אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ח · הלכה י

הלכה ז

כשבית דין נזקקין לגבות הנזק מנכסי המזיק גובין מן המטלטלין תחלה, ואם לא היו לו מטלטלין כלל, או שלא היו לו מטלטלין כנגד כל הנזק, גובין השאר מן הקרקע המעולה שבנכסי המזיק וכל זמן שימצאו מטלטלין ואפילו סובין אין נזקקין לקרקע.
כתב המ"מ מבואר פ"ק בסוגיא על פיסקא דשוה כסף וכן למעלה באותו פרק מחלוקת אמוראים, ופסק כר"פ ור"ה בדר"י וכן דעת ההלכות עכ"ל, ובטוח"מ סי' תי"ט כתב וז"ל, כשבאין להגבות נזקו רואין אם יש למזיק מטלטלין אין יורדין לנכסיו למכור קרקעותיו אלא יתן לו מטלטלין ואפי' שיש לו כסף יכול לשלמו בסובין דכל מידי דמטלטלין מיטב הוא, אם אין לו מטלטלין יורדין לקרקע עידית שבנכסיו וכו' עכ"ל, וכ' הב"י כן כ' הרא"ש לענין בע"ח וז"ל, ולענין פריעת בע"ח נ"ל אם יש ללוה מטלטלין ומקרקעי כפינן לו למיתב לו מטלטלין אם חפץ בהם המלוה יותר מבקרקע, כיון דזוזי יהיב שקיל כל מידי דמקרב לזוזי טפי והיינו מטלטלין דאי לא מזדבן הכא מזדבן במתא אחריתא עכ"ל, ודימה רבינו פריעת נזקין לפריעת בע"ח אעפ"י שיש לחלק ביניהן דעד כאן לא אמר הרא"ש אלא בבע"ח משום דכיון דזוזי יהיב וכו' אבל בנזקין דליכא להאי טעמא לא משמע לרבינו דכיון דלא אשכחן דפליג רבנן בינייהו לא מפלגינן עכ"ד הב"י, והנה דעת הב"י לפרש דברי הטור דאפי' אם המזיק רוצה ליתן לו קרקע והניזק רוצה מטלטלין הדין עם הניזק כמו בבע"ח אבל הב"ח מפרש דכונת הטור רק לומר דרשאי המזיק ליתן מטלטלין ואינו יכול הניזק לגבות בע"כ מעידית שבקרקעותיו אבל אם רצה ליתן קרקע מזה לא כתב הטור כלום דפשיטא הוא בנזקין דיכול ליתן לו קרקע דע"כ לא כתב הרא"ש אלא בבע"ח משום דזוזי יהיב וכו', וכתב הב"ח דכן מפורש בדברי הרב המגיד רפ"א דחובל ובפ"ח מנזקי ממון והסמ"ע כ' כהב"ח דיד המזיק על העליונה ולא כב"י והע"ש שנמשך אחריו והש"ך חלק על הסמ"ע וכ' וז"ל דפשיטא דדעת הרמב"ם והמחבר כהע"ש וכן כ' הנמוק"י בריש המוכר פירות בדעת הרמב"ם והכי משמע ודאי פשט דברי הרמב"ם שכ' כשב"ד נזקקין וכו' גובין ממטלטלין תחלה כו' משמע דעלי' דבי דינא רמיא לגבות תחלה מהמטלטלין, והדין כך ואינו תלוי ברצון המזיק או הניזק, ועוד שכ' שם הרמב"ם אח"כ דמדין הש"ס אם מת והניח מטלטלין וקרקעות גובין מהיתומים מהקרקעות, וכן הוא בטור ואם איתא דמסתמא ניחא לי' למזיק טפי ליתן מטלטלין נטעון להו ליתמי ליתן מטלטלין והיאך יגרע כח היתומים מן המזיק עצמו עכ"ל.
והנה אף שאיני כדאי לחלוק על הש"ך בכ"ז לדעתי נראה לחלק בין שיטת הרמב"ם לשיטת הטור דאף דמלשון הרמב"ם משמע כשיטת הב"י אבל דעת הטור והרא"ש אינו כדעת הרמב"ם, וגם בדעת הרמב"ם יש מחלוקת דדעת המ"מ הוא לפרש גם בדעת הרמב"ם דלא כדברי הב"י, ולא כמו דסובר הש"ך דהמ"מ מפרש דברי הרמב"ם כהב"י, ורק הנמוק"י בהמוכר פירות כ' להדיא בדעת הרמב"ם כדברי הב"י, ולפנינו נבאר דמלשון הרמב"ם מוכח כשיטת הנמוק"י, אבל דעת הטור בודאי אינו כהב"י.
והנה הב"י כתב דהטור למד זה מדברי הרא"ש גבי בע"ח ודבריו בודאי אין להם ביאור כיון דלהדיא כ' הרא"ש כיון דזוזי יהיב לכן מטלטלי מקרבי לזוזי טפי, ואף שהזכיר זה הב"י וכתב דמ"מ לא נחלק בין בע"ח לנזקין, אבל אין לזה שום ביאור. דע"כ צריך לומר דגבי בע"ח אין טעם אחר מעיקר הדין אלא כיון שמחוייב ליתן כסף שכן הוא שיטת הרי"ף והרא"ש, ואם היה בזה טעם אחר דמקודם נזקקין למטלטלין לא היה צריך לזה הטעם, והיה כותב הטעם השני דהוי נ"מ לענין נזקין, וכיון דעיקר טעמא משום דצריך ליתן כסף, ואם אין לו כסף צריך ליתן דמקרבא לכסף, וא"כ גבי נזקין דסובר הרא"ש וכן הטור דאף דיש לו כסף אינו צריך ליתן כסף א"כ אין שום טעם לזה, ודברי הב"י שכתב דכיון דלא אשכחן דפלוג רבנן בינייהו אין להם ביאור כלל, דכיון דעיקר טעמא הוא משום דצריך ליתן כסף א"כ אשכחן ודאי דפליג רבנן בעיקר טעמא ודינא, דבע"ח צריך ליתן כסף, ונזקין אין צריך ליתן כסף, וממילא נ"מ במידי דתליא בדין כסף דהיינו מטלטלין.
ועיקר ראית הש"ך שהוכיח בין בשיטת הרמב"ם בין בשיטת הטור הוא ממה שכתבו דגבי יתמי גובין מהקרקעות, ואם נימא דאם רוצה המזיק ליתן קרקע שומעין לו, ומה דבסתמא גובין ממטלטלין הוא לטובת המזיק דמסתמא לא ניחא לי' שיגבו מתחלה קרקע א"כ אמאי גובין מיתמי ממקרקעי נטעון ליתמי דניחא להו להגבות ממטלטלין וגם אביהם היה נותן מטלטלין, נראה דאינו הוכחה כלל דאפי' אם המזיק יכול ליתן מטלטלין מ"מ יתומים בודאי אינם יכולים ליתן מטלטלים, דכיון דמעיקר דינא מטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי א"כ המטלטלים שירשו כבר אינם שייכים לדין גביית הנזק והקרקע היא משועבדת להניזק. וא"כ כמו גבי לוקח דאמרינן דאי אית ליה זוזי ללוקח מצי מסלק ליה לבע"ח. דמשמע דוקא זוזי אבל אם יש לו מטלטלים אינו יכול לסלק להבע"ח, וכן כ' הרמב"ם בפרק י"ח מה' מלוה הל' ח' אם יש מעות ללוקח יכול לסלקו, וטעמא משום דמעות זהו עצם הפרעון ויש להלוקח רשות לפרוע עיקר החוב שלא יגבו מהנכסים המשועבדין, אבל מטלטלין אינם עצם פרעון אלא דין גביה שמגבה לו נכסים בעד החוב, ואין רשות ללוקח להגבות את הבע"ח מנכסים שאינם שייכים לשעבודו, ואפי' אם יקנה הלוקח מהלוה קרקע ומטלטלין ודאי לא יוכל לסלק להבע"ח בהמטלטלין שקנה שלא יגבה מהקרקע, דכיון דמטלטלין אינם משועבדין וכיון שהם כבר ביד הלוקח אינם שייכים כלל לגביית החוב, וא"כ ה"נ גבי מטלטלי דיתמי כיון דלא משתעבדי הם כבר כמו מטלטלין של היורש עצמו שאינו יכול לסלק בזה להניזק ואף דמצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם אפי' אם לא ירשו אלא מטלטלים זהו רק מצוה אבל לא עיקר שעבוד:
ב) עוד כ' הש"ך וז"ל ועוד נ"ל כן עיקר ממאי דגרסינן בפ"ק דב"ק על פסקא דשוה כסף רמי ליה ריב"ח לר"ה בדר"י תנא שוה כסף מלמד שאין ב"ד נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות והתניא ישיב לרבות שוה כסף ואפי' סובין הב"ע ביתמי ומייתי לה הרי"ף, אלמא דמעיקרא ס"ד דב"ד נזקקין לקרקע ואין נזקקין למטלטלין ומסיק דנזקקין לגבות ממטלטלין, ואין ספק שמכאן הוציא הרמב"ם את דבריו והיינו שכתב כשב"ד נזקקין כו' כתב לשון נזקקין כלשון הש"ס שהוציא משם דבריו, וכן כתב הה"מ להדיא וז"ל כשב"ד נזקקין כו' מבואר וכו' [כמו שהבאנו למעלה דברי הה"מ] ודבריו ברורים וליכא למימר דמעיקרא ס"ד דנזקקין לקרקע ואין נזקקין למטלטלין כלל אפי' אם אין לו קרקע וכן משמע לכאורה מפירש"י שכתב אין ב"ד נזקקין ליפרע מן המזיק אא"כ יש לו קרקע, וא"כ כי משני הב"ע ביתמי ס"ל דבדידיה כשיש לו מטלטלין לבד חייב ליתן, אבל אה"נ דאם יש לו מטלטלין וקרקע הברירה ביד המזיק דהיאך נאמר דקס"ד מעיקרא אפי' יהא לו מטלטלין לא יצטרך לשלם לו כלום אם אין לו קרקע, וכי בשביל שלא יהיה לו קרקע יפטר מלשלם, ועוד דא"כ לא שבקת חיי לכל בריה דכל מי שלא יהיה לו קרקע יזיק לבריות מה שירצה ויפטר מלשלם, ועוד דהא לעיל אהא דקאמר דישיב אפי' סובין מיירי בדלית ליה אלא סובין פריך אי דלית ליה פשיטא מהו דתימא אמרינן ליה זיל טרח וזבין ואייתי זוזי קמ"ל, אלמא דאינו עולה על הדעת כלל דכשאין לו רק סובין שלא יצטרך לשלם סובין, אלא ודאי דמעיקרא סבר דב"ד נזקקין לגבות מן הקרקע בע"כ של מזיק דשוה כסף היינו קרקע ומסיק דב"ד נזקקין לגבות מן המטלטלין בע"כ של מזיק דשוה כסף היינו מטלטלין, ודקדקתי היטב בסוגיא זו לפרשה בדרכים אחרים והתבוננתי שא"א לפרשה כי אם כמש"כ אם לא עפ"י דוחק לכן העיקר כמש"כ עכ"ל הש"ך, הבאתי כל דבריו כדי לדון בהם, ואף שהש"ך כתב שדקדק בסוגיא ואין לפרשה באופן אחר מ"מ תורה היא ואין לנו אלא מה שעינינו רואות.
והנה כתב הש"ך דא"א לומר דגמ' הוי סבר דמאי דקתני אין ב"ד נזקקין היינו דאין גובין כלל אם אין לו קרקע דאא"ל כן דאטו אם אין לו קרקע יפטר מלשלם ועוד דלא שבקת חיי לכל בריה, והנה לפנינו דרש"י פי' להדיא כן כמו שהביא הש"ך ומה שכתב הש"ך דלכאורה משמע כן מפירש"י לא ידעתי מה שייך לכתוב לכאורה במקום שרש"י פי' להדיא דאין ב"ד נזקקין ליפרע מן המזיק אא"כ יש לו קרקע, ומה שהקשה דלא שבקת חיי לכל בריה מלבד דלא קשה כ"כ דלא הוי להגמ' למיפרך מסברא דלא שבקת חיי כיון דפריך מברייתא וגם עיקר קושיא דלא שבקת חיי אינו מוכרח דבודאי אסור להזיק ואפי' לגרום היזק אסור, וגם מה דמקשה הש"ך היאך הוי ס"ד דגמ' לא שייך להקשות היאך הוי ס"ד דהא הכי תניא בהדיא אלא דמשני ביתמי, אלא דעוד באופן אחר יש לומר לפירש"י דמפרש להדיא דהוי ס"ד דאין נזקקין לגבות, דלא הוי ס"ד דגמ' כלל דפטור מלשלם אם אין לו קרקע, אלא דהוי ס"ד דאין ב"ד יורדין לנכסי המזיק לגבות מהם אלא אם יש לו קרקע, והיינו דסבר דמה דב"ד גובין ונפרעין מנכסי המזיק הוא משום דין שעבוד והוי סבר דשעבוד אינו חל אלא על הקרקע, וכבר כתב כן הרמב"ן בפ' גט פשוט לחד תי' דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא אין ב"ד יורדין לנכסי החייב אלא כופין אותו שישלם, אכן בתירוץ ב' תי' דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא נמי יורדין לנכסיו מדין כפיה וא"כ כ"ז למ"ד שעבודא לאו דאורייתא אבל למ"ד שעבודא דאורייתא שפיר אנו יכולין לומר דבלא דין שעבוד אין ב"ד יכולין לירד לנכסי החייב, וכאן דקתני אין ב"ד נזקקין דהיינו דב"ד יורדין מעצמן ונוטלין נכסי המזיק, בזה הוי סבר דאין יורדין אלא לקרקעות ולא למטלטלין, ומה דפריך מברייתא דישיב לרבות שוה כסף אפי' סובין אף דבברייתא לא הוזכר דב"ד נזקקין, יש לומר דהנה זה ע"כ צ"ל דכדהוי סבר דאין ב"ד נזקקין לגבות אלא מן הקרקע והיינו דאי ליכא אלא מטלטלין אין ב"ד נזקקין לא בא למעוטי דאם יש לו כסף אין ב"ד גובין דאי הוי סבר הכי א"כ למה פריך מברייתא דתניא ישיב לרבות שוה כסף ואפי' סובין הו"ל למיפרך מקרא דכתיב כסף ישיב לבעליו וע"כ דזה הוי סבר ודאי דמכסף ב"ד גובין, ואף דרב אשי מפרש הברייתא דקתני שוה כסף מלמד שאין ב"ד נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות דפריך בגמ' מאי משמע ומשני רב אשי דהכי קאמר שוה כסף ולא כסף והני כולהו כסף נינהו היינו למסקנא דמוקמינן ביתמי אתיין דברי רב אשי כפשטה דדוקא משוה כסף ולא מכסף, אבל לפי ההו"א דהוי סבר דקאי מיניה דידיה אי אפשר לומר דהכי קאמר שוה כסף ולא כסף דמכסף אין גובין דהא קרא כתיב כסף ישיב לבעליו, וע"כ דהוי סבר דהכי קאמר דאין ב"ד נזקקין לירד להנכסים ולעשות שומת ב"ד ולפרוע להניזק דע"ז צריך מעשה ב"ד דהניזק בעצמו אינו יכול לגבות לא מקרקע ולא ממטלטלי בלא מעשה ב"ד, ויכול רק לתפוס למשכון אבל לא לעשות גוביינא חלוטה כדאמרינן אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום דאמרינן מאן שם לך, ולכן הוי סבר דמטלטלין אין ב"ד יורדין לעשות שומת ב"ד ולהגבות לניזק. אבל כסף דאין צריך ע"ז שומת ב"ד ויכול הניזק לתפוס בעצמו ולזכות בהם כיון שכבר קצבו ב"ד סכום חובו לזה שפיר גובין ב"ד דהא אין צריך ע"ז שום מעשה ב"ד רק דין כפיה לכוף את החייב שישלם, וכן לסייע להניזק שיוכל להשיג כסף של המזיק ואין בזה גוביינא של ב"ד.
ועכשיו שפיר פריך דאם נאמר דאין ב"ד נזקקין לגבות ממטלטלין צריך לומר ע"כ דמטלטלין אינו עצם פרעון אלא מעשה גביה כמו מקרקע דאם הוא עצם הפרעון כמו כסף ורק דהנ"מ דצריך שומת ב"ד א"כ מה בכך אמאי לא יהיו נזקקין ב"ד לשום ולהגבותם לניזק, וע"ז פריך דמדתניא ישיב לרבות שוה כסף ואפי' סובין והיינו אפי' אם יש לו כסף יכול לפטור א"ע בסובין, ואם כסף היא עצם הפרעון ומטלטלין אין בהם דין פרעון וגם אין ב"ד נזקקין לגבותם סבר הגמ' דאין סברא שיוכל לסלק במטלטלין במקום כסף כיון דאין בהם דין פרעון ולא דין גביה. וע"ז משני ביתמי דאז דוקא שוה כסף דהיינו קרקע דוקא ולא מטלטלין ולא כסף, אבל מיניה דידיה שפיר נזקקין לגבות, ולכן יוכל גם המזיק לסלק במטלטלין אפי' אם יש לו כסף, אכן לפנינו נבאר יותר דעת הרמב"ם דהוא באמת כדעת הב"י ויתבארו דברי הגמ' דכאן ביתר ביאור.
ומה שהוכיח הש"ך מהא דאמר לעיל כדמוקים הא דישיב לרבות שוה כסף ואפי' בדלית ליה, ופריך אי דלית ליה מאי למימרא אלמא דפשיטא דאם אין לו אלא סובין אינו פטור מלשלם, אינו הוכחה משום דזהו פשוט דדרשא דישיב לרבות שוה כסף ואפי' סובין אינו להוסיף חיוב ולחדש דגובה אפי' ממטלטלין דאם כן לא שייך לומר ואפי' סובין דאטו בשביל דסובין גרע משאר מטלטלין הי' יפה כחו שיהיה פטור מלשלם דיהי' צריך להשמיענו דאפי' סובין, וע"כ דמה דאשמעינן בברייתא דישיב לרבות שוה כסף ואפי' סובין קולא הוא לגבי המזיק שיכול לפרוע בשוה כסף ואפי' בסובין, ולכן פריך שפיר מאי למימרא כיון דלית ליה לא כסף ולא מיטב וע"ז משני שפיר דלא נימא דמצי לומר ליה זיל טרח וזבין ואייתי זוזי, אבל זהו בעיקר דרשא דברייתא דודאי לא באה לחדש חיובים על המזיק אלא להקל על המזיק, אבל הכא בסוגיא דשוה כסף פריך שפיר אהא דקתני דאין ב"ד נזקקין אלא לקרקע דהא תניא ישיב לרבות שוה כסף ואפי' סובין, ואם נימא דאין ב"ד נזקקין למטלטלין דליכא שעבוד עלייהו אמאי יכול המזיק לפטור א"ע בסובין וכמו שכתבנו למעלה.
עכ"פ זהו נתברר דבין אם נפרש הסוגיא כדברי הש"ך בין אם נפרש כמש"כ אין מזו הסוגיא שום הוכחה דב"ד גובין דוקא ממטלטלין, וממילא מכיון שהמ"מ הראה מקור דברי הרמב"ם מפסקא דשוה כסף ע"כ דאינו מפרש בדברי הרמב"ם כהב"י דב"ד יורדין מקודם למטלטלין שלא ברצון המזיק, אלא כהב"ח דהכוונה דכ"ז שיש מטלטלין אין נזקקין לגבות מן הקרקע והיינו להקל על המזיק, וכן מש"כ המ"מ וכן למעלה באותו פרק מחלוקת אמוראים ופסק כר"פ ור"ה בדר"י, פשוט דהוא רק לענין שיכול ליתן סובין:
ג) עוד כתב הש"ך וז"ל ומעתה גם מש"כ הב"ח שכך מפורש בדברי הה"מ פ"א מה' חובל דהמעיין שם בדברי הה"מ יראה אדרבה יותר נראה מד' הה"מ כמ"ש, וגם ברפ"א מה' מלוה נראה מד' הה"מ כמ"ש ע"ש, והנה ז"ל הה"מ על מה שכתב הרמב"ם בפ"א מה' חובל הל' א' וז"ל החובל בחבירו חייב לשלם לו ה' דברים וכו' וה' דברים אלו כולן משתלמין מן היפה שבנכסיו כדין כל המזיקין, וכתב ע"ז הה"מ פי' שאם בא להגבותו קרקע נותן לו מן היפה, אבל כשהוא מגבה לו מן המטלטלין אפי' סובין מיטב הוא ולוקחן ואינו טורף קרקע כמו שנתבאר פ"ח מה' נז"מ עכ"ל, ובפשוטו דברי הה"מ כאן מבוארין כדעת הב"ח דתלוי ברצון המזיק, והש"ך כנראה רוצה לפרש דהה"מ בא כאן רק להודיענו דדין מיטב אינו אלא בקרקע ובמטלטלין ליכא דין מיטב אבל אם כן כונת הה"מ היה להה"מ לכתוב בלשון זה דמה דכתב הרמב"ם מן היפה שבנכסיו היינו אם גובה קרקע ולא אם גובה מטלטלין, ומדכתב הה"מ פי' שאם בא להגבותו וכו' מוכח כדברי הב"ח, איברא דממה שסיים הה"מ בסוף דבריו אבל כשהוא מגבה לו מן המטלטלין אפי' סובין מיטב הוא ולוקחן ואינו טורף קרקע אין ראיה מזה דלא כדברי הב"י לומר דמוכח מכאן דתלוי בדעת המזיק דזה ודאי פשוט דיכול המזיק ליתן מטלטלין ואין הניזק יכול לגבות בע"כ מן הקרקע, ובזה גם הב"י בודאי יודה דזהו עיקר פלוגתא דר"ה ור"פ ור"ה בדר"י דר"ה מוקים ברייתא דישיב לרבות שוה כסף אפי' סובין דוקא בדלית ליה כסף ולא מיטב ור"פ ור"ה בדר"י סברי דיכול ליתן סובין בע"כ של ניזק דכל מילי מיטב ורק מתחלת לשונו של הה"מ שכתב אם בא להגבותו קרקע מוכח כדעת הב"ח וכנ"ל.
אכן מה שכתב הש"ך דברפ"א מה' מלוה נראה מד' הה"מ כמ"ש, בזה לכאורה נכונים דבריו ונביא בזה דברי הה"מ ונבאר אותם, והנה הרמב"ם בפ"א מהל' מלוה הלכה ד' כתב וז"ל כשיתבע המלוה הלואתו אע"פ שהוא עשיר והלוה דחוק וטרוד במזונות אין מרחמין בדין אלא גובין לו חובו עד פרוטה אחרונה מכל מטלטלין שימצאו לו ואם לא הספיקו המטלטלין גובין לו מן הקרקע אחר שמחרימין על מי שיש לו מטלטלין או על מי שידע לו מטלטלין ולא יביאם לב"ד, וכ' ע"ז הה"מ כשיתבע המלוה הלואתו כו' גם זה פשוט והתחלת הגביה במטלטלין מפורש בהרבה מקומות והחרם הוא מתקנת הגאונים ואין בגמ' חרם בדברים אלו מבואר, עכ"ל וכתב ע"ז הלח"מ וז"ל מה שכ' הה"מ דהתחלת הגביה במטלטלין מבואר בהרבה מקומות לא ידעתי היכן הם, והרא"ש כ' בפסקיו בריש ב"ק ולענין פריעת בע"ח וכו' כפינן ליה למיתב מטלטלין וכו', ונראה שזהו כדעת רבינו שכתב אחר שמחרימין מדקאמר שמחרימין משמע דאי מלוה בעי מטלטלין יהיב ליה, אבל מה שמחלק הרא"ש בין נזקין לבע"ח לא משמע דרבינו אית ליה הכי דהא כתב בה' נז"מ פ"ח כשב"ד נזקקין כו' משמע דאית ליה אפי' בנזקין דנזקקין למטלטלין תחלה, וא"כ לא שייך טעמא גבי בע"ח וצ"ע מנין לרבינו ז"ל כן, עכ"ד הלח"מ.
והנה הש"ך משמע דמפרש דברי הה"מ במה שכתב דהתחלת הגביה במטלטלין מפורש בהרבה מקומות היינו מה שמפורש בדין נזקין שנזקקין תחלה למטלטלין, וכאן מוכח דנזקקין תחלה שלא ברצון הלוה דהא כתב הרמב"ם שמחרימין על מי שיש לו מטלטלין ואינו מביאם, אמנם לפי"ז אינו מדוקדק מה שכ' בהרבה מקומות דאפי' לפי ביאור הש"ך בדברי הגמ' דפסקא דשוה כסף אין מקום אלא זה דמהא דר"פ ור"ה בדר"י דאמרי כל מילי מיטב ודאי אין להוכיח שנזקקין דוקא למטלטלין שלא ברצון המזיק, והנה הלח"מ מפרש בדעת הרמב"ם כדעת הב"י דגם בנזקין סובר דגובין ממטלטלין שלא ברצון המזיק אלא דכתב דלא ידע מקום ראיה לדבריו, והיינו משום דמסוגיא דשוה כסף אין ראיה וכמו שכתבנו וכן בדעת הרא"ש כתב דמחלק בין נזקין לבע"ח ודלא כדברי הב"י והדברים פשוטים, אכן דברי הה"מ צריכים ביאור דכיון שהוכחנו דהה"מ אינו סובר דגובין ממטלטלין שלא ברצון המזיק א"כ מה זה שכתב דהתחלת הגביה במטלטלין מפורש בהרבה מקומות.
אכן אולי אפשר לומר דמה שכתב הה"מ מקודם דהתחלת הגביה במטלטלין מפורש בהרבה מקומות לא קאי על מה שכתב הרמב"ם אח"כ דמחרימין אם יש לו מטלטלין ואינו נותן, אלא דמקודם מפרש דברי הרמב"ם שכתב שמקודם יורדין למטלטלין, וזהו פשוט אפי' אם נימא דאין גובין מטלטלין שלא ברצון המזיק אבל עכ"פ הא כתב הרמב"ם דאין נזקקין תחלה אלא למטלטלין, וע"כ צריך לומר דבסתמא ניחא למזיק טפי שיגבו ממטלטלין ולא מקרקע, וא"כ הכא שב"ד יורדין לנכסי הלוה ע"כ צריך להתחיל במטלטלין, ומה שכ' אח"כ הרמב"ם שמחרימין אם יש לו מטלטלין זהו דין אחר דכל זה שאנו מסתפקין אם הלוה או המזיק יכולים ליתן קרקע היכי שהמלוה או הניזק חפצים במטלטלין, כל זה הוא אם החייב רוצה מדעתו ליתן קרקע, אבל אם ב"ד צריכים לירד לנכסים אפשר לומר דמסברא יורדין ב"ד קודם למטלטלין משום דקרקע צריך הכרזה אפי' היכי שגובין מיניה דידיה רק דביתומים צריך שלשים יום, וא"כ מכיון שיש לו מטלטלין ואפשר לגבותם עכשיו מהיכי תיתי ימתינו לו ב"ד, ולכן מחוייב ליתן מטלטלין שיהי' הגוביינא תיכף ולכן מחרימין אם יש לו מטלטלין, ואפשר דמ"מ גם זה אינו מבורר דכיון דעכ"פ אפשר לב"ד לגבות מה שצריך להמתין זמן ההכרזה כדי לברר המקח אינו מוכרח דבשביל זה מחוייב הלוה ליתן מטלטלין, ולכן אפשר דכל זה הוא מתקנת הגאונים, ולא רק החרם הוא מדברי הגאונים אלא עיקר הדין הוא ג"כ מדברי הגאונים, ויש להוכיח דכן הוא כונת הה"מ, דהנה בפ"ב מה' מלוה הל' ב' כתב הרמב"ם דאם הלוה טוען אין לי מחרימין על מי שיש לו ולא יתן לבעל חובו וכתב ע"ז הה"מ זה החרם לא מצאתיו בגמ' מבואר אא"כ סובר הרב ז"ל שזהו מה שאמרו במס' מו"ק פ' ואלו מגלחין מנא לן דמחרימינן וכו' ותהי' הכונה בחרם סתם וצל"ע עכ"ל, וכאן בדברי הרמב"ם א"א לומר דהחרם הוא מדברי הגאונים דהא מסיים הרמב"ם על זה וז"ל כשראו הגאונים הראשונים שעמדו אחר חבור הגמ' שרבו הרמאין ונעלה דלת בפני לוין התקינו שמשביעין את הלוה וכו', וא"כ מוכח דמה שכ' מקודם דמחרימין הוא מד' הגמרא, איברא דלפרש בדברי הגמ' דמו"ק כדברי הה"מ קשה טובא דבגמ' שם דף ט"ז מוכח להדיא דקאי על מאן דלא ציית לבי דינא ומתפקר בשלוחא דבי דינא דעל זה קאי התם, ועוד דאמר שם ומנ"ל דמחרימינן דכתיב אורו ארור, דאכיל ושתי בהדיה וקאי בד"א דידיה דכתיב יושביה, וא"כ איך אפשר דקאי על חרם סתם שאין אנו יודעין אם הוא חוטא או לא דאיך שייך להחרים מי שאוכל ושותה עמו ודוחק לומר שיחרימו מי שיודע אם יש לו כסף ומ"מ אוכל עמו דכל כי האי הו"ל לגמ' לפרושי אלא פשוט דשם קאי להדיא על מאן דמתפקר בבי דינא, אלא דיש לומר דהרמב"ם למד זה מסברא דכיון דחזינן דמי שאינו משלם מחרימין אותו, א"כ כשאין אנו יודעין יכולים להחרים סתם מספק, ולא שייך כאן לחוש לקללת חכם על תנאי כיון שאין אנו מחרימין לנוכח אלא על כל מי שיש לו ממון ואינו משלם לבעל דינו.
עכ"פ לפי"ז יקשה טובא למה כתב הה"מ בפ"א שדין החרם הוא מתקנת הגאונים ואין בגמרא חרם בדברים אלו מבואר דהא כיון דבפ"ב ג"כ כתב דלא מצא חרם בגמ', ובהכרח מוכרח לומר דזה יצא מהא דמו"ק דהוא חרם סתם א"כ כיון דעפ"י דין מחוייב הלוה ליתן מטלטלין אם יש לו אמאי לא יחרמו סתם אם יש לו, ולכן ע"כ דסובר הה"מ דמעיקר הדין לא מצא בגמ' מבואר שאפשר להחרים ע"ז מכיון דעכ"פ הקרקעות מוכנות לפני ב"ד לגבות מהן, אין לכפות להמזיק ע"י חרם ליתן מטלטלין וכל זה הוא רק מתקנת הגאונים, ובזה יהיו דברי הה"מ מיושבין שפיר וקצת יש להוכיח כדברינו מלשון הרמב"ם פי"ח מה' מלוה הל' א' שכתב וז"ל המלוה את חבירו סתם הרי כל נכסיו אחראין וערבאין לחוב זה לפיכך כשיבוא לגבות תובע את בעל חובו תחלה אם מצא עמו נכסין בין מטלטלין בין קרקעות גובה מהן ברצון הלוה עכ"ל ומשמע דתלוי ברצון הלוה מה ליתן לו מטלטלין או קרקע, וקשה דהא בפ"א מבואר דיכול להחרים אם יש לו מטלטלין וע"כ דהוא כדברינו דנ"מ בין היכי שנותן ברצונו ובין היכי שב"ד באין לגבות בע"כ, דאז מחוייב ליתן מטלטלין מטעם אחר דקרקע צריך המתנה לגבותו, אכן אי אפשר לומר דמוכרח כן לפרש בדעת הרמב"ם דלפנינו נבאר בדעת הרמב"ם דלא כדעת הה"מ, ונבאר ג"כ לשון הרמב"ם כאן:
ד) והנה כל זה בארתי דברי הרמב"ם לפי הבנת המ"מ, אכן כבר הבאתי למעלה שהנמוק"י בריש פ' המוכר פירות כ' להדיא בדעת הרמב"ם דגובין ממטלטלין שלא ברצון המזיק, ובאמת כן משמע מלשונו כאן דיש חילוק גדול מדברי הטור לדברי הרמב"ם דבדברי הטור מוכח בודאי כפי' הב"ח והסמ"ע ולא כדברי הב"י והש"ך משום שמקור דברי הטור הם דברי הרא"ש וברא"ש מוכח להדיא דדוקא גבי בע"ח גובה תחלה ממטלטלין מדכתב ולענין בע"ח מוכח דלענין נזקין אינו כן, ומש"כ הש"ך דמשום זה כתב הרא"ש ולענין בע"ח משום דלענין נזקין קאי מקודם בשיטת ר"ת זה אינו נכון דהא כבר כתב קודם ונראה דברי רב אלפס עיקר והאריך בזה וא"כ למה כתב אח"כ ולענין בע"ח וכו' מטעמא דזוזי יהיב, וע"כ דגבי נזקין אינו כן, ומה שכ' הש"ך עוד דכיון דבבע"ח מחוייב ליתן מטלטלין א"כ כ"ש בנזקין דהא נזקין עדיפא דגובה מבינונית, ואף דחזינן לענין מעות דבע"ח צריך ליתן מעות אם יש לו ונזקין נותן מטלטלין היינו משום דגלי קרא ישיב אפי' סובין, ולא גלי גבי בע"ח א"כ מסתבר דבע"ח דיהיב לו זוזי צריך ליפרע לו בזוזי אבל בהא שיגבה מטלטלין בע"כ של החייב אין סברא לחלק בין בע"ח למזיק, עכ"ד ודבריו ג"כ אינם נכונים כלל כמו שכתבתי דהא כל עיקר טעמא של הרא"ש שכתב דצריך ליתן מטלטלין בבע"ח הוא דכיון דצריך ליתן מעות אם יש לו לכן אם אין לו צריך ליתן כל מה דמקרב לזוזי, וא"כ הוא חד טעמא עם מעות, וכיון דבמזיק אין צריך ליתן מעות ה"נ אין צריך ליתן מטלטלין, וכן עיקר לשונו של הטור משמע כן דהוא רק שאין יכולין ב"ד ליפרע מן הקרקע בלא רצונו של המזיק דזה לשונו כשבאין להגבות לניזק נזקו רואין אם יש למזיק מטלטלין אין יורדין לנכסיו למכור קרקעותיו אלא יתן לו מטלטלין ואפי' שיש לו כסף יכול לשלמו בסובין דכל מילי דמטלטלי מיטב הוא, ומוכח מלשונו שכ' אין יורדין לנכסיו למכור קרקעותיו וכן מה שכתב ואפי' שיש לו כסף יכול לשלמו בסובין דכל מילי דמטלטלי מיטב הוא מוכח דהוא הכל חדא רבותא דיכול לפטור א"ע בסובין בין לגבי כסף בין לגבי קרקע מיטב, דהא טעמא דכל מילי מיטב הוא אינו מועיל לגבי זה שאינו צריך ליתן לו כסף אלא זה הוא מרבויא דקרא דישיב, ולא הי' להטור ליתן טעם זה להא דאינו צריך ליתן כסף ובע"כ דהטור כולל כל זה בטעם אחד משום דמטלטלין הוי מיטב ע"כ אין צריך ליתן לו לא כסף ולא מיטב משום דמיטב דינו כמו כסף כדאמר ר"ה או כסף או מיטב אלא דר"ה סבר דסובין דוקא בדלית ליה כסף ומיטב ואנן קיי"ל דכל מילי מיטב ונמצא דקרא דמרבה מישיב ואפי' סובין היינו דסובין ג"כ כמו מיטב דכל מילי מיטב, עכ"פ מכל האמור מבורר דכל דברי הטור הוא רק דב"ד גובין ממטלטלי של המזיק ואין יורדין לקרקעות כ"ז שיש מטלטלין משום שהמזיק יכול ליתן מטלטלין ואינו מחוייב ליתן עידית מקרקע, ודוקא גבי בע"ח פסק כן בסי' ק"א משום טעמו של הרא"ש וכנ"ל.
אבל בלשון הרמב"ם יש לדייק כדעת הנמוק"י דהרמב"ם לא כתב אין יורדין לנכסיו למכור קרקעותיו, אלא כתב גובין מן המטלטלים תחלה ומשמע בהחלט בכל אופן ואינו תלוי ברצון המזיק ורק דאם לא הי' לו מטלטלים גובין מן הקרקע, וגם ממה שכתב אח"כ וכל זמן שימצאו מטלטלין ואפי' סובין אין נזקקין לקרקע והוא קצת כפל לשון ומה שרצה להשמיענו אפי' סובין הי' יכול להשמיענו ביחד והי' יכול להתחיל מסיפא ולכתוב הכל ביחד, ולכן מוכח דבאמת השמיענו הרמב"ם כאן שני ענינים מתחלה כתב דין איך שב"ד נזקקין לגבות ושסדר הגביה הוא תחלה במטלטלין וזה משמע שהוא לטובת הניזק בשביל שמטלטלין יותר טוב מקרקע, דהא כתב הרי"ף בתשובה דמטלטלין לגבי קרקע הוי כמו כסף, ואח"כ כתב דכ"ז שימצא מטלטלין ואפי' סובין אין נזקקין לקרקע זהו לטובת המזיק דאין יורדין לקרקעותיו כל זמן שיש מטלטלין אפי' סובין.
אך לפי מה שבררנו למעלה דברי הה"מ דאין לומר דמפסקא דשוה כסף יש מקור לומר דמתחלה גובין ממטלטלין וכן אין מקור מסוגיא דמימרא דרב הונא דאמר או כסף או מיטב, א"כ באמת צריך ביאור מנין להרמב"ם דמתחלה נזקקין לגבות מטלטלין אפי' שלא ברצון המזיק:
ה) אכן באמת נראה דהרמב"ם אינו סובר כלל כדעת הרי"ף והרא"ש דבע"ח אם יש לו מעות צריך ליתן מעות אפי' אם רוצה ליתן מטלטלין, אף שהפוסקים לא הביאו שיטתו, דהנה הרמב"ם בפי"א מה' מלוה הל' ז' כתב לוה שאין לו מטלטלין ויש לו קרקע אם נודע לב"ד שתולה מעותיו ביד אחרים כופין אותו למכור וליתן לבעל חובו ואם לא נדע להם דבר זה מחרימין על מי שידע לו מטלטלין ולא יביאם ואח"כ יורדין לבינונית שבנכסיו ומגבין לבעל חובו כמו שיתבאר עכ"ל, ומקור הדברים הוא גמ' דכתובות דף פ"ו דאיתא שם א"ל ר"פ לרב חמא ודאי דאמריתו משמי' דרבא האי מאן דמסקי ביה זוזי ואית ליה ארעא ואתא בע"ח וקא תבע מיניה וא"ל זיל שקול מארעא אמרינן ליה זיל זבין את ואייתי הב ליה א"ל לא, א"ל אימא לי גופא דעובדא היכי הוי א"ל תולה מעותיו בנכרי הוי הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו בו שלא כהוגן, ומפרש הרמב"ם דכיון דהוזכר בגמ' דאית ליה ארעא היינו לאפוקי דאית ליה מטלטלין ומוכח דאם יש לו מטלטלין לא כפינן ליה ליתן זוזי, ואף דיש לומר דזה דוקא לענין לכפותו למכור נכסיו וליתן מעות בזה לא כפינן אם יש לו מטלטלין אבל באמת לא מסתבר חילוק זה דממ"נ אם לענין זה שמחוייב ליתן מעות דינו שוה בין יש לו מטלטלין בין יש לו קרקע, א"כ מהיכי תיתי יהי' חילוק לענין תולה מעותיו בעכו"ם, ועוד דבאמת לא הוזכר בשום מקום ברמב"ם דין זה שמחוייב ליתן מעות ואינו יכול לסלק בנכסים אחרים וזהו כאן המקום האחד שכתב הרמב"ם הדין שמחוייב ליתן מעות, וכאן התנה דוקא אם אין לו מטלטלין אולם הרי"ף בפ' המוכר פירות כתב להדיא דאפי' במקום מטלטלין צריך ליתן מעות, וזה תלוי בהגרסות שם בפ' המוכר פירות אי גרסינן אית ליה זוזי או אי איתנהו להני זוזי וכמו שכתבו שם בתוס' והטור בסי' ק"א וכן המחבר בשו"ע לא כתבו כלל תנאי זה אם אין לו מטלטלין והיינו משום דסוברים כדעת הרי"ף והרא"ש דאפי' במקום מטלטלין אם יש לו מעות צריך ליתן מעות.
אכן יש לבאר דעת הרמב"ם ומקור הדברים ולכאורה פשוט דהוא מדקתני ואית ליה ארעא ומוכח דלגבי מטלטלין לא כייפינן ליה להביא מעות וממילא מוכח עיקר הדין דאינו מחוייב כלל ליתן מעות אם נותן מטלטלין, ובאמת צריך לבאר עיקר הטעם אפי' אם יהי' לנו מקור מדברי הגמ' דבשלמא לדעת הרי"ף והרא"ש דאם יש לו מעות צריך ליתן מעות, מבורר משום דזוזי שקיל צריך ליתן מעות, אבל הרמב"ם ע"כ לית ליה הך סברא וא"כ מאיזה סברא צריך ליתן מעות או מטלטלין, אך באמת הדבר פשוט דהרמב"ם סובר דמטלטלין הם כמו מעות ממש כיון דקל למוכרן דאי לא מזדבן הכא מזדבן במתא אחריתא, ומקורו ברור מדברי הרי"ף בתשובה הובא בב"י סי' ק"א שפסק דאם יש ללוה מטלטלי ומקרקעי שיש מן הדין להגבותו מטלטלי ולא קרקע שמטלטלין ממון הן ובמקום זוזי קיימי דאינון מקריין כסף ממש והקרקעות נקראין שוה כסף, ומקור דברי הרי"ף כתב הגר"א ז"ל בביאורו בחו"מ סי' ק"א דהוא מדברי הגמ' ב"ק דף י"ד ע"ב גבי הא דתניא שוה כסף מלמד שאין ב"ד נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות, ומסיק שם רב אשי דהכי קאמר שוה כסף ולא כסף והוי כולהו כסף נינהו, אך לכאורה קשה דהא הרי"ף בעצמו כתב בפ' המוכר פירות דאם יש לו מעות אפי' אם יש לו מטלטלין מחויב ליתן מעות, וצריך לומר דדעת הרי"ף דאף דמטלטלין הם באמת כמו כסף מ"מ גבי לוה כיון דזוזי שקיל אם יש לו מעות צריך ליתן דאף שהן כמו כסף ממש כל זה הוא לענין שאינו יכול לסלק לו בקרקע במקום מטלטלין אבל אם יש לו מעות צריך ליתן לו דעכ"פ מטלטלין אינם חשובין כמו הכסף שהלוה לו.
ובאמת מה שכתב הרי"ף דמטלטלין הם כמו כסף ממש והוא מד' הגמ' דאמר שוה כסף ולא כסף והני כולהו כסף נינהו אין לפרש כפשוטו דמטלטלין לא מיקרו כלל שוה כסף דהא תניא ישיב לרבות שוה כסף ואפי' סובין, ועוד איתא בקידושין דף ז' ע"ב גבי ההוא דאקדיש בשיראי שוה כסף הרי הוא ככסף, מה כסף דקיץ אף שוה כסף דקיץ, וע"כ דהוא רק לענין זה דלגבי גוביינא כנגד קרקע מיקרו מטלטלין כסף משום דקל למוכרו ולקבל כסף, וכמו שפירש"י שם דמצי לאמטויינהו ממתא למתא ומזדבני, אף דהי' אפשר לפרש דברי הגמ' באופן אחר דכיון דתנן שוה כסף ולא כסף היינו דלמסקנא דמוקמינן ביתמי מכסף אין גובין וממילא מטלטלין נמי לענין זה כסף נינהו דאינם משועבדים, אכן לא יתכן זה לפי ההו"א דמיירי מיניה דפריך מברייתא דישיב וע"כ דהוי סבר דמכסף גובין וכמו שכתבתי, ומלבד זה לשון הגמ' והני כולהו כסף נינהו משמע יותר כפירש"י דהוא למעליותא דיש להם חשיבות כסף, ואפשר דהוא באמת אחר שכבר ידענו הדרשא דישיב לרבות שוה כסף ואפי' סובין דריבתה התורה דאפשר ליתן מטלטלין אפי' יש לו כסף לדידן דלא ס"ל כרב הונא א"כ ריבתה התורה דמטלטלין חשוב כמו כסף, וזהו דאמר הגמ' דעכשיו להלכה לא מיקרו שוה כסף בלשון המשנה דהוו כמו כסף ממש ודווקא קרקע הוי שוה כסף דאין לה חשיבות כמו כסף ממש ואם יש לו כסף אינו יכול לסלק בקרקע, אבל כל זה לענין נזקין אבל לענין בע"ח סובר הרי"ף דאם יש לו כסף אינו יכול לסלק אפי' במטלטלין אף דלענין נזקין חשוב כמו כסף מ"מ הא הלוהו מעות היוצאים בהוצאה שאינו צריך אפי' טרחא של מכירה.
אבל הרמב"ם אינו סובר כן, אלא דגם לענין בע"ח כיון דאמר בגמ' דמטלטלין הוי כמו כסף ממש א"כ שפיר יכול לסלק בהם אפי' יש לו כסף אף דודאי אינם אלא שוה כסף מ"מ לענין גוביינא חשיבי כמו כסף ממש, ולכן אמר בהא דתולה מעותיו בעכו"ם דאית ליה זוזי ואית ליה ארעא דהיינו שאין לו אלא קרקע, אבל אם יש לו מטלטלין יכול לסלק בהם במקום כסף, [ולהרי"ף והרא"ש צ"ל דהא דאמר ואית ליה ארעא הוא לאו דווקא], וממילא מבואר דהך דינא דאם יש לו מטלטלין וקרקע דצריך ליתן מטלטלין הוא מבואר עוד ביותר לדעת הרמב"ם כיון דסובר דמטלטלין לענין גוביינא הוי כמו כסף ממש, וכיון דמוכח מהא דתולה מעותיו בעכו"ם דאם יש לו כסף וקרקע כופין אותו ליתן כסף א"כ ה"ה מטלטלין וקרקע כיון דמטלטלין הוי כמו כסף.
ועכשיו מבואר דבדעת הרמב"ם נוכל שפיר לומר כדברי הש"ך דמבע"ח נלמוד לענין נזקין שגובין ממטלטלין תחלה שלא ברצון המזיק דעל הש"ך השגנו משום דהוא כתב זה לדעת הטור והרא"ש דכל היסוד מה דצריך ליתן מטלטלין גבי בע"ח, הוא משום דכיון דצריך ליתן מעות אם יש לו משום דזוזי יהיב, ולכן מטלטלין דמקרב לזוזי צריך ג"כ ליתן קודם, ולכן השגנו שפיר דממילא אין ללמוד מבע"ח לענין נזקין כיון דבנזקין אפי' יש לו מעות אינו צריך המזיק ליתן, א"כ ממילא אין לנו מקור דצריך ליתן מטלטלין אבל לדעת הרמב"ם לא נאמר כלל דמה דצריך ליתן מטלטלין גבי בע"ח הוא משום דזוזי יהיב אף שהי' אפשר לומר כן ואין סתירה לזה מה דהרמב"ם חולק על הרי"ף לענין מטלטלין לגבי כסף דיכול ליתן מטלטלין אף דזוזי יהיב דזה לא היה קשה דיש לומר דסובר הרמב"ם דכיון דאמרינן דמטלטלין הוי כמו כסף לענין גוביינא לא מהני גם סברא דזוזי יהיב ויכול לסלק במטלטלין, אלא דאף דאין סתירה מ"מ ברוחא אפשר לומר דהרמב"ם אינו סובר כלל סברת הרא"ש, ומה דאמרינן בהא דתולה מעותיו בעכו"ם דאם יש לו כסף אינו יכול ליתן קרקע היינו משום דמעות הם עיקר הפרעון וקרקע הוא רק גדר גוביינא, ולכן כשיש לו כסף אין ב"ד נזקקין ליקח קרקע וגם המלוה אינו מחוייב ליקח קרקע בשומא כיון שיש להלוה לשלם מעות, וכן משמע לשון הר"ח בב"ב פ' המוכר פירות הובא ברשב"ם שכתב דשמעינן מינה דהיכי דאית ליה מעות ללוה לא יוכל לדחויי למלוה לאפרועי משאר נכסים דבעי שומא אלא זוזי הוא דפרע ליה ולא דמי למאן דלית ליה זוזי דשיימי ליה בי דינא מנכסי עכ"ל, וכן כתב בב"ק בסוגיא דאו כסף או מיטב ולפנינו נבאר כל דבריו שם, וממילא שפיר דהך סברא הוי בין לענין בע"ח בין לענין נזקין דכ"ז דיכול לשלם במעות אינו יכול להגבות קרקע, ויש על זה לדין לנזקין במכ"ש מבע"ח כיון דאלים לענין מיטב כמו שכ' הש"ך, וזהו באמת מה דאמר הגמ' שוה כסף ולא כסף והני כולהו כסף נינהו, וכמו שכתבנו דמקרא דישיב דאיתרבי דאפשר ליתן סובין אפי' אם יש כסף מוכח דמטלטלין הוי כמו כסף, משום דאי לא הוי כמו כסף לא הי' יכול לפטור את עצמו במטלטלין כמו שאינו יכול לפטור את עצמו בקרקע, משום דדין בע"ח ודין נזקין שוה ואין חילוק כלל.
ולפי"ז מבואר דהרמב"ם שכלל כאן שני הדינים א' דגובין ממטלטלין תחלה אפי' שלא ברצון המזיק, וב' דאין יורדין לקרקע אפי' אם הניזק רוצה כ"ז שיש מטלטלין, למד עיקר דין ראשון מהמבואר גבי בע"ח כסף וקרקע גובין מכסף, ובצירוף מהמבואר כאן בפסקא דשוה כסף דמטלטלין דינם כמו כסף, לכן אם יש מטלטלין וקרקע גובין תחלה ממטלטלין, ובארנו עוד דזה בעצמו הטעם דאמר בגמ' דמטלטלין הם כמו כסף משום דכסף וקרקע צריך ליתן כסף, וכסף ומטלטלין נתרבה מקרא דישיב דיכול ליתן מטלטלין וממילא מוכח כאן גופא דנזקין כמו בע"ח לכל מילי, ודין הב' הוא מבואר להדיא בפסקא דשוה כסף דהוי ס"ד דאין נזקקין אלא לקרקע וממילא הוי סבר דאינו יכול לפטור את עצמו בסובין לגבי קרקע, וע"ז הקשה לו מדתניא ישיב לרבות שוה כסף ואפי' סובין ואוקמא ביתמי אבל מיניה דידיה פוטר א"ע בסובין וא"צ ליתן לו כסף ולא קרקע, וכן מהא דאמר ר"פ ור"ה בדר"י כל מילי מיטב.
והנה לפי"ז לא הייתי צריך כלל להסב דעת המ"מ שמפרש דברי הרמב"ם דוקא על אופן הב' כשיטת הטור דאין יורדין לקרקע המזיק שלא ברצונו שהוכחתי שיטתו ממה שכותב מקור דברי הרמב"ם מפסקא דשוה כסף, ובארתי דמפסקא דשוה כסף אין להוכיח רק אופן הב' ולא אופן הא', אבל לפי מה שכתבנו איברא דמסוף הסוגיא לא מוכח אלא אופן הב', אבל מתחלת הסוגיא הא מוכח גם אופן הא', אולם באמת המעיין דברי המ"מ יראה שלא כיון אלא לאופן הב' דלא נחת כלל לחלק בכונת הרמב"ם לשני ענינים וכתב מקור לדברי הרמב"ם ממחלוקת האמוראים ופסק רבינו כר"פ וזהו רק על אופן הב' ולא על אופן הא' ולכן דברי נכונים דהמ"מ לא נחת לזה ופי' דברי הרמב"ם רק כדעת הטור אבל יותר נוטים דברי הרמב"ם כמו שמפרש הנמוק"י וכמו שבארנו.
ולפי"מ שבארנו מה שכתב הרמב"ם בפי"ח מה' מלוה אם מצא עמו בין מטלטלין בין קרקעות גובה מהן ברצון הלוה אין כונתו שביד הלוה ליתן קרקע אף שיש לו מטלטלין אלא דכונתו דמה שימצא אצלו בין שימצא מטלטלין בין שלא ימצא מטלטלין אלא קרקע גובה ברצון הלוה ואם הלוה לא נתן מדעתו מגבין אותו ב"ד, וסמך הרמב"ם על מה שכבר באר בפ"א ובפ"ב מה' מלוה והוא פשוט.
עכשיו נבוא לבאר דברי הר"ח בב"ק דף ט' שהבאתי למעלה שדבריו צריכין ביאור, והנה זה לשון הר"ח רב הונא אמר כל מילי מיטב הוא לאו דוקא, אלא או כסף או מיטב ואותיב עליה ר"נ ישיב לרבות שוה כסף ופריק ליה הב"ע בדלית ליה ואמר ליה רב נחמן בדלית ליה פשיטא דאמרי אינשי ממארי רשותך פארי אפרע ואמר ליה ר"ה מהו דתימא אמרינן ליה זיל טרח וזבין ואייתי ליה קמ"ל דלא, מהא שמעינן דלא מסלקינן לבע"ח בארעא בשומא אלא היכי דקים לן דלית ליה ללוה מעות למיפרעי אבל אי אית ליה מעות מחייבינן ליה למיפרעי או לזבוני הוא ולאתויי לו מעותיו יש מי שאומר הני מילי בנזקין דכתיב בהו מיטב והאי דגרסינן בפרק הכותב אמר ליה ר"פ לרב חמא ודאי אמריתו משמיה דרבא האי מאן דמסיק זוזי בחברי' ואמר ליה שקיל מן ארעתא אמרינן ליה זיל זבין ואייתי ליה ואמר ליה לא, התם נמי בדקים לן ביה דלית ליה זוזי, וכבר פירשנו בפ' המוכר פירות פי' יפה ומבואר עכ"ל הר"ח ז"ל.
ודברי הר"ח צריכים ביאור דהנה רש"י פי' על הב"ע בדלית ליה דהיינו דלית ליה לא כסף ולא קרקע ובפשוטו פירש"י מוכרח דהא רב הונא אמר או כסף או מיטב משמע דשניהם שוים וע"ז פריך מהא דתניא ישיב לרבות שוה כסף ואפי' סובין וע"ז משני בדלית ליה א"כ צריך לומר דאין לו לא כסף ולא קרקע, וא"כ מנלן להר"ח ז"ל להוכיח מסוגיא זו דלא מסלקינן לבע"ח בארעא היכי דאית ליה זוזי, וכבר תמה בזה בגדו"ת ומה שכתב הש"ך דהר"ח מפרש או כסף אם

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה