהרא"ש במה שחלק על הר"י מיגש שכתב דלא מהני חזית בחצר כתב סימן שאמרו חכמים הרי שקורא הרא"ש לחזית בשם סימן וטעמא משום דהוא ראיה ולא בירור גמור, משום דאנו צריכים לטעמא דגזוזא מידע ידיעא או קלופא מידע ידיעא, וא"כ שפיר נוכל לומר דגבי סימן דלא מהני להוציא הוא דוקא היכי דאיכא חזקת בירור, והיינו משום דמה דמצינו דסמכה התורה על סימנים הוא רק באופן ספק כמו אבדה, ולכן שפיר מובן דעת הרמב"ם דכיון דאומד הדין שאביהם של היתומים לא הי' לו חפץ כזה, וא"כ הורעה בזה חזקת כל מה שביד אדם הוא שלו ואין כאן חזקה של בירור אלא חזקה של מוחזק בלא בירור דמהני סימנים להוציא, ואף דאומדנא לא מהני להוציא מ"מ סימנים מהני, משום דסימנים הוא דין התורה דמהני היכי דהוי ספק ולא מחלקינן בין היכי דליכא הוצאת ממון להיכי דאיכא הוצאת ממון כמו דמהני חזית להוציא היכי דליכא חזקת בירור-
ועכשיו מבואר מה שכתב הרמב"ם א"כ למה הצריכה התורה שני עדים היינו דכיון דנימא דאומד הדיין מהני לעשות ספק, א"כ יהי' סגי עד א' דכיון דעד א' מחייב שבועה לברר פטורו וא"כ היכי דאומד הדיין לחייב אינו יכול הנתבע לברר פטורו ולא מהני שבועתו וגם הדיין לא ישביעו כיון דאומד שלו הוא שחייב ונשבע בשקר, וממילא צריך לשלם מדאורייתא כיון שאינו יכול לישבע דמדאורייתא ליכא היפוך שבועה, וע"ז כ' הרמב"ם דאה"נ דמה דהצריכה התורה שני עדים הוא היכי דליכא אומד הדיין.
ולפי מה שבארנו להוציא לגמרי ממון לא מהני אומדנא, אכן יש להוסיף דאפי' אומדנא ברורה שאין בה ספק כלל נמי לא מהני להוציא ממון באופן שצריך לחייב הנתבע ולהוציא ממנו ממון שהוא מוחזק ממש, דאף דמוציאין ממון מיתומים ע"י אומד הדיין שאביהם לא היה אמיד וע"י סימנים משום דאומד הדיין מרע לחזקה שכל מה שביד אדם הוא שלו, מ"מ באופן זה לחייב הנתבע שישלם משלו לא מהני דהא כתבו התוס' בחולין דף צ"ו דאם אמרו עדים פלניא דהאי סימנא לוה מפלוני מנה אין מוציאין ממון ומשמע דאפי' הספק בפנינו כגון שראו אחד מב' אנשים בסימן זה ג"כ אין מוציאין, וע"כ דלא דמי ליתמי אף שמוחזקין ממש ולא רק בחזקת תפיסה ומ"מ מוציאין ע"י סימנים היכי דלא אמיד משום דיתומים כיון שאינם יודעים כלל בשל אביהם לא הוי חזקתם חזקה גמורה היכי דלא אמיד שיהי' לו חפץ כזה, אבל לחדש חוב ולגבות ממנו ממון שלו ממש שהוא מוחזק חזקה גמורה לא מהני אפי' אומדנא וסימנים ביחד ואין מוציאין בלא עדים, ועכשיו מבואר שפיר דאפי' עלתה לו נשיכה בגבו שהוא אומדנא ברורה ועדיף מאומדנא דר' אחא שהיא אומדנא שאינה ברורה מ"מ אין מוציאין ממון דאף דליכא חזקת בירור שלא הרג הגמל מ"מ כיון שאנו באין לחדש חיוב ולהוציא מהנתבע ממון שלו ודאי אין להוציא בלא עדים, וכן בנחבל בלא קנס שקנסו חכמים לחובל לא היו מוציאין בלא עדים, וזהו שכתב הרמב"ם דקנס הוא לחובל ומה שהוכיחו בתוס' מהא דשבועות דף ל"ד דבעלתה לו נשיכה בגבו גם חכמים מודו לר' אחא אינה ראיה כלל בין לפי' הרמב"ם דתקנת נחבל הוא משום קנס בין לפי' הראב"ד דהוא מדבריהם: