אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ח · הלכה ז
הקדישו המזיק הרי זה מוקדש כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון שחטו גובה מבשרו נתנו במתנה מה שעשה עשוי ויגבה הניזק ממנו.
בתוס' בב"ק דף ל"ג כתבו בהא דאמרינן הקדישו מוקדש משום דר' אבהו, אבל בלא ר' אבהו לא קדוש משום דקדושת דמים אין מפקיע מידי שעבוד ומיירי בבעל מום א"נ בתם וכגון שהקדישו לבדק הבית, והנה הרמב"ם פסק בפי"ח מה' מלוה ובפ' ז' מה' ערכין דקדושת דמים מפקיע מידי שעבוד, ומ"מ כתב הא דר' אבהו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, והנה שם פי' הכ"מ והלח"מ דהפי' בגמ' וכן בדברי הרמב"ם מה דצריך לר' אבהו היינו במה דאמר הפודה פודה והיינו דאחר פודה והבע"ח גובה ממנו דלמה לנו זה יפדה הבע"ח עצמו בדינר וע"ז אמר כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון שאם הבע"ח בעצמו יפדה יותר ניכר שלוקח בעד חובו, והנה זה ניחא שם בערכין דקתני הפודה פודה, אבל הכא דקתני הקדישו מוקדש ולא קתני כלל מי פודה, א"כ קשה למה צריך להזכיר דר' אבהו, וכן הרמב"ם כתב ה"ז מוקדש כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ואינו מיושב כלל על ה"ז קדוש טעמא דשלא יאמרו, דהא קדוש הוא משום דקדושת דמים מפקיע מידי שעבוד.
והנה פי' הכ"מ שם ג"כ אינו ברור דלמה נימא דאם הבע"ח בעצמו יפדה בדינר יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, ואם אחר פודה ומפרש להדיא כדי לפרוע לבע"ח את חובו לא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון דהא פודה להדיא נכסים ששוין אלף דינר בדינר כדי לפרוע לבע"ח את חובו.
ולכן נראה דהביאור לשיטת הרמב"ם הוא באופן אחר דהנה מה דפודה הנכסים ע"מ לפרוע לבע"ח את חובו קשה לכאורה דאיזה חיוב הוא על ההקדש לפרוע לבע"ח את חובו כיון דאמרינן דהקדש דמים מפקיע מידי שעבוד, אך באמת לא קשה כלל דאין זה משום חיוב ההקדש, אלא דכיון דכתב הרמב"ם דההקדש אינו מפקיע אלא כ"ז שהנכסים הם ברשות הקדש, אבל כשיפדה אותם אחר חזר השעבוד למקומו וגובה אותם הבע"ח א"כ אין שיווי לנכסים הללו דהקדש אין לו עסק קרקעות ואינם ראויים אלא לפדי' ולכן באמת אין שוים הנכסים כלום, ואף דאם יזרעו בשדה ויגדלו פירות יהיה ריוח להקדש שיפדו את הפירות והכסף יהי' להקדש, מ"מ מוכח מעיקר ההלכה ומקראי דפ' בחוקותי דבין בשדה אחוזה דמפורש בקרא שיעור כסף הפדיון ובין בשדה מקנה דמעריכין ושמין את השדה מ"מ עיקר ההקדש כתיב בקרא על פדיון והוא הקדש דמים ולכן מעיקר הדין כיון שכשיפדה הפודה יבוא הבע"ח ויטרף ממנו א"כ אין לשדה זה שום שיווי דמי יפדה באופן זה, ולכן מטעם זה אינו ראוי ההקדש לחול כלל כיון דעיקר קדושת בה"ב הוא קדושת דמים ורק כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, לכן פודין את הנכסים והיה בדין שיפדו סתם, וכיון שיש עליהם בע"ח ממילא אינם שווין אלא דינר, אלא דמ"מ צריך שיאמרו בשעת פדיון שפודה ע"מ ליתן לבע"ח את חובו, כדי שלא יהי' נראה שפודין נכסים ששוין אלף דינר בדינר.
ועכשיו מיושב שפיר מה דכתב הרמב"ם כאן בהלכה שלפנינו דהקדישו קדוש כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון משום דהך טעמא קאי על עיקר חלות ההקדש משום דאינו שוה דמים וכמו שכתבנו והכונה בבעל מום או שהקדישו לבה"ב כמו שכתבו בתוס' דבקדושת מזבח ודאי לא שייך פדיון.
והנה כתב הרמב"ם שם בפ"ז מהל' ערכין הל' ט"ז אם הי' החוב שנים בדמי השדה וכו' אין פודין אותה ע"מ ליתן החוב או הכתובה אלא פודין אותה סתם שאם התנו ליתן אינה נפדית כלל, והוא מברייתא שם דקתני רשב"ג אומר אם הי' חובו כנגד הקדישו פודה ואם לאו אינו פודה, ואמר שם בגמ' דלרבנן עד פלגא, ופירש"י שם ב' פירושים פי' אחד דאם היה חובו יתר על הקדישו אינו גובה מהקדש דלאו אדעתא דהכי אוזפי', ופי' ב' דאם לאו אינו פודה אלא בלא פדיון יקח ובתוס' הוכיחו מתוספתא כפי' ב' דקתני בהדיא ואם לאו אין הקדשו כלום, והנה לפי' רש"י דהגביה הוא מהקדש אפשר לומר כב' הפירושים בין לפי' א' דגבי לגבות מהקדש אמרינן דכיון דלאו אדעתא דהכי אוזפי' אינו גובה אף דגבי הדיוט אינו טעם. ולפי' ב' להיפוך דכיון דא"א להוסיף דינר בשביל שהחוב הוא יותר משנים בדמי ההקדש וא"א שהקרקע תהא שוה יותר, ולכן לא חששו כאן להא דשלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וגובה הקרקע בלא פדיון, אבל לשיטת הרמב"ם דמההקדש אינו גובה כלום צריך ביאור שיטת הרמב"ם בזה.
והכ"מ כ' בדעת הרמב"ם שעד שיהי' החוב שנים בדמיו אפשר שיש בקרקע כדי לפרוע החוב ושישאר גם להקדש, אבל כשהחוב שנים בדמיו א"א לומר שישאר בשדה יתר על החוב ואם יפדה בתנאי ע"מ לפרוע החוב אעפ"י שמוסיף דינר מיחזי כמפקיע כח הקדש, ומה שכתב הרמב"ם אינה נפדית כלל הכונה דמיחזי כאילו אינה נפדית כלל עכ"ד בקיצור, אבל הוא דוחק גדול לפרש כן בדברי הרמב"ם וגם עיקר הסברא אינה מובנה דכיון דבין כך וכך אינו מוסיף אלא דינר איזה הפקעה הוא להקדש כשהחוב הוא שוים בדמיו, ובעיקר הכונה דפודין סתם לא פי' הכ"מ אם הבע"ח יגבה או לא, והרדב"ז פי' דהבע"ח לא יגבה שמפקיעין החוב והביא שכן כתב הרמב"ם להדיא בפי' המשנה אכן גם זה לא ניחא לי כלל דאם היה הדין עם ההקדש שייך לומר שיפקיעו החוב, אבל כיון דשיטת הרמב"ם דהקדש מפקיע מידי שעבוד ומה דגובה הבע"ח הוא משום דהשעבוד לא בטל לגבי הלוקח א"כ גם כשיפדה סתם יגבה הבע"ח, ואי דנימא דכיון דאי אפשר לפדות בדינר וצריך לפדות בשויו ולא ימצא מי שיפדה ע"כ הפקיעו כאן החוב שלא יגבה הבע"ח מן הלוקח, א"כ עיקר חסר מן הספר והו"ל להרמב"ם לומר עיקר זה בפירוש, לכן נראה לי דכאן בהלכותיו אינו סובר כמו שכתב בפיהמ"ש, אבל מקודם נבאר עיקר דבריו במה שכתב שפודין אותה סתם.
ונראה דכונת דברי הרמב"ם הוא דכשהחוב הוא שנים מדמיו דאין קונים קרקע לשלם שנים בדמיו, ולכן כשפודה ואומר ע"מ ליתן לבע"ח את חובו מוכח דאינו מכוין ליתן הדינר בעד שיווי הקרקע דהא הקרקע אינה שוה כנגד החוב והוי כמו שנתן הדינר להקדש יותר מחשבון שיווי הקרקע ודין פדיון אינו נתפס אלא אם נותנים הכסף בעד שיווי הקרקע דאז נתחלל ההקדש על הכסף, אבל אם נותן דינר כדי שיצא ההקדש לחולין אבל אינו מכוין שהדינר הא בעד שיווי ההקדש אז אינו דרך פדיון. ואף שמצינו דאם אמר אחד הרי היא עלי בעשרה, וב' הרי היא עלי בעשרים, וג' הרי היא עלי בשלשים, נתחייבו בעלי הכ' והל', וע"כ דעשרה היה שיווי הקרקע דבפחות משיווי הקרקע א"א לפדות, התם באמת אלו שאמרו בכ' ובל' נתחייבו משום אמירה לגבוה והוא בגדר ויתור וראיה ממה שכ' התוס' בקדושין דף כ"ט ע"א בד"ה משכו בתירוץ ב' דכשלא נתכוין לותר ליכא דין אמירה לגבוה ולא נתחייב באמירה לחוד מדצריך גבי משכו במאתים, לטעמא דשלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש, [איברא דיש לתרץ קושיית התוס' באופן אחר דאם נתחייב משום משיכה גובין גם מיורשים אבל נודר ומת אין היורשין מחוייבין] וזהו שכתב הרמב"ם דאם התנו ליתן אינה נפדית כלל והיינו דאז אין הדינר נכנס בחשבון שיווי הקרקע ומה שכתב נפדית סתם יש לעיין אם כונתו דאין פודין את הקרקע אלא בשוי' ולא בדינר כין שאין פודין ע"מ ליתן לבע"ח בחובו והוא כשאר פדיון קרקע הקדש שאינה נפדית אלא בשומא ע"י עשרה וכהן, או שנפרש וזה נראה יותר דבאמת אינו נותן אלא דינר כיון דהשדה אינו שוה כלום, והחלוק הוא רק דבאין החוב שנים בדמיו פודה בפי' ע"מ לפרוע לבע"ח משום דאם יפדה בסתם שדה ששוה אלף דינר בדינר נראה כמו שב"ד הניחו לכתחלה לפדות הקדש בדינר מה ששוה אלף, ובאמת אסור זה לכתחלה ורק בדיעבד קיי"ל דשוה מנה שחללו על שו"פ מחולל, וכ"ז אם אפשר לפדות באופן זה אבל כשהחוב שנים בדמיו אינו פודה באופן זה וכמו שכתבנו אלא פודה סתם, ואף דע"כ אינו פודה אלא בדינר מ"מ התירו כאן לפדות לכתחלה הקדש שנראה ששוה הרבה על דינר, והטעם משום דבאמת אינו שוה כלום ע"כ התירו לכתחלה לפדות על דינר.
והנה אח"כ עיינתי במרכבת המשנה ומצאתי שבעיקר באור דברי הרמב"ם כיונתי ב"ה לדעתו דהטעם הוא לפי שהוא הקדש דמים וכיון שגובה מהפודה אינו שוה ההקדש דמים, אבל במה שכתבתי דבאמת בשביל זה צריך דוקא שיפדה אחר ולא הבע"ח כין דהוא אינו יכול לגבות מההקדש ואין טעם על מה שאינו נותן אלא דינר כיון דעכ"פ אצלו שוה אלף דינר, הנה המרכה"מ השיג על הכ"מ והלח"מ שכתבו כן דזהו עיקר טעמא שלא יאמרו שהוא נגד גמ' מפורשת בפסחים דף ל"א דאמר שם כל היכי דאקדיש לוה וזבין לוה כו"ע ל"פ דאתי מלוה וטריף ואתי מלוה ופריק, ובפשוטו הוא הוכחה ברורה, ומ"מ כיון דמלשון הרמב"ם בפ"ז דערכין ופ' י"ח מהל' מלוה משמע דדוקא אחר פודה, לכן מסתפקנא אולי סובר הרמב"ם דלאו דוקא המלוה בעצמו אלא ע"י אחר כדתנן במתני' דמייתי שם וצ"ע, ובמש"כ הרמב"ם פודה סתם פי' המרכה"מ כפי' הרדב"ז שמפקיעין החוב ולדעתי נראה כמש"כ.
ובמה שכ' הרמב"ם שחטו גובה מבשרו הקשה הלח"מ דהא לשיטת הרמב"ם דמזיק שעבודו של חבירו חייב הוא צריך לשלם פחת שחיטה דבגמ' מוכיח מזה ר"ה בדר"י דמזיק שעבודו של חבירו פטור, ונפלאתי על הלח"מ שבא להוכיח דמזיק שעבודו חייב מדפסק דשורף שטרותיו חייב כ"ש במזיק שעבודו דמשמע בסוגיא דהמניח דטפי יש לחייבו, ותמוה דמה הוצרך לזה הא פסק הרמב"ם להדיא בפ' ז' מהל' חובל ומזיק הל' י"א דמזיק שעבודו של חבירו חייב, עכ"פ עיקר קושייתו צריכה יישוב, אכן כבר כתבתי בפ' ז' הל' י"ב דהרמב"ם סובר דקנס כיון דעד העמב"ד ליכא חיוב כלל לכן אף דלענין לגבות מלוקח הוי כמו שעשאו אפותיקי כיון דהוא דין התורה דכשיעמוד בדין ויזכה יגבה מגופו מ"מ כ"ז לענין לגבות השור עצמו אבל לענין מזיק כ"ז שלא עמד בדין לא דמי למזיק שעבודו, ור"ה בדר"י לא סבר לחלק כן והוכיח מכאן דמזיק שעבודו של חבירו פטור, אבל לדידן דקיי"ל חייב ע"כ צריך לומר דזה לא דמי לשעבוד של חוב של ממון וכנ"ל:
-השמטות ומלואים-
במש"כ כתב אלי רב חביבי חתן אחותי נ"ע הרב הגאון הנעלה מו"ה אליעזר מנחם שך שי' והנני מעתיק מה שהשבתי לו שמובא גם דבריו אלי בזה.
עוד כתב אלי הנה ראיתי ברהיטא בפ"ח הל' ז' על קושיית התוס' בקדושין דכ"ט גבי משכו במאתים שהקשו למה לקניית משיכה בהקדש תיפוק ליה מטעם אמירתו לגבוה, וכ' שם דיש לתרץ דאם נתחייב מטעם משיכה גובין גם מיורשין אבל נודר ומת אין היורשין חייבין עכ"ל, ודבר זה אינו שבודאי בנודר בהקדש עושה התחייבות וגם היורשים חייבים כמו שאמירה לגבוה כמסירה להדיוט עושה קנין באומר שור זה עולה ונעשה השור ממון הקדש כן באומר הרי עלי מנה לבה"ב שנתחייב, ודין הנודר ומת שאין היורשין חייבים, הוא רק בנודר לצדקה ועיין בקצוה"ח סי' ר"צ ובסי' פ"ז ובת' הגרע"א סי' קמ"ד קמ"ה, וכך הי' צ"ל דאם מטעם משיכה לא מהני שאלה, ואם מטעם אמירה לגבוה מהני שאלה, עכ"ד.
והנה דבריו בודאי נכונים לשיטת הקצוה"ח והגרעק"א בדעת הרמ"א דמה דסובר בתשובותיו דנודר ומת אין היורשין חייבים בנודר לצדקה הוא משום דסובר דבנדרי צדקה לא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט, וכן כתב הקצוה"ח בסי' ר"צ והגרעק"א בסי' קמ"ו, והגרעק"א כתב עוד דהרמ"א אזיל לשיטתו שפסק ביו"ד סי' רנ"ח ס"ז דהמקדיש שט"ח צריך כתיבה ומסירה, והיינו כדעת הרשב"א דבצדקה לא אמרינן אמל"ג כמסירה להדיוט, ומשום זה מפרש הגרעק"א מש"כ הרמ"א בחו"מ בסי' רנ"ב דמי שנשבע או נדר ליתן לפלוני כך ומת יורשין פטורים, דנדר היינו ליתן לעניים משום דנדר לעניים לא אמרינן אמל"ג, אבל דבריהם תמוהים דאיך אפשר לומר כן הא ביו"ד רנ"ח סעיף י"ג פסק המחבר האומר חפץ לפלוני אני נותן לצדקה בכך וכך והוא שוה יותר אינו יכול לחזור בו, וכתב ע"ז הרמ"א דכל אמירה שיש בה רווחא לצדקה אמרינן ביה אמל"ג כמסירתו להדיוט וציין ע"ז ר"ן פ"א דקדושין ובטור שם כתב אמל"ג כמסירתו להדיוט, ולפיכך מי שנודר צדקה אי אפשר לו לחזור בו, וכתב ע"ז בד"מ וז"ל וכן הסכימו הפוסקים דלא כתשובת הרשב"א סי' תקס"ג דלא אמרינן אמל"ג כמסירה להדיוט אלא בהקדש גמור, ואח"כ הביא דברי הר"ן הנ"ל שהביא בהגהה ואף דלדינא דברי הד"מ מיותרים דגם הרשב"א מודה דנודר לצדקה אינו יכול לחזור משום בפיך זו צדקה ורק שהד"מ דייק לשון הטור דכתב אמל"ג כמלה"ד, וכיון דבחפץ מסויים סבר הרמ"א דאמרינן אמל"ג וכן הטור והמחבר, א"כ מנין לנו לחלק דבנתחייב לצדקה לא דמי להקדש ולא אמרינן בזה אמל"ג, ותמוהים מאד דברי הקצוה"ח בסי' ר"צ שכתב וז"ל, אמנם לענ"ד נראה דאפי' נימא בנודר לעניים לית ביה משום שעבוד נכסים, וכדברי הרמ"א בתשובה סי' מ"ח וכמו שנראה מד' הפוסקים, דהיכן מצא בדברי הפוסקים כן. והחת"ס הביאו הפ"ת בסי' רי"ב חלק עליו וכתב דודאי איכא שעבוד נכסים ומה שכתב הרמ"א בחו"מ רנ"ב מי שנשבע או נדר היינו לעשירים ודלא כדברי הגרעק"א, ובאמת בפירוש דברי הרמ"א צדק הגרעק"א ודברי החת"ס תמוהים דלעשירים לא שייך לשון נדר ודוקא בנדרי צדקה הוי לשון נדר, אבל לעשירים לא משכחת אלא בשבועה, איברא דיסוד דברי הרמ"א מיירי בנשבע לתת לבתו ולא מיירי בעני. אבל דברי הגרעק"א נכונים דמה שהוסיף הרמ"א לכתוב או בנדר היינו לומר דגם לעניים דינא הכי, ברם עיקר דברי הקצוה"ח והגרעק"א בשיטת הרמ"א תמוה וכנ"ל ומה שהוכיח הגרעק"א בדעת הרמ"א ממה שפסק ביו"ד בסי' רנ"ח סעיף ז' דמי שהקדיש שט"ח לעניים צריך כתיבה ומסירה, והוא מדברי תשובת הרשב"א בכתב יד שהביא הב"י בקיצור. והגרב"א בעל הש"מ בתשובה סי' ט"ו הביא דבריו בארוכה במקדיש שטרות ומסרן ליד הגבאי וכתב דהקדש לעניים אינו כהקדש לבה"ב ועניים הדיוטות אינהו. וכמו שאם הי' מוסרם לעני ממש צריך כתיבה ומסירה, ה"נ אם מסרן ליד הגבאי, ולפי"ז באמת תמוהים דברי הרמ"א שהביאם להלכה כיון דהרשב"א אזיל לשיטתו והרמ"א אינו סובר כן, אך באמת קודם שהביא הב"י בסי' רנ"ט תשובה זו הביא תשובת הרשב"א הנדפס בח"א סי' תרמ"ח באחד שהיה חייב מנה והקדיש נכסיו ואין לו נכסים אחרים וכתב וז"ל המלוה גובה מן ההקדש דסתם הקדש לעניים ואפי' בהקדש בה"ב גובה כדאיתא בפ' שום היתומים ואילו היו הנכסים מטלטלים אם יש בשט"ח מטלטלין אגב קרקע גובה מהם, ואם לאו אינו גובה וכדאמרינן בב"ק עשה שורו וכו' ונראה דה"ה בהקדש בזה"ז שהוא לעניים ואם הם בשטרי חוב, אם היה שכ"מ הוי הקדש דדבריו ככתובים וכמסורים דמי, והראיה שכ"מ שאמר הלואתי לפלוני, ואם היה בריא הקדשו אינו הקדש משום דבעי ברשותו דומיא דביתו וכאן גוף השטרות אינו ממון והשעבוד אינו של מלוה עד שיגבנו דקי"ל בפרק כל שעה בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה, וזבין מלוה וקדיש מלוה לא עשה כלום ומיהו בש"מ דבריו ככתובים וקנה הקדש עכ"ל.
והנה דברי הרשב"א בתשובה זו צריכין ביאור דכיון דס"ל דבהקדש לעניים לא אמרינן אמל"ג כמסירה כהדיוט ולא קנו עניים, וכן משמע בתשובה זו שחולק בין הקדש גמור ובין הקדש עניים, וא"כ לא מהני הקדש לעניים אלא שיתחייב הנודר משום בפיך זו צדקה. וא"כ למה לא יגבה הבע"ח ממטלטלין אפי' בלא שעבד מטלטלין אג"ק דמה שייך הבע"ח לנדרו, דאף אם נימא שמטלטלין אין להם שעבוד כלל מ"מ יש עליהם דין גביה מן התורה כמו דאיכא דין נטילת עבוט, ומה איכפת להבע"ח שיש על הלוה נדר של צדקה:
ובבאור דברי הרשב"א נראה לפימש"כ הגרעק"א בסי' קמ"ד בד"ה ובלא"ה. דדברי הרשב"א כמסופקים ביסוד זה אי אמרינן בהקדש עניים אמל"ג פעם כתב בכה ופעם כתב בכה ע"ש שהוכיח דבריו. ע"כ נראה דדעת הרשב"א בתשובה זו דגם בהקדש עניים אמרינן אמל"ג, ומ"מ חלק בכאן בין הקדש בה"ב להקדש עניים, והיינו דהא באמת כתב דגם בהקדש בה"ב גובה כדאיתא בפ' שום היתומים, וא"כ מה שהוצרך כאן לומר מתחלה דסתם הקדש הוא לעניים היינו לחלק דאף דבהקדש בה"ב צריך להוסיף דינר ופודה הנכסים. מ"מ בהקדש עניים א"צ להוסיף דינר משום דגם אם היה נותן להעני והיה בא ליד העני שייך לגבותו ממנו דעכ"פ עיקר הממון הוא ממון הדיוט ולא דמי להקדש דאיכא מעילה ולא סגי בלא פדיון:
עכ"פ בררנו דשיטת הרשב"א בתשובה זו דשט"ח אינה נקנה בהקדש עניים אף דס"ל כאן דבהקדש עניים אמרינן אמל"ג. ובאמת לא הייתי צריך להאריך בזה דהא הוכיח הרשב"א מפ' כל שעה דאמרינן אקדיש מלוה דמיירי בהקדש גמור רק משום דמשם אין להוכיח רק לענין גוף השעבוד ולא על הקדש השטר, ולכן בררתי דשיטתו כאן דהקדש עניים אמרינן אמל"ג ומ"מ כתב דלא מהני הקדש השטר, ובאמת מעיקר לשונו משמע דגבי הקדש גמור נמי דינא הכי דלא מהני הקדש השטר. והנה התוס' בב"ב דף ע"ו משמע דסברי דהקדש שטר לא מהני אפילו בכתיבה ומסירה, וכבר תמה הגרעק"א בתשובה סי' קמ"ד בשולי המכתב על דבריהם ובעיקר תמיהתו נראה דהתוס' לא גרסי דזבין מלוה אלא דאקדיש מלוה וכן הוא ברש"י, ואף דרש"י משמע דאינו סובר כשיטת התוס' דהא כתב להדיא ולא הקדיש את החוב ומוכח דסובר דהקדיש חוב מהני אפילו לא הקדיש את השטר, וכשיטת המרדכי שהביא הגרעק"א שם בד"ה אולם, אבל התוס' סוברים דמשו"ה לא נקט דזבין מלוה כמו ברישא משום דמהני עכ"פ במכירת השטר ולא פסיקא ליה ומזה הוכיחו דמקדיש שט"ח לא מהני כלל דלא תקנו בזה:
ולכן מבואר שפיר מה דפסק הרמ"א בסי' רנ"ח כתשובת הרשב"א דמקדיש שט"ח צריך כתיבה ומסירה דאף שהרשב"א בתשובה זו שבכת"י כתב זה לשיטתו דבהקדש עניים לא אמרינן אמל"ג והקדש גמור דאמרינן אמל"ג לא צריך כו"מ, מ"מ פסק כן הרמ"א להלכה כיון דבת' הקודמת סבר דגם בהקדש גמור לא מהני הקדיש שטר ובודאי כונתו בלא כו"מ. ולכן מכיון דהתוס' סוברים עוד יותר דגם כו"מ לא מהני בהקדש גמור. לכן שפיר פסק הרמ"א דצריך כו"מ בהקדש עניים. ונראה דגם התוס' יוכלו לסבור דבהקדש עניים מהני כו"מ דלזה לא גרעו עניים מהדיוט ולא דמי להקדש והוא פשוט:
עתה נשוב לדברי הרמ"א בתשובה שכתב לגבי הקדש עניים דנודר ומת אין היורשין מחוייבין לקיים נדרו, דלפי"מ שבארנו דהרמ"א סובר דהקדש עניים נמי אמרינן אמל"ג דבריו תמוהים דמ"ש מאומר הרי עלי מנה לבה"ב דנשתעבדו נכסיו:
ולבאר הדברים נביא דברי הרמ"א בתשובה סי' מ"ח וז"ל, אמנם לעיקר דינא אני צריך לשאול וזה כי מן הנראה לי שאף בצדקה כה"ג לא זכו עניים. וראיה מתשובת מהר"ם והוא במרדכי פ' מי שמת וכו'. ועוד נראה לרבינו מאיר דאפי' אמרה אתן כך וכך לצדקה לאחר מותו לא נעשה נדר ומציא למהדר וכו'. והנה בנדון דידן כו' לא מיבעי אם אמר תנו דלא הוי נדר כדברי תשובה זו. אלא אפי' אמר אתן דאע"ג דמחייב למיקם נדריה מ"מ העניים לא זכו בנכסים אלא דכופין לדידיה לקיים נדריה והא ליתיה קמן דהא מת ונעשה חפשי מן המצוות: ולא מיבעיא דאם אמר ליתן אחר מותו דפשיטא דלא חל עליו הנדר מעולם ואין היורשים צריכין ליתן כדברי תשובה זו. אלא אפי' אמר ליתן מיד אין היורשין צריכין לקיים נדרו כ"ז שלא זכו העניים מכח קנין. ובהגהה כתב וכן משמע בתוספות פ"ק דערכין דנודר ומעריך אין היורשין צריכין לקיימיה דהו"ל מע"פ ואינה נגבת מן היורשין. וכן הוא בפ' האומר משקלו ד"כ ע"א והוא משנה שלימה הנודר ומת אין היורשין חייבין לשלם עכ"ל:
וכבר תמה הגרעק"א בתשובה סי' נ' וז"ל כי דברי הרמ"א תמוהים וכמו שכתבתי מכבר בגליון תשובת הרמ"א שם וז"ל. במש"כ וכן משמע בתוס' פ"ק דערכין ד"ז הוא תמוה דאדרבה שם מבואר ההיפך ממש"כ דנודר ומעריך שמא יחול מיד וגובה מיורשים, ובאמת לא זכיתי להבין דברי תוס' אלו דהא פשיטא דגם נודר ומעריך הוי רק בע"ח כמו מזיק ואם מת למ"ד דניזק אינו גובה מיורשים דס"ל מע"פ אינו גובה מיורשים גם נודר ומעריך הכי הוא אא"כ עמד בדין כדאיתא להדיא ערכין דף כ' וצלע"ג, גם מש"כ הרמ"א שהיא משנה שלימה הנודר ומת אין היורשין חייבים לשלם הא אדרבא באותה משנה מבואר בסיפא דמיו של פלוני ומת הנודר חייבים היורשים לשלם אלא דברישא באומר דמי עצמו עלי הטעם דאין דמים למתים. אלא למ"ד מע"פ אינו גובה מיורשים מוקי שם בעמד בדין דוקא וא"כ לדידן דקיי"ל מע"פ גובה מיורשים ה"נ לא בעי עמד בדין עכ"ל:
והנראה בדעת הרמ"א לפי"מ דמבואר בסי' רמ"ה מחלוקת הראשונים באומר אתן אם מהני קנין. ומבואר שם בסמ"ע ובקצוה"ח בשם הב"ש דאפי' למ"ד דמהני קנין אתן היינו דמחייבין אותו ליתן, אבל אם מת אין מחייבין להיורשין ליתן. א"כ מבוארין בפשיטות דברי הרמ"א דלא דמי לאומר הרי עלי מנה לבה"ב דהרי עלי מנה הוי כאומר הנני מחייב את עצמי במנה ונתחייב ונשתעבדו נכסיו, אבל באומר אתן מנה לבה"ב אף דנתחייב משום נדרי הקדש מ"מ לא נתחייב בחיוב מנה ואינו אלא נדר שמחוייב ליתן ולא נשתעבדו נכסיו דלא עדיף מקנין בהדיוט דלא שייך קנין לכו"ע על אתן שישתעבדו נכסיו כמש"כ:
ומבואר דלא נחת הרמ"א להביא ראיה רק על זה דאין היורשין מחוייבין לקיים מה שנדר האב ולא מדיני שעבוד ואחריות נכסים בצדקה דהא הביא ראיה מדברי הריב"ש בנשבע על דשלבל"ע דלא מיירי בעני כלל. והריב"ש כתב רק דאין היורשין מחוייבין לקיים מה שנשבע האב: וזהו שהוכיח הרמ"א ממתני' דדף כ' דעכ"פ מוכח משם דאם לא מטעם שעבוד. אין היורשין מחוייבין לשלם נדרו של אביהם. וזהו שכתב דמשנה שלימה שנינו דהא בגמ' אמרינן דמשו"ה מעריך ומת היורשין חייבין לשלם ונודר ומת אין היורשין חייבין למ"ד מע"פ אינו גובה מן היורשין דמיירי שעמד בדין ונידר מחוסר אומדנא מוכח דכיון שלא נשתעבדו נכסים מחיים אין היורשין חייבין לשלם, וזהו שהוכיח ג"כ מדברי התוס' דכתבו דגבי נודר ומעריך שמא יחול מיד ולהכי גובה מן היורשין והיינו דחל שעבוד על הנכסים וגובה מן היורשין אבל עכ"פ אין היורשין חייבין לקיים נדר אביהם:
ומה שהקשה הגרעק"א על דברי התוס' מסוגיית הגמ' בדף כ' וכבר הקשה כן השעה"מ בפי"ט מה' מלוה ונשאר ג"כ בצ"ע, באמת לא אדע למה הקשו דוקא על דברי התוס' דהא מפורש כן בגמ' דבנודר ומעריך כו"ע לא פליגי דחייב ואף דאפשר לפרש דהיינו דחייל עיקר החיוב ונ"מ שאם יבריא מ"מ למה להו לפלוגי לגבי יורשין באם הזיק, לפליג במה דקאי בנודר ומעריך אם יורשין חייבין וא"כ ע"כ סוגיא זו לא סברה כסוגיא דדף כ' וסברה דנודר ומעריך יחול מיד וגובה מיורשין. אלא דלכאורה א"א לומר כן דאין שום סברא לומר דנודר ומעריך יהי' עדיף ממלוה הכתובה בתורה.
והנראה בזה לפימש"כ הרי"ף בס"פ ג"פ דר"פ אית ליה שעבודא דאורייתא כמו דאמר בקדושין דהלכתא גובין מן היורשין שעבודא דאורייתא, ומה דאמר בג"פ כדי שלא תנעול דלת בפני לווין היינו דמשו"ה אוקמוה אדאורייתא, ומוכח דאי לאו הך טעמא היה צריך לומר דכיון שהפקיעו חכמים השעבוד במע"פ משום דלית ליה קלא היו צריכים להפקיע גם לגבי יתומים, והרא"ש שם העתיק דברי הרי"ף והש"ך בסי' ל"ט הוכיח מדברי הרא"ש בב"ק דאינו סובר כן והקצוה"ח יישב שם לנכון דגם דעת הרא"ש כהרי"ף, וא"כ לפי"ז אינו מוכח דרב ושמואל סברי של"ד דאפי' אית להו ש"ד מ"מ סברי שפיר דאינו גובה מן היורשין, ור"פ הוא שחידש לחלק בין יתומים ללקוחות דבשביל נעילת דלת אוקמו רבנן לגבי יתומים אדאורייתא, וגם התוספות בב"ק די"ב כתבו סברא כזו דכיון דאינו גובה מלקוחות אינו גובה מיתומים, רק שכתבו כן למ"ד של"ד אבל שיטת הרי"ף מוכח להדיא דאפשר לומר כן גם למ"ד ש"ד, ומה דאמר בג"פ אהא דרב ושמואל דאמרי מע"פ אינו גובה מן היורשין מאי טעמא של"ד אפשר דסוגית הגמ' אמר הכי אבל הסוגיא דערכין אינה סוברת כן, ולכן שפיר מיושב מה דניחא להגמ' לומר דאף למ"ד מע"פ אינו גובה מיורשין הוא דוקא בהזיק ולא בנודר ומעריך, דגבי הקדש ודאי לא עבוד רבנן תקנתא להפקיע משעבודא דהקדש:
אחכ"ז נוכל להעמיד מש"כ בהערתי דנ"מ לענין יורשין, שלפי"מ שבררנו דברי נכונים, דכיון דלשיטת הרמ"א דנודר ומת אין היורשין מחוייבין, ולפימש"כ דאין נ"מ לשיטתו מהקדש לצדקה, וע"כ דמה דאומר הרי עלי מנה לבדק הבית דודאי נשתעבדו נכסיו, וכדמוכח מלשון הגמ' בב"ק דף ו' דאמר לא יהא אלא בע"ח, היינו דהרי עלי מנה הוא מקבל עליו חיוב מנה ובזה ודאי נתחייב כיון דבהדיוט מהני קנין, אבל באומר אתן גם להקדש בה"ב לא נתחייב אלא משום נדר אבל לא נשתעבדו נכסיו וא"כ במשכו במנה לא מוכחא כלל בדבורו לבד כשקונה החפץ במנה דהוי כאומר הרי עלי חיוב מנה דאפשר אינו אלא כאומר הנני לוקח החפץ ואתן מנה, ואף דאם קנה במשיכה ממילא מתחייב גם להדיוט היינו מכיון שקנה החפץ נתחייב בדמיו אבל כ"ז שלא קנה החפץ אכתי לא נתחייב בדמיו, וכיון דמשיכה בהקדש לא מהני דכתיב ונתן הכסף וקם לו לכן אי לאו הא דלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, היינו שפיר אומרים דאכתי לא נגמרה קנייתו ולגבי דבורו אינו אלא כאומר אתן:
ואף דגבי מוכר חפץ להקדש כתב הרמב"ם בפ"ט מה' מכירה לה' א' המוכר להקדש ואמר לו הגזבר בכמה אתה מוכר חפץ זה ואמר בי' אפילו היה שוה ק' כיון שאמר בעשרה אינו יכול לחזור בו שאמירה לגבוה כמסירה להדיוט, וכן כתב הרמ"א ביו"ד בסי' רנ"ח הבאנו דבריו למעלה, דוקא במוכר דכיון דאמר על חפץ מסויים שהוא אומר שנותנו להקדש או לצדקה אינו כאומר אתן דבכה"ג בהדיוט אם אומר אדם לחבירו אני נותנו לך או מוכרו לך ומסרו לו זכה המקבל או הלוקח. ולכן אף שאמר הנני מוכרו בכך וכך כיון דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ותלוי בדעת גבוה לזכות בחפץ זה כיון דבהדיוט בכה"ג אם לקח החפץ בתורת ספק זכה בו שהמוכר אינו יכול לחזור בו, וכמו לוקח כלי ע"מ לבקרו דפירש"י בב"מ דף פ"א וכן שיטת ר"י ותוס' בב"ב דף פ"ז ד"ה הלוקח דהוא משום לוקח, וכן דעת הרמב"ם בפ"ד מהל' מכירה הל' י"ב ועיין בפ"ב מהל' שלוחין בכ"מ שם אבל כשאמר הנני לוקחו בכך וכך כיון שלא אמר הנני מתחייב לא הוי אלא כאומר אתן כמש"כ:
ומה דתנן בערכין דכ"ז ופסק כן הרמב"ם בפ"ח מה' ערכין דפודה ההקדש ואמר הרי הוא שלי בחמשים וחזר בו ואמר אחר ה"ה שלי בארבעים ממשכנין מהראשון מנכסיו עשרה אינו מוכח משום דהוי כמסירה להדיוט דאפי' אם אינו אלא כאומר אתן ממשכנין משום חיוב נדר לגבוה, ואף דדעת רב האי גאון הובא בבעה"מ בריש פ' שור שנגח דמטעם נדר אין יורדין לנכסיו, אבל כבר השיג ע"ז הרמב"ן במלחמות דבודאי ממשכנין בנדרי הקדש וצדקה עי"ש:
ומדוייק מה דלא כתב הרמב"ם אמל"ג כמלה"ד אלא במוכר שמכר בפחות והוא מהגמ' דיש נוחלין ולא בלוקח שלקח ביוקר משום דבזה לא הוי אלא חיוב נדר ולא אמל"ג וכנ"ל:
אלא דלפי"ז לא יועילו דברי אלא במש"כ ליישב קושיית התוס' על משכו במאתים דבזה הקשו התוס', אבל הראשונים הקשו על הא דקתני מקודם בברייתא כיצד רשות הגבוה בכסף גזבר שנתן מעות בבהמה אפי' בהמה בסוף העולם קנה דלמה לי קנין מעות תיפוק ליה משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ובזה לא יועיל תירוצי וצריך לבא לתירוץ הראשונים דדוקא בנתכוין לוותר להקדש או כמו שכתב חביבי דנ"מ לענין שאלה אבל באמת צריך ביאור למה המתינו התוס' להקשות עד הא דמשכו במאתים, ולא על רישא דגזבר שנתן מעות:
ונראה דהתוס' סוברים דמרישא לא קשיא דהא קתני גזבר שנתן מעות וכו' קנה והבהמה נעשתה ממון הקדש והנהנה בה מעל, ומצד אמל"ג כיון דהגזבר לא קנה ויכול לחזור בו א"כ אי אפשר דנחשוב שהבהמה הוי כבר ממון הקדש. ואף דהרמב"ם בפ"ט מהל' מכירה הל' ב' סובר דגם גזבר שנתן מעות יכול לחזור בו. והר"ן והמ"מ תמהו עליו ע"ש. גם לדעת הרמב"ם יש לומר דכיון דמעיקר הדין רשות הגבוה בכסף. ורק דתיקנו חכמים שההקדש יוכל לחזור שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש. ולכן לענין מעילה שפיר מעל. אבל אם לא קנה ההקדש רק משום אמל"ג שאמר למכור להקדש כיון שאינו ברור שההקדש יקנה א"כ א"א שנאמר שכבר נעשה ממון הקדש. ולא הועיל דבורו אלא שאם הגזבר רוצה אינו יכול לחזור. ובאמת כן הוא לשון הרמב"ם בהל' א' המוכר להקדש וכו' אינו יכול לחזור בו. ואח"כ בהל' ב' כתב הגזבר שקנה וכו' אם הוקרו קנה וכו' ומיושב דהך בבא לא קשה כלל. ולכן הקשו התוס' רק במשכו במאתים. ואף דבמשכו במאתים נמי איכא נ"מ דמכיון שמשכו אין מועלים בו לא דמי דברישא קתני עיקר דינא דקנה הגזבר ובסיפא קתני עיקר דינא דנותן מאתים ומשו"ה שפיר הקשו דבלא משיכה חייב משום אמל"ג:
והכ"מ על הא דמוכר להקדש וכו' הביא דברי הראשונים בקושיא זו וכתב שיותר נכונים דברי התוס' דכששם הדבר פחות משויו מתכוון לוותר להקדש א"כ שייך לומר אמל"ג אבל בשמוכר הדבר בשויו לא נתכוון לוותר כלל. אבל מדברי הרמב"ם לא משמע כן שכתב המוכר להקדש ואמר לו הגזבר בכמה אתה מוכר חפץ זה ואמר בי' אפי' היה שוה ק' כיון שאמר בעשרה אינו יכול לחזור בו ומכיון שכתב אפי' היה שוה ק' מוכח דהוא רק רבותא, אבל גם אם הוא שוה בשוה ג"כ אינו יכול לחזור. ודלא כתי' התוס'. אבל לפימש"כ מבואר דלא קשה כלל דבהלכה ב' מיירי מקנין ובהלכה א' מדין דאינו יכול לחזור וכמש"כ: