אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ח · הלכה יג

הלכה י

אין הנזקין משתלמין ואין חייבין בכופר ואין הבהמה נהרגת אלא בראיה ברורה ובעדים הכשרים להעיד, שלא תאמר הואיל ואין מצוין באורוות הסוסים וברפת הבקר ובגדרות צאן אלא העבדים וכו'.
השגת הראב"ד: א"א לא בא למעט אלא עדים פסולים אבל ע"פ עצמו חייב בנזק וכופר אלא שאינו נהרג ע"פ עצמו עכ"ל.
מה שכתב הראב"ד דכופר משלם עפ"י עצמו כתב כן הרמב"ם להדיא בפ"ה מה' סנהדרין הל' י"ד וז"ל ולא כל המשלם עפ"י עצמו גובין ממנו דייני חו"ל שהרי הפגם והבושת והכופר משלם אדם עפ"י עצמו כגון שאמר פתיתי בתו של פלוני והמית שורי את פלוני ואין גובין אותו דייני חו"ל, והנה בדף מ"ג אמר רבה שור שהמית את בן חורין שלא בכונה פטור מכופר שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו כ"ז שהשור בסקילה הבעלים משלמים כופר אין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר, איתביה אביי המית שורי את פלוני או שורו של פלוני ה"ז משלם ע"פ עצמו מאי לאו כופר לא דמים, ואח"כ איתא בגמ' דכי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן כופר מה ת"ל אם כופר לרבות כופר שלא בכונה ככופר בכונה והרמב"ם פסק בפ"י הל' ט' כר' יוחנן דבשלא בכונה חייב כופר, ולפי"ז לכאורה פשוט נמי דמשלם כופר ע"פ עצמו, ועוד הוא לכאורה גמ' מפורשת בדף מ"א ע"ב במה דאמר ר"א נקי מחצי כופר ואמר לו ר"ע הביאהו לב"ד וישלם לך, וע"ז אמר לו ר"א אין דיני אלא כשהמית את האדם עפ"י ע"א או עפ"י בעלים, אכן נבאר בזה דאינו פשוט וצריכים אנו לביאור הענין בין בעפ"י עצמו בין עפ"י ע"א.
ומקודם נבאר דמה דאמר ר"א כשהמית עפ"י ע"א ומוכח דבמועד משלם כופר עפ"י ע"א אין דעת הרמב"ם להלכה כן דהא כתב להדיא בהלכה שלפנינו דצריך עדים כשרים ומוכח דצריך שני עדים, ואף דעפ"י עצמו לא נתמעט במה שכתב עדים כשרים היינו משום דהודאת בע"ד כמאה עדים ורק מקנס נתמעט עפ"י עצמו וסמך על מה שכתב בה' טוען דבממון אדם נאמן עפ"י עצמו וכן בכופר כיון דאינו קנס אבל עד אחד בודאי נתמעט מדבריו, ועוד דבאמת צריך ביאור למה יתחייב במועד עפ"י ע"א, וכתב הרשב"א וכן הראב"ד בש"מ דהוא משום דכיון דכופרה כפרה ומצינו דכשאמר לו ע"א אכלת חלב אם אינו מכחיש חייב חטאת ולכן ה"נ חייב בכופר, ומדברי הרמב"ם בה' סנהדרין שהבאנו מוכח דסובר דכופר לא דמי לקרבן דאי דמי לחיוב קרבן א"כ לא שייך כלל להצריך ב"ד מומחין דאטו לחייבו חטאת צריך ב"ד, ודאי אין זה אלא הוראה ואפי' יחיד יכול להורות, וכיון דכתב הרמב"ם דצריך ב"ד מומחין מוכח דסובר דלא דמי לכפרה דקרבן והוי הוצאת ממון דצריך ב"ד מומחין היכי דלא עבדינן שליחותייהו וממילא ודאי דלא מהני ע"א.
איברא דהתוס' בקדושין דף ס"ו כתבו דהא דאמר לו ע"א אכלת חלב והוא שותק דחייב היינו משום דשתיקה כהודאה, כדאמר בריש האשה רבה וא"כ אין ראיה דהרמב"ם אינו פוסק כר"א דאי משום שתיקה כהודאה, זהו גדר עפ"י עצמו אבל הרשב"א שם כתב דאפי' אמר איני יודע חייב ודוקא היכי דמכחיש פטור, ומה דאמר בהאשה רבה דילמא משום דשתיקה כהודאה דחוייא בעלמא, וכן מוכח מדברי הרמב"ם דבכל הני דמייתי שם בגמ' כתב דאם הכחיש אינו נאמן ומשמע דאם אמר איני יודע נאמן, ואינו משום שתיקה כהודאה וכמש"כ הרשב"א, וממילא מוכח דהרמב"ם סובר דבכופר לא מהני ע"א.
והנה הרשב"א כתב דאין לומר דר"א סבר נמי הא דאין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר ורק דאתרבי מאם כופר דלא נראה לו לומר דעפ"י ע"א ועפ"י עצמו נמי אתרבי מאם כופר, דא"כ הו"ל לר' יוחנן לאשמעינן רבותא טפי דנגח שלא בכונה עפ"י ע"א ועפ"י עצמו חייב כופר, ודברי הרשב"א אינם מובנים דמאי רבותא אם אין השור בסקילה משום ב' טעמים או משום טעם א', ומה שייך לחלק בשלא בכונה כיון דאין בזה גדר חיוב סקילה בין שהוא עפ"י עדים או עפ"י עצמו, ואפי' אם נימא כמו שאכתוב לקמן דאין כונת הרשב"א להרכיב שניהם ביחד אלא שהי' לר' יוחנן להשמיענו שני הענינים, היינו גם שלא בכונה וגם ע"פ ע"א או ע"פ עצמו, צריך ביאור מאי עדיפותא ורבותא בע"פ ע"א או ע"פ עצמו יותר משלא בכונה כיון שזה וזה אין השור בסקילה ואם היינו אומרים דשייך לפטור בכופר עפ"י ע"א או עפ"י עצמו לא מטעם שאין השור בסקילה אלא בדרך למוד דגדר חיוב כופר הוא כמו גדר חיוב סקילה, ומשום זה אינו חייב בכופר עפ"י עצמו ועפ"י עד אחד משום דבאופן זה אינו חייב סקילה היו מיושבין דברי הרשב"א דשייך בזה רבותא להשמיענו דאפי' הי' העדות באופן שאינו מחייב סקילה מ"מ חייב כופר, ובשלא בכונה יש ג"כ רבותא כמו שאכתוב אח"כ אבל באמת זה א"א ולא אשכחן כלל למוד זה בגמ' דא"כ הי' צריך להצריך ב"ד של כ"ג לחייב כופר כמו דצריך לחייבו סקילה, וע"כ דלא ילפינן רק זה הדין דאם אין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר וכיון דאתרבי שלא בכונה דחייב כופר מאי עדיפותא אם הוא עפ"י עצמו.
והנראה דסובר הרשב"א דבאמת אף דאתרבי כופר שלא בכונה מאם כופר מ"מ לא בטלה דרשת רבה מהשור יסקל וגם בעליו יומת דכל זמן שהשור בסקילה הבעלים משלמים כופר וכן דעת הרמב"ם בפ"י הל' ג' דאם ברח השור אין משלם כופר שאין הבעלים חייבים בכופר עד שיסקל השור, ומוכח דאף דדרשינן מאם כופר לרבות כופר שלא בכונה היינו היכי דליכא חיוב סקילה אבל היכי דאיכא חיוב סקילה דרשינן השור יסקל וגם בעליו יומת וזהו דסובר הרשב"א דעפ"י ע"א או עפ"י עצמו אין ללמוד מכופר שלא בכונה דאם נגח שלא בכונה ליכא כלל גדר חיוב סקילה, אבל עפ"י עצמו דעיקר הנגיחה הי' באופן שיש בה חיוב סקילה ורק דליכא עדים א"כ גם ברח לפני גמ"ד ליכא גמ"ד, ואף דודאי יש לחלק מגמ"ד לעדים דאי ליכא עדים ליכא כלל גדר חיוב סקילה מ"מ יש לחלק משלא בכונה לעפ"י עצמו דבשלמא אי לא דרשינן כלל הא דהשור יסקל דליבעי השור בסקילה אז בכל אופן חייב, אבל אנן דרשינן ורק דנתרבה מאם כופר היכי דליכא חיוב סקילה א"כ אפשר דדוקא שלא בכונה אבל בכונה וליכא עדים אינו חייב כופר, ולפי"ז נראה דדברי הרשב"א אינם מדוייקים במה שכתב וז"ל שאם אתה אומר כן הו"ל לפרושי ולמימר לרבות שלא בכונה ועפ"י ע"א ולומר שאפי' אין שם אלא ע"א ומעיד שנכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם יהא משלם את הכופר וזה הי' רבותא טפי ולפי"מ שכתבתי אין כלל רבותא אי ליכא עדים על מה שהרג בלא מתכוין, ונראה דזה הוסיף איזה מעתיק לפרש כונתו לצרף עפ"י ע"א עם בלא מתכוין, ועיקר כונת דבריו דהו"ל להשמיענו גם עפ"י ע"א ועפ"י עצמו, אלא שפירש דהו"ל להשמיענו שניהם דאי הוי אמר רק עפ"י ע"א במתכוין הו"א דשלא בכונה כיון דליכא כלל דררא דחיוב סקילה זה נתמעט יותר מאין השור בסקילה, ולכן כתב הרשב"א דהי' צריך להשמיענו שניהם ומכיון דלא אמר אלא כופר שלא בכונה, ע"כ דעפ"י ע"א ועפ"י עצמו לא נתרבה מאם כופר, עכ"פ אנו רואין בדעת הרשב"א דסובר להדיא דעפ"י ע"א ועפ"י עצמו לא אתרבי מאם כופר ודלא כדעת הרמב"ם והראב"ד.
אכן בדעת הרמב"ם נראה דמה דכתב שאין הבעלים חייבים בכופר עד שיסקל השור אינו ממש דינא דרבה דכל זמן שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר, דהנה בגמ' בדף מ"ב בהא דאמר ר"ע נקי מדמי עבד דפריך ע"ז בגמ' הביאהו לב"ד וישלם לך ומוקים מעיקרא בשקדם ושחטו, וכתב ע"ז הרא"ה בש"מ וז"ל למימרא דאע"ג דקיי"ל אין גומרין דינו של שור שלא בפניו הני מילי בשור אבל דבעלים גמרי עכ"ל, ומוכח דבשחטו במועד חייב כופר דדוקא בתם מסיק דכיון דמעיקרא ליכא חיוב כופר לא נתחייב כשקדם ושחטו כדפירש"י, אבל במועד אף דיש על השור דין חיוב סקילה מ"מ כשקדם ושחטו קודם גמ"ד חייב כופר, וזהו לכאורה דלא כדעת הרמב"ם ונצטרך לומר דסוגיא זו אזלא אי לא ס"ל כלל כרבה דהא כתב הרשב"א דר"א ע"כ לית לי' דרבה ולכן אפשר דכולי סוגיא אזלא דלא כרבה ולרבה ע"כ א"א לאוקמי בשקדם ושחטו בלא טעמא דאמר בגמ' אבל זהו דוחק, ולכן אף דלדעת הרשב"א דסובר דעפ"י עצמו לא נתרבה מאם כופר א"כ כשקדם ושחטו דחסר רק גמ"ד ודאי לא נתרבה מאם כופר, וע"כ נצטרך לומר דסוגיא זו הוא אליבא דר"א דלא סבר כלל הא דאין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר ובעי לאוקמי גם הא דר"ע הכי, אבל לדעת הרמב"ם נוכל לומר דסובר דבאמת מאם כופר נתרבה דבכל גווני דאין השור בסקילה הבעלים משלמים כופר ונקט שלא בכונה לרבותא אע"ג דליכא כלל דררא דחיוב סקילה וכש"כ עפ"י עצמו דליכא עדים או בשקדם ושחטו דליכא גמ"ד, ומה שכתב הרמב"ם דאם ברח השור אין הבעלים משלמים כופר היינו דכ"ז שהשור בעולם וצריך לקיים בו השור יסקל אין הבעלים משלמים כופר, אבל אם כבר אין השור בעולם וליכא לקיומי ביה מצות השור יסקל לא אמרינן כלל דאין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר, ומשום זה דייק הרמב"ם לכתוב דאין הבעלים חייבין בכופר עד שיסקל השור, והיינו בשור דאפשר שיקויים בו דין השור יסקל ובזה הוא דנדרוש קרא דהשור יסקל וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו, ועכ"פ לגבי עיקר דינא דרבה דאם אין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר בזה לית לן דרבה בכל אופן, דבכל גווני שאין השור בסקילה אתרבי מאם כופר ודלא כדעת הרשב"א, ומשום זה פסק שפיר הרמב"ם דמשלם כופר עפ"י עצמו.
והנה באמת הרמב"ם לשיטתו מוכרח לסבור דלא כהרשב"א דהא איכא משנה מפורשת דהמית שורי את פלוני ה"ז משלם עפ"י עצמו ומותיב מזה אביי לרבה ומשני דהכונה על דמים וזהו לרבה דסבר יש דמים לבן חורין, אבל הרמב"ם דסובר בפ"י הל' י"ד דאין דמים לבן חורין, א"כ ע"כ מתניתין בכופר וחייב כופר עפ"י עצמו, והרשב"א יסבור כשיטת הראב"ד שם דיש דמים לבן חורין, והראב"ד דסובר כאן כהרמב"ם ע"כ סובר כן מסברא דלא כהרשב"א אבל הרמב"ם משנתו ברורה ממתניתין דכתובות.
והנה ר"ע דאמר הביאהו לב"ד וישלם לך ולא ניחא ליה לאוקמי כשאין השור בסקילה כתבו התוס' והרשב"א דסבר דאם אין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר וקשה לאוקמי ר"ע שלא כהלכה, ולדברי הרשב"א דר"א נמי לא דריש אם כופר ורק דלא סבר כלל דרשא דרבה דהשור יסקל וגו' וא"כ ר' יוחנן דלא כר"א ולא כר"ע, ועוד יותר קשה לפי דעת הרמב"ם דסבר דעפ"י עצמו חייב כופר ואינו מחלק בין שלא בכונה לעפ"י עצמו, א"כ הוא פוסק כר"א ולמה פסק דבעי עדים כשרים ומנ"ל לדחות דברי ר"א דעפ"י ע"א נמי חייב כופר.
והנראה בזה לפי דעת הרמב"ם דהנה ר' יוחנן אמר כופר מה ת"ל אם כופר לרבות כופר שלא בכונה ככופר בכונה, ומוכח דר' יוחנן סבר דאם כופר הוא דרשא מוכרחת מדלא כתיב כופר יושת עליו, ורש"י פי' בחומש על אם כופר דאם זה אינו תלוי והרי הוא כמו אם כסף תלוה לשון אשר, זה משפטו שישיתו עליו ב"ד כופר, והקשה ע"ז הגאון מלבי"ם ז"ל בפירושו דהא במכילתא חשיב רק ג' אם שהן חובה, והרמב"ן בפירושו לתורה כתב וז"ל בעבור היות הכופר כענין הקרבנות, ואם הוא אינו חפץ בה אין מכריחין אותו לבוא לב"ד לחייבו בכך ואפי' אם חייבוהו אין ממשכנין אותו בכך, בעבור זה אמר אם, עכ"ל, וכבר הקשה הגאון מלבי"ם ז"ל דהוא שלא כהלכה דבגמ' איכא איבעיא אם ממשכנין והרמב"ם פוסק דממשכנין, ונראה דבזה פליגי ר"א ור"ע דבאמת ר"ע סובר כהלכה כר' יוחנן דאם כופר בא לרבות כופר שלא בכונה וכדעת הרמב"ם דאין נ"מ דבכל גווני דאין השור בסקילה הבעלים משלמים כופר, ומ"מ פריך שפיר הביאהו לב"ד וישלם לך דלא בעי לאוקמי קרא דבעל השור נקי כשאין השור בסקילה דא"כ אם כופר למה לי, ור"א דאוקים כשאין השור בסקילה אינו משום דדריש אם כופר דזה א"א אלא דגם לדעת הרמב"ם הוא כמש"כ הרשב"א דר"א לא סבר כרבה כלל בשום אופן ולא דריש כלל השור יסקל אם כופר יושת עליו, וקרא דאם כופר יפרש ר"א כפי' הרמב"ן דבא לומר דאינו אלא כפרה כמו כפרת הקרבנות ואינו הוצאת ממון בב"ד, ולכן שפיר סבר דנאמן גם ע"א כשאינו מכחיש כמו דבאמר לו ע"א אכלת חלב חייב חטאת אם אינו מכחישו, אבל הרמב"ם דפסק כר' יוחנן דאם כופר בא לרבות שלא בכונה והוי כמו דכתיב כופר יושת עליו וזהו חובה על ידי ב"ד, ולכן פסק בה' סנהדרין דצריך ב"ד מומחין ולא כמו בחטאת חלב דודאי אין צריך ב"ד, ולכן שפיר פסק דממשכנין דאף דהוי כפרה מ"מ הוי חובה ע"י ב"ד.
והנה בהא דכתב הרמב"ם בפרק י' ואעפ"י שהכופר כפרה ממשכנין מי שנתחייב בכופר בע"כ, כתב ע"ז המ"מ וז"ל ומש"כ רבנו ז"ל ממשכנין מי שנתחייב בכופר בעיא שם בב"ק ולא איפשטא, ופירשו בתוס' בד"ה חייבי כופר דביורשי הניזק מיבעי ליה אם יכולים למשכנו, ונראה מדבריהם דפשיטא דאילו לא רצה לשלם ב"ד מגבין וממשכנין כשאר נזקין דעלמא, ע"כ בחידושי הרשב"א ז"ל ונראה שזה דעת רבינו עכ"ל המ"מ ז"ל, וע"ז כתב הלח"מ דכונת הרשב"א לפרש דברי התוס' דב"ד בודאי גובין וממשכנין ומיבעי ליה רק ביורשי הניזק דהוא דומיא דחייבי ערכין שהגזבר ממשכן, וע"ז הקשה הלח"מ דמנ"ל זה ובודאי בחטאת גם ב"ד אין ממשכנין, ובדברי התוס' ג"כ אפשר דאין כונתם דוקא יורשי הניזק אלא דאפי' ביורשי הניזק מיבעי ליה, אבל אם אין ממשכנין גם ב"ד אין ממשכנין, ועוד כ' דאפי' לדברי הרשב"א לפרש כן בגמ' אבל ליישב כן הרמב"ם כמו שרוצה המ"מ דכונתו דב"ד ממשכנין והיינו משום דעל ב"ד ליכא אבעיא בודאי קשה לבאר כן דעת הרמב"ם שהשמיט מה דמיבעי בגמ' וכתב מסברת עצמו מה שלא הוזכר בגמ' ולכן כ' הלח"מ דכמו דבבעיא דשור של שני שותפין פסק הרמב"ם דמשלם כל א' כופר שלם, וכתב המ"מ דמשום דכפרה הוא פסק לחומרא, ה"נ לענין הספק אי ממשכנין פסק לחומרא כדי שיהי' לו בודאי כפרה, והנה במה שכתב שא"א לבאר דברי הרמב"ם עפ"י דרך המ"מ בודאי נכונים דבריו דאין דרך הרמב"ם להשמיט מה דאיתא בגמ' ולפסוק באופן אחר בפרט שא"א שהרמב"ם יסמוך על איזה תירוץ ולפסוק הלשון הנאמר בגמ' ולכוין בו כונה אחרת, אבל במה שהקשה הלח"מ על דברי הרשב"א נראה לי דלא נחית לכונת הרשב"א ולפירושו בדברי התוס', והנה במה דפי' הלח"מ בכונת הרשב"א דגמ' מיבעי ליה ביורשי הניזק כי היכי דהתם הגזבר ממשכן וא"צ ב"ד, לבד מה דהקשה הלח"מ שפיר דעכ"פ מה דבחייבי חטאות אין ממשכנין היינו דגם ב"ד אין ממשכנין, ואף דהוא פשוט וא"צ לראיה מ"מ יש להוכיח כן ממה שכתב הרמב"ן הביאו המל"מ בפי"ד מה' מעה"ק דהא דחייבי חטאות אין ממשכנין היינו עד ג' רגלים אבל אח"כ ממשכנין דבכל הקרבנות כתיב לעשות אזהרה לב"ד שיעשוך, ומוכח להדיא מדברי הרמב"ן דהא דאין ממשכנין אב"ד קאי, אלא דממילא עיקר פירושו לא מסתבר דהיכי נזכר גזבר גם בהא דחייבי ערכין ממשכנין, ואפי' אם נימא דבאמת כן הוא דהגזבר בעצמו יכול למשכן אבל בהדיא לא נזכר זה ולא שייך לומר דהגמ' סומך באבעיא דדוקא בגזבר מיירי.
אכן באמת כונת הרשב"א ברורה ולא עלה על דעתו לומר דממשכנין דהקדש הוא הגזבר ולא בב"ד, אלא דמ"מ סובר דמה דמיבעי בכופר אינו ע"י ב"ד והטעם הוא דסובר כמו שכתבנו דדין כופר אף דהוא כפרה מ"מ יש בזה דין טענה ותביעה וגמר דין ולא רק דבר שנוגע רק לבעל השור כמו קרבן ולכן כתב להדיא דפשיטא דאילו לא רצה לשלם דב"ד מגבין וממשכנין כשאר נזקין דעלמא, וכן הביא בש"מ בשם הר"א מגרמישא וז"ל פי' בלא ב"ד דבב"ד ממון אחר נמי יורדין לנכסיו, ולכאורה דבריהם תמוהים דמה כתבו כשאר נזקין וכן ממון אחר נמי, דהא כאן טעמא לחד צד דאבעיא משום דכפרה הוא וחמיר עילויה כמו בחטאת, אכן באמת דבריהם פשוטים דכיון דאף שהוא כפרה מ"מ יש בזה דין ותביעה ליורשי הניזק, וא"כ אם הם תובעין ובעל השור אינו רוצה ליתן הכופר, איך שייך לומר דיסמכו ב"ד ע"ז שבודאי ישלם לזמן אחר הלא הם מבקשים עכשיו שישלם להם את הכופר ולא דמי כלל לקרבן דאין שום תובע ואינו נוגע הדבר אלא לו.
ויסוד לדבר זה דכופר הוא גם דין תביעת ממון ויש זכות ליורשי הניזק לתבוע נראה ממה דתניא בברייתא בריש מכות דעדים זוממין אינם משלמים את הכופר ואמר ע"ז בגמ' מ"ט כופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו, ואם היינו אומרים דחיוב כופר אינו אלא דין כמו חיוב קרבן ודאי לא שייך שישלמו את הכופר כיון דליכא בזה דין ב"ד ואף דאיצטריך במתני' לאשמעינן דמעידין אנו שהוא בן גרושה ליכא כאשר זמם היינו משום דצריך ב' עדים ובודאי צריך בזה קבלת עדות בב"ד וממילא שייך גמ"ד שנגמר דינו בב"ד שהוא פסול לכהונה, אבל בחטאת כיון דסגי בעד א' אם אינו מכחישו ודאי לא שייך לחייבם בדין הזמה, ואטו אם יאמר עד א' נטמאו טהרותיך יש בזה דין הזמה, ואף דיש לומר דברייתא הא גופא אשמעינן דכופרא כפרה וכדאמר שם בגמ' ע"ז מאן תנא כופרה כפרה מ"מ אינו מיושב, חדא דעכ"פ מה הוצרכו בגמ' לומר בטעמא משום דהוי לאו בני כפרה נינהו תיפוק ליה דליכא בזה דין עדות וב"ד כלל, ועוד דגם בברייתא גופא לא שייך לאשמעינן דאין משלמים את הכופר כיון דמטעם דכופר כפרה הוי כמו קרבן ולא שייך בזה דין עדות וב"ד שיש בזה גדר הזמה, ולכן באמת מזה מוכח דאף דכופר כפרה הוא גדר הוצאת ממון דצריך לזה עדים כשרים וב"ד, וכמו שפסק הרמב"ם כאן ובהל' סנהדרין כמו שכתבנו.
אלא דאכתי צריכים אנו לבאר במה הועילו התוס' והרשב"א במה שכתבו דביורשי הניזק מיבעי ליה ואמאי לא יוכלו יורשי הניזק בעצמם למשכן כמו בשאר דיני ממון ואמאי בזה נימא דמהני סברא דכיון דחמיר עילוי' לא בעי משכוניה, ונראה דהנה בחו"מ סי' צ"ז סעיף ט"ו איתא דהא שאין שליח ב"ד נכנס לבית הלוה למשכנו אינו אלא במשכנו להיות בטוח במעותיו ולא הגיע זמן הפרעון, אבל בהגיע זמן הפרעון ובא לגבות חובו שליח ב"ד נכנס לביתו למשכנו ויפרע לזה חובו, והוא מדברי הרא"ש בפ' המקבל בשם ר"ת, והקצוה"ח בסעיף ו' כתב על הא דאיתא שם שלא ימשכננו הוא בעצמו וז"ל, מיהו היכי דנקטיה לגוביינא נראה דליכא איסור וכמבואר בש"ע וכ"כ בנמוק"י בס"פ המקבל בשם ר"ת בהא דאמרו לא ימשכננו הוא בעצמו וא"ת והא אמרינן בפ' המניח דעביד אינש דינא לנפשיה ותי' דהיינו בכלי של עצמו אי נמי כשבא בתורת גבוה, אבל הכא מיירי כשבא בתורת משכון ע"ש, ומשמע דבתורת גביה שרי, אמנם לענ"ד לא יכולתי להבין דהיכי שייך תורת גביה בלא ב"ד ומאן שם ליה, וא"כ אינו אלא למשכון וצ"ע עכ"ל.
והנה הקצוה"ח נשאר רק בקושיא אבל לדעתי שזו היא מחלוקת דהרא"ש והטור בודאי אינם סוברים כמו שכתב דגם המלוה בעצמו יכול ליכנס לביתו ליקח לגוביינא מדקבעו דברי ר"ת רק על שליח ב"ד מוכח דבאמת סוברים דהוא בעצמו לא יוכל למשכן בתורת גוביינא, איברא דקושיית הקצוה"ח אינה כ"כ חזקה דשליח ב"ד כשבא ליטול חפצים אפי' לגוביינא הא משמע דאינו עושה בשעת מעשה שומת ב"ד, אלא נוטלים מטלטלים שלו ושמין אותם בב"ד, וא"כ בשעת נטילה לא נעשה בהם אכתי גוביינא ורק דמכיון שנוטלים לגוביינא ליכא בזה דין עבוט וא"כ אפשר דהמלוה בעצמו יתפוס חפץ ע"מ לילך לב"ד לגבות ממנו, אלא דמ"מ יש לומר דיש חילוק בין שליח ב"ד דכיון שהוא עושה מעשה ב"ד הוא עכשיו מעשה גוביינא אבל המלוה בעצמו אין לו כח לעשות מעשה גוביינא בלא ב"ד דאף דאמרינן עביד אינש דינא לנפשיה היינו בדבר דלא צריך שומא כגון כסף או חפץ שלו, עכ"פ נראה פשוט דמכיון דהטור הביא דברי ר"ת בסעיף ט"ו על שליח ב"ד ולא בסעיף ו' על המלוה בעצמו, מוכח דאינו סובר כהנמוק"י וכן מוכח בסימן ד' סעיף א' בהא דכתב הטור והמחבר דהא דאדם עושה דין לעצמו היינו אם רואה שלו ביד אחר שגזלו, אבל אין לו רשות למשכנו בחובו וכן כתב שם הרמ"א מדברי הנמוק"י והמרדכי ודברי הנמוק"י משמע שהוא מלשון הרמ"ה וז"ל, והא דעביד דינא לנפשיה היינו דוקא בממונא דשכיח בעיניה וכו', אבל היכי דליתא לממונא בעיניה אלא אפרועי הוא דקבעי אפרועי מלוה מיניה לית ליה רשותא למעבד דינא לנפשיה דהא תנן המלוה את חבירו לא ימשכנו אלא בב"ד, וכן הוא במרדכי שם בפ' המניח וז"ל פסק רבינו מאיר דדוקא בחפץ המבורר וכו' דודאי ר"נ לא פליג אמתני' דפ' המקבל המלוה את חבירו אינו רשאי למשכנו וכן כ' המרדכי בשם ס' יראים דר"נ אמר למילתיה דוקא בגזילה שהוא בעין, וקרא דלא תבוא אל ביתו במלוה ובנזקף למלוה, ומוכח מדברי כולם דמלוה אין היתר בנוטל לגוביינא והיינו כקושיית הקצוה"ח דהוא בעצמו אינו יכול לתפוס לגוביינא דלא בר גובינא הוא, ואני תמה מאוד על הקצוה"ח שלא הרגיש בכל זה [איברא דעכ"פ אפשר למלוה בעצמו לתפוס כסף דלא שייך בזה מאן שם לך ואפשר דאה"נ וקרא דלא תבוא אל ביתו בעבוט קאי דהוא חפץ ואינו כסף, ולפי"ז היו יכולים לאוקמי הא דעביד אינש דינא לנפשיה גם במלוה ותופס כסף, ואפשר דזהו באמת כונת ר"ת רק דמדברי הנמוק"י שם לא משמע כן אבל בדברי ר"ת שהביא אפשר לפרש כן]:
ועכשיו מבואר שפיר דברי התוס' והרשב"א דהנה מצינו שני דינים א' דב"ד גובין נכסי החייב ומגבין למי שחייב לו, וב' דאפשר למשכן את החייב בתורת עבוט וזהו לבטוחות ולכן סוברים דב"ד מכיון שיוכלו ליקח לגוביינא לא שייך לומר דאין ממשכנין דהא יוכלו יורשי הניזק לתבוע שיקחו לגוביינא וממילא אפי' אם ניחא להו להמתין וליקח לבטוחות ג"כ אינו שייך לומר דאין ממשכנין דאם לא יתנו להם לבטוחות לא ימתינו ואין לומר דאפשר בתוך זמן שלשים יום שנותנין ב"ד דהא כתב הרמב"ם בפ' כ"ב מה' מלוה שאם נמצאו מטלטלים אין נותנין זמן ב"ד, ולכן דוקא יורשי הניזק אף דליכא בהו לאו דלא תבוא אל ביתו דאינו אלא במלוה ולא בחייב משום גזילה ונזק וכה"ג, מ"מ כיון דכל דין דיכול הלוה ליקח בעצמו הוא רק משום גדר עבוט שיהי' בטוח בממונו, ובזה שפיר אמר בגמ' דגבי כופר אם נאמר דאמדינן דודאי ישלם הכופר אין ליורשי הניזק זכות ליקח משכון דזה לא ידעינן בכופר מדין עבוט שנאמר במלוה דשם אינו בטוח בפרעון אבל הכא כיון שבטוח דודאי ישלם אין זכות ליקח משכון לבטוחות.
וכל זה שבארנו אינו אלא לדעת התוס' והרשב"א לשיטתם. אבל לשיטת הרמב"ם אין צריך לאוקמי דוקא ביורשי הניזק דאפשר נמי בב"ד והוא משום דהרמב"ם סובר בפ"ג מהל' מלוה הל' ו' דשליח ב"ד שבא למשכן אין בזה דין סדור, ואפי' כלי אומנות יכול לנתח וכתב המ"מ שהרמב"ן והרשב"א סוברים דבדין משכון נמי איכא דין סדור ודברים שמסדרין אין ממשכנין אותם וא"כ לדעת הרמב"ם אפשר האבעיא גם בב"ד אי ממשכנין בדברים שא"א לגבותן ושמסדרין בהן, אבל לדעת הרשב"א לשיטתו א"ש כמו שכתבנו, ובדעת התוס' אף שמבואר בבאור הגר"א סי' צ"ז דדעתם דבשעה שממשכנין ליכא סידור, מ"מ מבוארין דבריהם כמו שכתבנו דהא להלכה כתבו דפסק ר"ת דאין מסדרין וא"כ ליכא נ"מ להלכה, אבל הרמב"ם דפסק דמסדרין ופסק דבמשכון ליכא סדור א"כ שפיר אפשר דקאי על ב"ד וא"צ לאוקמי ביורשי הניזק, ובמה דפסק דממשכנין ע"כ צריך לומר כמש"כ הלח"מ דהוא כמו שפסק לחומרא באבעיא דשור של שני שותפין.
עכ"פ יועילו לנו דברי התוס' והרשב"א דגם לדעתם פשוט דעל גביית כופר לא היה ספק כלל בגמ' דאם אינו משלם דין הוא שיגבו ב"ד עפ"י תביעת היורשין וזהו כמו שכתבנו בדעת הרמב"ם דאינו דין כמו כפרת קרבן דשייך רק להחייב קרבן, ואפי' אם ב"ד ממשכנין הוא רק משום דכתיב ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך אבל בכופר לא בשביל שיקיים הוא חובת הכפרה, אלא משום דהוי זכות ליורשי הניזק כמו שאר נזקין דעלמא, ואף שכתבנו דלדעת הרמב"ם לא נצטרך לומר דהאבעיא קאי על יורשי הניזק מ"מ בזה יהי' דעת הרמב"ם שוה לדעת התוס' והרשב"א דהאבעיא הוא רק אם ממשכנין באופן דליכא בזה גוביינא, אבל אם באין לגבות ודאי גובין הכופר בשביל זכות היורשין.
והנה מה שכתב הרמב"ן דקרא דאם כופר בא לומר דאין ב"ד מכריחין אותן בכך ואין ב"ד ממשכנין לא שייך זה להאבעיא דבודאי אי אפשר לומר דקרא אתא לגלות כחד צד מהאבעיא לומר דחמיר עילוי' ולא בעי משכוניה דזה מידי דתליא בסברא, וע"כ דהרמב"ן סובר דלהך דרשא אין ספק כלל ובודאי אין ממשכנין ואין מכריחין אותו וזהו רק תלוי ברצונו להפטר ממיתה בידי שמים, והיינו משום דכופר ליכא בכל הני דכתיב עלייהו ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך, רק כדי שלא נלמוד מכל הקרבנות בא קרא דאם כופר לומר דהוא תלוי לגמרי ברצונו, ונמצא דהאבעיא בודאי לא קאי אליבא דר"א אלא קאי אליבא דדינא דאם כופר דרשינן לרבות היכא דאין השור בסקילה, ומבואר בזה גם דברי הרמב"ן דבאמת יפלא איך בא לפרש הפסוק דאם כופר שבא ללמד דאין מכריחין ואין ממשכנין האם נעלם ממנו ח"ו דבר שתינוקות של בית רבן יודעין דהוא אבעיא בגמ', וכבר כתבנו דאפי' כפי צד של האבעיא דאין ממשכנין לא אתא דרשת הרמב"ן, ובאמת נ"מ גדולה בדבר דאפי' להך צד דאין ממשכנין מ"מ לדעת התוס' ביבמות ריש האשה רבה לר"מ דמחייב חטאת באמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ממשכנין משום דודאי לא יקריב חטאת כיון דאומר לא אכלתי, וא"כ אפי' לרבנן זהו רק בחטאת דיכול לומר מזיד הייתי כמו שפסק כן הרמב"ם כהך טעמא, וא"כ בכופר ודאי חייב אם אמר לא נגח ואז ממשכנין, וכן לפימש"כ הרמב"ן בעצמו שהביא המל"מ בפ' י"ד מה' מעה"ק דלאחר ג' רגלים ממשכנין [באמת משמע דהתוס' לא סברי כהרמב"ן דאם היו סוברין כן לא הוצרכו לתירוצם דבאמר לא אכלתי ממשכנין, וממילא אפשר דהרמב"ן לא סבר כתוס' והמל"מ הביא שם שני הדינים ולא העיר דאפשר שרק אחד מהם לדינא,] א"כ בכופר אם היינו אומרים דדמי לחטאת אף דלא תליא בג' רגלים מ"מ אם יעבור זמן רב ויתייאש מלשלם בודאי הי' מסתבר דדמי לג' רגלים לענין זה שב"ד צריכים לכוף אותו, וזהו אם הי' דין כפיית ב"ד גם על כופר, אבל לפי דרשת הרמב"ן דתלוי לגמרי ברצונו א"כ בכל אופן אין כופין אותו כלל.
אכן לפי"מ שבארנו דדרשא זו הוא אליבא דר"א דלא דריש אם כופר לרבות כופר שלא בכונה משום דלא דריש השור יסקל וגו' כלל, ור"א מוכח דסבר דכופר הוא רק דין קרבן ולא דין שבין אדם לחבירו שצריך ע"ז עדים וב"ד דהא סובר דמהני ע"א וממילא דלא בעי ב"ד ולא כמו שהוכחנו מברייתא דעדים זוממין אין משלמין כופר דהוא מילתא דצריך עדים וב"ד, ולכן כתב שפיר פי' זה בפסוק לדעת ר"א וזה דבר מצוי שיכתבו המפרשים פי' לפשוטו של מקרא שהוא כאחד התנאים אף שלדינא לא קיי"ל כן, וגם בפי' הרמב"ן בחומש מצוי כן ולהלכה בודאי קיי"ל כר' עקיבא דדרשינן השור יסקל כרבה ורק דאם כופר בא לרבות שלא בכונה וכנ"ל.
איברא דהי' אפשר לומר דר"א דאמר דחייב כופר עפ"י ע"א מודה דאפשר להוציא בב"ד משום דאיכא גם זכות תביעה ליורשים ובזה בעי עדים כשרים וב"ד אלא דבע"א חייב בעצמו כמו קרבן וע"ז בא הכתוב נקי מחצי כופר, ולפי"ז לא הי' סתירה מהברייתא דעדים זוממין אין משלמים את הכופר כיון דבאמת איכא גם דין הוצאת ממון ליורשים ובזה בודאי בעי עדים ודין ב"ד, ולפי"ז לא הי' ג"כ ראיה מדברי הרמב"ם ה' סנהדרין שכתב דאין גובין את הכופר אלא בב"ד מומחין דזה לענין גביה, אבל להתחייב בכופר לעולם דהוי כמו קרבן ולא צריך ב"ד וממילא דמהני גם ע"א כשאינו מכחיש כמו בחטאת חלב, אבל מדברי הרמב"ם בהלכה שלפנינו מוכח דאינו כן דהא כתב דאין חייבין בכופר אלא עפ"י עדים כשרים, ומוכח דליכא חיוב כלל בלא עדים, וכן מדברי הרמב"ן שכתבנו דהוא אליבא דר"א מוכח דלר"א דסבר דהוא בגדר כפרת קרבן ונאמן ע"א ליכא דין הוצאת ממון וזכות תביעה ליורשים כלל דהא כתב דאין ב"ד מכריחין אותו ואין ממשכנין ותלוי רק ברצונו, והטעם לזה דסוברים דלא נוכל לחלק הדין לשני דינים דאיכא בזה דין חיוב כפרה לבעל השור כמו כפרת קרבן ואיכא זכות תביעה להיורשים בגדר הוצאת ממון, משום דאי מפרשינן קרא דאם כופר יושת עליו כמו שהי' כתוב בלא אם, א"כ הוא דין על ב"ד שישיתו עליו כופר, וכן פירש"י זה משפטו שישיתו עליו ב"ד כופר, ולכן אין כאן שני מיני כופר דלא כתיב בקרא אלא כופר שיחייבו אותו ב"ד, ואם ב"ד לא חייבו אותו בכופר אין כאן דין כפרה שיתחייב בעצמו ליתן ליורשין ממון, וזהו לדעת הרמב"ם, ולדעת ר"א דסובר דהוא כפרת קרבן דמהני ע"א פי' הרמב"ן דזהו פשוטו של אם כופר דתלוי ברצונו אם ירצה לפדות החיוב מיתה בידי שמים יבוא לב"ד וישומו דמי הנהרג, דאין זה אלא כמו כפרת קרבן ולא הוזכר בפסוק ב"ד אלא על שומת הכופר אבל לא שיחייבו אותו בכך.
נמצא דעיקר יסוד המחלוקת דר"א ע"כ לא סבר דרשא דרבה דהשור יסקל כלל דליכא למימר דסבר דרשא דרבה וסבר כר' יוחנן דדריש אם כופר, ולכן אמר נקי מחצי כופר להיכי דאין השור בסקילה, דא"כ אם כופר למה לי וזה לא משמע לומר דבעל השור נקי גופי' בא ללמד דחייב היכי דאין השור בסקילה דלא משמע דבקרא זה שבא לפטור יגלה חיוב הכופר, ולכן ע"כ דר"א לית ליה דרבה כלל ולא צריך רבויים על אין השור בסקילה וכמו שכתב הרשב"א, ור"ע דאמר הביאהו לב"ד וישלם לך סבר כרבה, ואף דסבר נמי כר' יוחנן מ"מ לא בעי לאוקמי באין השור בסקילה דא"כ אם כופר למה לי, ולכן שפיר דר"א מפרש קרא דאם כופר כפירושו של הרמב"ן דאין ממשכנין ולכן סבר דמהני ע"א אבל לדינא דקיי"ל כר' יוחנן דאם כופר בא לרבות כופר שלא בכונה ומפרשינן דיושת בב"ד שב"ד יחייבוהו, ובודאי ב"ד גובין הכופר והאבעיא הי' רק אם ממשכנין וקיי"ל דממשכנין וכמש"כ, ולכן שפיר דלדידן בעינן דוקא ב' עדים וכמש"כ הרמב"ם:
ב) ובמה שכתב הרמב"ם שלא תאמר הואיל ואין מצויין באורוות הסוסים וברפת הבקר ובגדרות צאן אלא העבדים וכו', כ' הלח"מ וכן כ' הב"י בטוח"מ סי' ת"ח שבא ליתן טעם למה הוצרכו לומר שאין משתלמים אלא ע"פ עדים כשרים, והטור כתב בשם ר"י והוא בד' הרא"ש שבא להשמיענו דאפי' שור של עכו"ם שנגח שור של ישראל אין דנין אלא בעדים כשרים, ואח"כ הביא הטור דברי הרמב"ם, וכ' ע"ז הפרישה וז"ל, ומפני שיש לספק ולומר דהרמב"ם לא ס"ל דינא דאפי' בשור של נכרי וכו' כיון דלא כתבו ר"י אלא מכח האי קושיא ולהרמב"ם יש תי' אחר על אותו קושיא משו"ה כתב רבינו לשון הרמב"ם כדרכו בכל מקום שמסופק בדבריו, בדברים הנ"מ לדינא עכ"ל הפרישה, ודבריו נכונים בזה דמדהביא הטור לשון הרמב"ם שלא חידש להלכה כלום מוכח דכונתו דלדעת הרמב"ם אינו מוכרח חידושו של הר"י. אבל לא ביאר הפרישה כלום מקום הספק וצדדי המחלוקת בזה.
ונראה דבאמת יש לומר דהרמב"ם חולק בזה, ולשיטת הרמב"ם דנין גבי שור של נכרי שנגח שור של ישראל ע"פ עדים נכרים דלמעלה בהל' ה' כתב דטעמא דשור של ישראל שנגח של נכרי פטור הוא משום שדנין אותו כדיניהם. וכתב המגדול עוז שם דהוא מדברי הירושלמי שם ר' אבהו בשם ר' יוחנן כדיניהם והוא ע"פ מה דאיתא בברייתא בב"ק דף קי"ג דישראל ועכו"ם שבאו לדון אם אתה יכול לזכותו ע"פ דיני נכרים זכהו, ולפי"ז אף דעכו"ם שנגח של ישראל מה דהוא מחוייב לשלם אינו על פי דיני נכרים אלא ע"פ דיני ישראל דאפי' תם משלם נזק שלם משום שקנסו להם שישמרו נזקיהם, מ"מ אפשר לומר דזהו שני ענינים עיקר החיוב מחייבינן לעכו"ם ע"פ דיני ישראל, אבל בדיני בירור כשיש הכחשה בין התובע והנתבע שהניזק טוען לעכו"ם בהמה שלך הזיקה שורי והעכו"ם מכחיש או טוען אינו יודע [דלא שייך לומר בזה ברי ושמא ברי עדיף, אף דיש סברא לומר דבעכו"ם כו"ע מודו דברי עדיף משום דלא שייך לומר אוקי ממונא בחזקת מארי' בעכו"ם כמש"כ המ"מ פט"ו מה' איסו"ב הל' כ"ו, מ"מ הכא לא שייך לומר ברי עדיף כיון דלא הו"ל למידע כמש"כ התוס' בריש פ' הפרה] אפשר לומר דכיון דע"פ דיני נכרים נאמנים עדים נכרים אף דע"פ דין שלהם אינו חייב על נזקי בהמתו מ"מ יתחייב לשלם משום שאנו דנין רק אם הי' המעשה או לא הי' המעשה, וכיון דבדיניהם צריך להאמין לעדים נכרים ולשלם ע"פ עדותם אנו מקבלים כנגדן עדים נכרים דלא אמרה תורה דלא נאמנין עדי נכרים כנגד נכרים, ולפימש"כ למעלה דמקור דינא דמלכותא הוא משום דבני נח מצווין על הדינים כמש"כ רש"י בגיטין דף ט' [ואפי' לדעת הרמב"ם פ"ט מה' מלכים דעל הדינים היינו להושיב דיינין מ"מ אפשר דבכלל זה גם הדין של דינא דמלכותא דינא] א"כ בודאי עיקר דינם הוא שיהיו בני נח נאמנים על בני נח דאל"כ מי יעיד עליהם, וכיון שכן יש לומר דענין הנאמנות אינו שייך לעצם החיוב ואף דעצם החיוב הוא ע"פ דיני ישראל מ"מ דין הנאמנות אפשר להאמין נכרים על נכרים כדיניהם:
והנה מה שכתבנו דלענין הבירור יהי' סגי בעדים נכרים משום כדיניהם אפשר דאין אנו צריכים לזה דהא קיי"ל דעכו"ם נהרג בעד אחד ובדיין אחד וע"פ קרוב בסנהדרין דף נ"ז ע"ב וברמב"ם פ"ט הל' מלכים הלכה י"ד, ובדיני ממון לא נתברר מפורש אבל בפשיטו משמע שלא יהא ממונו חמור מגופו, וכיון דלהרגו סגי בעד א' קרוב א"כ להוציא ממנו ממון לכשו וכיון דמהני קרוב א"כ מהני נמי פסול ומהיכי תיתי דלא ליהני עד עכו"ם, וא"כ באמת צריך להבין דעת ר"י דסובר דצריך דוקא שני עדים כשרים, והי' אפשר לומר דר"י סובר דכיון דמה דחייב נכרי לשלם בין תם ובין מועד נזק שלם אינו משום עיקר דיניהם דסובר ר"י דרעהו דוקא ורק משום ראה ויתר גויים קנסו בדיני ישראל לעכו"ם כשנגח שור שלהם לשור של ישראל, וכיון דמצד דין ישראל אתינן צריך עדים כשרים כדין ישראל.
אכן בסנהדרין שם תניא בא על עריות ישראל נדון בדיני ישראל, למאי הלכתא אר"נ אמר רבה בר אבוה לא נצרכה אלא לעדה ועדים והתראה. מיגרע גרע, אלא א"ר יוחנן לא נצרכה אלא לנערה המאורסה דלדידהו לית להו דדיינינן בדינא דידן ופירש"י אבל אין צריך עדה ועדים והתראה דלא גרע מעריות דידהו, וכתב ע"ז רבינו יונה ז"ל בחידושיו וז"ל, ויש לבע"ד לחלוק דכיון דלדידהו לית להו נערה המאורסה כדדיינינן להו דיינינן כנערה המאורסה שלנו וליכא הכא גריעותא עכ"ל, ולדברי רבינו יונה יש מקום לומר דאף דדין שור של עכו"ם שנגח של ישראל אינו משום שמחייבין אותו כישראל ולא דמי לנערה המאורסה דהא מעיקר הדין אמרינן רעהו דוקא וישראל בשל עכו"ם פטור ובפרט דתם אפי' בישראל אינו משלם אלא חצי נזק, מ"מ הא דקנסו אותם משום ראה ויתר גויים זהו ג"כ דין של ישראל ולא מדינין שלהם ובדין ישראל צריך עדים כשרים, ואם נימא רעהו לאו דוקא כמו שנבאר לקמן דמשמע דשיטת התוס' כן, והא דמועד של עכו"ם חייב לשלם אינו משום קנס ודאי יש לומר דדין נגיחה שחייב לשלם לא נאמרה אלא בישראל ואינו בדיני עכו"ם במה שמצווין על הגזל ולקמן יבואר בזה, ורק דשור של עכו"ם שנגח של ישראל חייב לשלם, דבדין ישראל דיינינן לי' וממילא צריך דוקא עדים כשרים, ואף דבדיניהן מהימנינן לעדי עכו"ם אין אנו מצרפין לדיני ישראל לא מה שע"פ דין תורה נאמן עכו"ם במה שהוא חייב מדיני בני נח, ולא מה שנאמן עכו"ם בדיניהן מדינא דמלכותא.
אחר העיון מצאתי בהגהות יפה עינים שם דדבר זה אי בנערה המאורסה בעי עדה ועדים והתראה הוא בעיא בירושלמי פ"א דקדושין הלכה א' דהכי איתא התם אמר ר' אלעזר מכולם אין לך אלא ארוסת ישראל בלבד שאם בא על ארוסת ישראל חייב, על ארוסת גויים פטור. אם בא על ארוסת ישראל חייבין במה הוא מתחייב בדיניהם בדיני ישראל אין תימר בדיני ישראל בשני עדים ובעשרים ושלשה דיינים ובהתרייה ובסקילה ואין תימר בדיניהן בעד א' ובדיין א' ושלא בהתראה ובסייף, איברא דמהירושלמי משמע דלגמ' דידן צריך עדה ועדים והתראה דהא אמר שם דאם נדון בדיניהם וא"צ עדה ועדים והתראה נדון גם בנערה המאורסה בסייף, וזה מפורש בסוגיין שם דנערה המאורסה נדון בסקילה, אכן בדעת רש"י נאמר דתלמודא דידן חולק בזה על הירושלמי וסבר דאף דנדון בסקילה מ"מ א"צ עדה עדים והתראה וכן משמע ממה דאמר בגמ' אלא אמר ר' יוחנן ואם איתא דבנערה המאורסה בעי עדה ועדים והתראה לא הו"ל למימר אלא דהא באמת בנערה המאורסה שפיר בעי עדה ועדים והתראה וכר"נ אמר רבה בר אבוה, ונראה דזהו טעמא דרש"י דפירש כן.
והנה המה"פ כתב דמלשון הרמב"ם משמע דבעי עדה ועדים שכתב נסקל עליו בדיני ישראל ולא אדע דיוקו דגם בגמ' איתא כן ומ"מ כתב רש"י דא"צ עדה ועדים, ובאמת בנוסחאות שלנו איתא ברמב"ם כדיני ישראל, ולדעתי פשוט להיפוך בדעת הרמב"ם כיון דלא כתב מפורש דבעי עדה ועדים ודאי סמך על מה שכתב בסוף הפרק דבן נח נהרג בעד אחד בדיין אחד בלא התראה וע"פ קרוב.
אכן נראה לי דאינו מוכרח דדין זה אם בשור של עכו"ם שנגח שור של ישראל צריך עדים כשרים תלוי בדין עדה ועדים בנערה המאורסה דאפי' אם בנערה המאורסה בעי עדה ועדים, היינו משום דדין מיתה בישראל אם ליכא עדה ועדים והתראה אין כאן חיוב מיתה כלל ולא רק שחסר בירור אלא דאכתי גברא לא בר חיובא כלל וכדאיתא במכות דף ה', אבל בחיוב נגיחה דמועד דאפי' אם נגח בלא עדים שאין ב"ד מחייבין אותו היינו רק בשביל שחסר בירור אבל קמי שמיא גליא דהוא חייב לשלם, וא"כ שפיר נוכל לומר דאנו מצרפין מה שבדיני בני נח הוא משלם ע"פ עד אחד עכו"ם, וכן לבד דיני בני נח גם מה שבדיני ערכאות נאמנים עדים נכרים, ולפי"ז אין אנו מוכרחים לומר דהרמב"ם סובר דבעי עדה ועדים בנערה המאורסה, אלא דבפשיטו משמע דהרמב"ם סובר כן כמו שכתבתי: ובדעת הטור בשם הר"י לכאורה ע"כ דלא כדעת רש"י, דאין לומר דאפי' לדעת רש"י היינו דוקא בנערה המאורסה דגילה לן קרא דאיש איש דנערה המאורסה דישראל הוי עריות גם לבני נח וממילא נהרג בעד א' ולא בעי עדה ועדים, דזה אינו דא"כ לא היה דינו בסקילה, וע"כ דבדינא דישראל דיינינן ומ"מ א"צ עדה ועדים כדין בני נח.
אבל נראה דאין אנו מוכרחין לומר דהטור בשם ר"י הוא דלא כפירש"י דזה דחוק קצת לומר כיון שבתוס' בסנהדרין לא חלקו על רש"י בזה, אלא דבאמת אפי' אם נימא דבנערה המאורסה לא בעי עדה ועדים דמה שחידשה התורה על בן נח דיני ישראל לענין עריות ישראל ועונש סקילה שבדיני ישראל לא בא לשנות מה דסגי בדינו לידון בעד א' ובדיין א', אך כל זה הוא בבן נח מה דשייך בדינו לחוד, אבל בשור של עכו"ם שנגח שור של ישראל יש כאן שאלה אחרת אם נדון לפי דיני עכו"ם או לפי דיני ישראל, דאפשר כיון דהישראל הוא התובע אין לו זכות לתבוע אלא אם עפ"י דיני ישראל נתברר שהעכו"ם חייב לו אבל אם לפי דיני ישראל לא נתברר החיוב דמה שעדי עכו"ם אומרים הוא לגבי

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה