אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ח · הלכה ה

הלכה ד

שור של ישראל שנגח שור של עכו"ם בין תם בין מועד פטור לפי שאין העכו"ם מחייבין את האדם על בהמתו שהזיקה והרי אנו דנין להם כדיניהם, ושור של עכו"ם שנגח של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם, קנס זה הוא לעכו"ם לפי שאינו זהירין במצות ואינן מסלקין הנזק ואם לא תחייב אותן על נזקי בהמתן אין משמרין אותה ומפסידין ממון הבריות.
השגת הראב"ד: שור של ישראל וכו'. א"א הטענה הזאת אינה מספקת שהרי הם תופסים גוף המזיק ונפרעין ממנו עכ"ל.
עיין במ"מ שכ' ואפשר שבזמן הגמ' לא היו העכו"ם נפרעים כלל ואף בזמן הזה אפשר שאין כל העכו"ם נפרעין מגוף המזיק ואף בארץ שדינה לגבות הדין כך, ועיין במגדל עוז שכ' דדברי הרמב"ם הם מהירושלמי דאמר ר' יוחנן על מתני' כדיניהם, עוד מביא המ"ע מהא דאמר בגמ' בב"ק דף קי"ג דישראל ועכו"ם שבאו לדין אם אתה יכול לזכותו בדיני עכו"ם זכהו ואמור לו כך דינכם, אכן בקושיית הראב"ד דהא תופסין גוף המזיק שתי' המ"מ דאפשר דבזמן הגמ' לא היו נפרעין כלל, ואף עכשיו בארץ שדינם לגבות הדין כן, וכן כתב המ"ע והדברים תמוהים מאוד, דכיון שכ' בטעמא משום שדנין להם כדיניהם, א"כ למה לא ישתנה הדין אם דרכם לגבות, והנה במה שהוצרך הרמב"ם ליתן טעם בשביל שדנין להם כדיניהם משמע דסובר דמעיקר הדין היו חייבין על נזקי עכו"ם, והיינו משום דרעהו לאו דוקא, ואף דלגבי הקדש דרשינן רעהו דוקא, כתב ע"ז תלמיד הר"פ ז"ל בש"מ דה"מ לענין הקדש אבל עכו"ם כיון דהדיוט הוא איתי' בכלל רעהו, וכיון דע"כ כן דעת הרמב"ם דמעיקר דינא הי' חייב ורק בשביל דאנו דנין להם כדיניהם א"כ אם נשתנה הדין אצלם למה יהי' פטור.
והנראה בביאור דברי הרמב"ם עפ"י מה דנבאר מקודם עיקר דינא דישראל ועכו"ם שבאין לדין אם אתה יכול לזכותו בדיניהם זכהו דטעמא בעי דבשלמא אי הוי סבירא לן גזל עכו"ם מותר ואסור רק מפני חה"ש א"כ שפיר דכשאומר לו כך דינכם וכך דיננו ליכא חה"ש. אבל לדעת הרמב"ם דפסק דגזל עכו"ם אסור א"כ אמאי באמת נזכה אותו עפ"י דיני עכו"ם כיון דבדיני ישראל אין הדין כן, והנראה בזה עפי"מ דכ' רש"י בגיטין דף ט' ע"ב במה דתנן כל השטרות העולים בערכאות של עכו"ם אעפ"י שחותמיהן עכו"ם כשרים חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים, וכ' רש"י חוץ מגיטי נשים דלאו בני כריתות נינהו הואיל ולא שייכי בתורת גיטין וקדושין אבל על הדינין נצטוו בני נח וכן שחרורי עבדים דבכל פסולי דאורייתא שוו שיחרור לגט אשה דגמרינן לה לה מאשה, ודברי רש"י אינם מובנים במה דכתב אבל על הדינים נצטוו בני נח, דהא לקמן בגמ' אמרינן שני טעמים על הא דשטרות העולים בערכאות של עכו"ם, בשטרי מכר כיון דזוזי הוא דקנה ושטרא ראי' בעלמא אמרינן דאי לאו דיהיב זוזי קמייהו לא הוי מרעי נפשיי' ולפי זה הטעם גבי שטרי מתנה דעיקר הקנין הוא בשטר באמת לא מהני ואמרינן חוץ מכגיטי נשים, ושמואל משני דינא דמלכותא דינא ומשו"ה אפי' שטר מתנה מהני, עכ"פ הך טעמא דכתב רש"י לא הוזכר בגמ' וגם לא מהני דהא א"א לומר דבאמת מהני מדינא שטר שחותמיהן עכו"ם דלא דמו לגט שאינם בתורת גיטין וקדושין אבל על הדינים נצטוו דא"כ צריך להיות מהני גם במתנה ובלאו טעמא דדינא דמלכותא דינא וא"כ הוא דלא כסוגיית הגמ', ונראה דהנה מצינו דין דינא דמלכותא דינא רק גבי מכס דאמרינן דמוכס ישראל שקנה המכס אסור לגזול ממנו ולהפקיע המכס וכן אמרינן דינא דמלכותא גבי קנינים דמה שאמר המלך דקנין זה יועיל מועיל הוא מטעם דינא דמלכותא דינא, עוד מצינו דין זה לענין אבדה לאחר יאוש שכתב הרמ"א בחו"מ סי' דמכיון דאיכא דינא דמלכותא להחזיר אבדה לאחר יאוש מחוייב עפ"י דין להחזיר, וצריך לבאר בטעמא דלמה דוקא בהני ענינים מצינו דין דינא דמלכותא דינא, ואם נימא דבאמת לאו דוקא א"כ ח"ו בטלו כל דיני התורה ולא תהא כזאת בישראל, וכבר האריך בזה הש"ך בסי' ע"ג סעיף י"ד לבאר דבמה שהוא נגד דיני התורה לא אמרינן דינא דמלכותא דינא, ולהדיא אמרינן בב"ק דף קי"ד דאפי' ביודע שחייב ישראל לנכרי מ"מ הי' אסור להעיד אפי' בבי-דואר אי לאו משום דאינהו נמי אין מחייבין אלא שבועה, וא"כ צריך לבאר למה דוקא בהנך מהני דינא דמלכותא, ונראה דמה שכתב רש"י דעל הדינים נצטוו בני נח הוא חד טעמא עם דינא דמלכותא דינא והיינו דכיון דבני נח נצטוו על הדינים וממילא יכול המלך לעשות תקנות מועילות לתיקון המדינה כמו לחייב יושבי המדינה במס לתיקון המדינה, ומה דאמרינן בגיטין דמהני דינא דמלכותא לענין קנינים זהו משום דדיני קנינים תלויים במנהג ולא דוקא קנינים שמצינו בתורה קונים אלא כל קנין שנהגו בו ישראל קונים וכדאמרינן האי סיטומתא קניא, וכתב כן להדיא המהרי"ט בחדושיו לקדושין על הרי"ף בדף ג' בהא דאמרינן למעוטי חליפין וז"ל, וכיון שכן הא אין עליך לומר דסודרא משום דהוי ממון ע"מ להחזיר הוא אלא שהסודר קנין לעצמו שמסירתו לבדה היא הקונה וגמר דבר כדאמרינן האי סיטומתא באתרא דרגילי מקנא בי' קניא והאי סודרא נמי כך היו רגילין להקנות בו כדכתיב וזאת לפנים בישראל וכו' לקיים כל דבר וכו' עכ"ל, ואיתא נמי בירושלמי דקדושין פ"א הלכה ה' בראשונה היו קונים בשליפת מנעל הדא הוא דכתיב וזאת לפנים בישראל וכו' חזרו להיות קונים בקצצה וכו' חזרו לקנות בכסף ובשטר ובחזקה וכו' אלמא דעיקר קנינים הוא בקנין שנהגו ישראל א"כ לא באה התורה להפקיע קנינים שקובע המלך דלא גרע מקנינים שנהגו ישראל, ולכן שפיר מה דמהני דינא דמלכותא דינא לענין קנינים.
ובזה נראה לבאר שיטת הרמב"ם דפסק בפ' כ"ז מהל' מלוה הלכה א' דפסק דשטרי מתנה שנעשים בערכאות פסולים, והנה בגמ' בגיטין דף י' ע"ב על הא דתנן כל השטרות העולים בערכאות של כותים אעפ"י שחותמיהן עכו"ם כשרים פריך בשלמא מכר מדיהיב זוזי קמייהו הוא דקנה ושטרא ראי' בעלמא הוא אלא מתנה במאי קני לי' בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא איבעית אימא חוץ מכגיטי נשים, וכתב שם המ"מ וז"ל והנה דעת רוב הגאונים ז"ל ורבינו לפסוק כלשון האחרון שאמרו תני חוץ מכגיטי נשים שרוצה לומר שכל שטר שהוא כגט שהשטר הוא שטר הקנאה ושעבוד אינו מועיל כלל ויש לפרש לפי דעתם ז"ל דאע"ג דקיי"ל דינא דמלכותא דינא כמבואר פ"ה מהל' גזלה ואבדה הני מילי במה שהוא תועלת למלך בעניני המיסין שלו ומה שהוא מחוקיו אבל בדברים שבין אדם לחבירו אין דינו בהם דין והכי קאמר ואיבעית אימא לא אמרינן בכי הא דינא דמלכותא דינא ותני חוץ מכגיטי נשים ואין ראי' גמורה היפך מזה, עכ"ל והנה דברי המ"מ הם תמוהים דלא זכר כלל דהרמב"ם בפ"א מהל' זכי' ומתנה פסק להדיא על דין דנכסי עכו"ם הרי הן כהפקר וז"ל בהל' ט"ו במה דברים אמורים במקום שאין משפט ידוע למלך, אבל אם דין אותו המלך ומשפטו שלא יזכה בקרקע אלא מי שכותב בשטר או הנותן דמים וכיוצא בדברים אלו עושין כפי משפט המלך שכל דיני המלך בממון על פיהן דנין עכ"ל, ומוכח להדיא דלא רק בדיני מסים אמרינן דינא דמלכותא דינא ולפלא על הלח"מ שהביא ג"כ דברי המ"מ ולא התעורר מדברי הרמב"ם אלו.
ולפי מה שכתבתי נראה דלענין שטר מתנה באמת לא שייך דינא דמלכותא דינא דהא זה ודאי דלא שייך דין שטר דנאמר שיועיל לקנין אם אין עדי השטר נאמנים וא"כ מה שגזר המלך שיועיל שטר זה הוא משום דהוא חושב גם עכו"ם לנאמנים וזהו היפוך דיני התורה דעכו"ם אינם נאמנים, ומה שכתב הרמב"ם בפ"א מהל' זכי' ומתנה שהבאנו שכל דיני המלך בממון על פיהן דנין לא בא לומר בדברים שהם היפוך דיני התורה אלא בדברים שאינם היפוך דיני התורה דנין עפ"י דיני המלך ולכן גבי קנינים כיון דאשכחן דעיקר דיני קנינים הוא בשביל מנהג שנהגו לקנות לכן יש להמלך דין לעשות קנין זה לקנין, וקנין זה שלא יהי' קונה משום דזהו תיקון המדינה באיזה אופן לקנות הקנינים שלא יהיו חוזרים ממה שמוכרים זה לזה, אבל מה שיגזור המלך דין שהוא להיפוך מדיני התורה דהיינו שנוציא ממון עפ"י עד א' או עדים פסולים ודאי לא מהני וכמו שהוכחנו למעלה מב"ק קי"ד ופסק כן הרמב"ם בפ' ו' מהל' ת"ת דמי שהעיד על חברו בפני ערכאות והוציא ממנו ממון שלא כדין ישראל משמתין אותו עד שישלם וא"כ בשטר מתנה דגזר המלך דשטר זה יועיל לקנין משום שהוא רוצה שגם עכו"ם יהי' נאמנים בודאי לא שייך דינא דמלכותא דינא, ומה דאמר מעיקרא בגמ' ע"ז אמר שמואל דינא דמלכותא דינא היינו משום דערכאות מהימני משום דלא מרעי נפשייהו וכמו דאמר בגמ' דלהכי מהני בשטר מכר, ולכן בשטר מתנה אף דאין להם דין עדים מ"מ כיון דעכ"פ נאמנים משום דלא מרעי נפשייהו ממילא מהני השטר משום דינא דמלכותא, אבל בתי' ב' סבר הגמ' דלא אמרינן סברא דלא מרעי נפשייהו אלא גבי שטר מכר דכותבין דנתן המעות בפניהם וזהו מעשה דלא מרעי נפשייהו להעיד על מעשה שלא הי' כלל, אבל שטר מתנה דאינה אלא ע"י דבור שצוה המוכר לכתוב שטר זה ובזה ליכא לא מרעי נפשייהו דלפעמים לא דבר בהחלט ולא צוה אותם לכתוב רק דברו ונשאו ונתנו אודות המתנה, והערכאות גמרו וכתבו שטר אף שעפ"י דין לא הי' להם לכתוב וליתן זה השטר, ובזה מבואר מה דכתב הרמב"ם דגם שטרי מחילות לא מהני בערכאות, וכתב הכ"מ בשם הריב"ש לתמוה על זה דהא מחילה בדבור נעשה והשטר אינו אלא לראי' בעלמא והוי כמו שטרי מכר וכתב הריב"ש ואולי הרב ז"ל אגב שיטפא נקט שטרי מחילות, ובודאי אינו מתיישב דרך זה ברמב"ם לומר שכתב אגב שיטפא, אכן לפי מה שכתבתי פשוט ומוכח להדיא בלשון הרמב"ם דסובר דהא דלא מרעי נפשייהו הוא דוקא בדבר שיש בזה מעשה מסויים כמו נתינת המעות אבל בדיבור אין בזה כדי להיות מרעי נפשייהו דאפשר לחשוב על דבור שמועיל ובאמת אינו מועיל, ולכן שפיר דשטרי מחילות לא מהני ומשום טעם זה לא אמרינן לתי' ב' בשטרי מתנה דינא דמלכותא דינא משום דקיומו של שטר הא אי אפשר אלא ע"י הנאמנות שבשטר, וכיון דבדבור בעלמא לא אמרינן לא מרעי נפשייהו א"כ אין כאן עדים על השטר ובלא נאמנות לא שייך שיועיל דין המלך שיועיל הקנין, ונראה דמטעם זה אפי' אם יודה הנותן שהוא אמת שצוה לכתוב ג"כ אינו מועיל כיון שדין המלך הי' שהשטר יועיל לקנין משום שיועיל ג"כ על נאמנות וכיון דעל נאמנות הוא חספא בעלמא ולא מהני בזה דין המלך ממילא גם על קנין אינו מועיל כלל.
ועתה נבוא למה שכתב בסי' רנ"ט דמהני דינא דמלכותא להשיב אבדה אחר יאוש והוא מדברי המרדכי מתשובת רבינו גרשום, והנה האבני מלואים בסי' כ"ח ס"ק ב' כתב דאין עיקר הטעם משום דינא דמלכותא והביא מדברי הש"ך שכתב שם דדינא דמלכותא אינו נוהג אלא בקרקע ומה דכופין להחזיר הוא משום דכופין לעשות לפנים משוה"ד כמש"כ המרדכי, והנה מה שהביא בשם הש"ך ליתא בש"ך שבדפוס ווילנא ובודאי נשמט מהצענזור, אבל הדברים אינם מובנים כלל דאיזה נ"מ יש בין מטלטלין לקרקע לומר דדינא דמלכותא לא הוי דינא אלא בקרקע, ובסי' ע"ג סעיף י"ד שהאריך שם הש"ך לברר דאין הולכין בדד"מ נגד דיני התורה לא הזכיר שם חילוק בין קרקע למטלטלים, ודברי הרמב"ם בהל' זכיה ומתנה מפורשים שכתב שכל דיני המלך בממון על פיהן דנין, ולא חילק בין מטלטלים לקרקע, אכן בהל' גנבה בסי' שנ"ו סעיף ז' במש"כ הרמ"א בשם ת"ה דהכי נהגי עכשיו להחזיר כל גנבה אפי' לאחר יאוש ושינוי רשות מכח דינא דמלכותא כ' ע"ז הש"ך ואע"ג שהוכחתי לעיל סי' ע"ג דלא אמרינן דד"מ דינא מה שהוא נגד דין תורתנו מ"מ דיינין הכי. כלישנא דהכי נהיגי עכשיו, דגם בישראל נהיגי כן וכו', ואע"ג דמנהג גרוע שהוא נגד ד"ת לא אזלינן בתרי' וכו' י"ל דהאי מנהג הוא שנתקן כך ופשיטא דיש כח ביד הדור לתקן תקנות ועוד דגם בדד"מ הדין כן עכ"ל הש"ך, והנה כאן צירף דין התקנה לדין דד"מ ולא אדע איזה צירוף הוא ואם לא אמרינן בזה דד"מ דינא משום שהוא נגד דיני התורה איזה צירוף שייך לצרף בשביל דינא דמלכותא עם מנהג גרוע ביחד, ועוד דמה שכתב דהכי משמע לשון התה"ד המעיין בתה"ד לא משמע כלל הכי ומה שכתב התה"ד משום דינא דמלכותא דהכי דייני עכשיו להחזיר כל דבר הגנוב וכו' ואפי' לאחר יאוש ושינוי רשות אין כונתו דהכי נוהגין הדיינים אלא דדייני המלך הכי דייני, וראי' דאח"כ כתב התה"ד מ"מ אי בתר דינא דמלכותא ניזל צריך ראובן לתת לשמעון הרבית וכו' ולא זכר כלל מנהג הדיינים, וגם מה שכתב באבני מלואים להוכיח ממה שכתב הרמ"א בסעיף ה' לחלק לענין דין חזרה לפנים משוה"ד בין עני לעשיר ואי משום דינא דמלכותא אין חילוק תמיהני ע"ז דהא בסעיף ה' לא מיירי כלל במקום שיש דינא דמלכותא להחזיר ואטו הוא דבר פשוט דאיכא דינא דמלכותא להחזיר הא גם בסעיף ז' לא כתב אלא אם גזר המלך חייב להחזיר, ע"כ הדבר פשוט דבהחזרת אבדה אחר יאוש או חזרת גנבה שמכרה אחר יאוש שייך בזה דינא דמלכותא דינא, והטעם בזה דתקנה כזו שתיקן המלך אינה נגד דיני התורה כיון דמצד דין התורה נמי צריך להחזיר לפנים משוה"ד ולכן בזה מהני דין המלך והוי בכלל בני נח מצווין על הדינים שהיו מחוייבים לתקן דינים קבועים שיהי' ביושר ולא בגזל וחמס וכיון דדין זה הוא יושר לכן אף דהתורה אמרה דאבדה לאחר יאוש מותרת מ"מ לא נפקע בזה כח דין המלך ודוקא היכי שהמלך פוסק דין שהוא נגד דין התורה שאין בזה לפנים משוה"ד אז אמרינן דאין בכח המלך לשנות דין התורה והוי כמו שחקק דין של גזל, אבל בחזרת אבדה לאחר יאוש כיון שהוא דין של יושר מהני דינו משום דיש בכחו לתקן תקנות מועילות, ואין נ"מ אם צוה זה המלך בתורת דין או תקנה כיון דעכ"פ הוא תקנה טובה, וכן מהני בזה מנהג הקהלות וזהו שכתב רבינו גרשום בתשובה המובאת במרדכי דבין שהוא מגזרת המלך או מתקנות הקהלות מחוייבין להחזיר, והיינו דאף דהוא היפוך דין התורה מ"מ כיון דמצד דין התורה נמי מחוייב להחזיר לפנים משוה"ד וכנ"ל, אלא דבאמת מכאן מוכח דרבינו גרשום חולק על מה שכתב מקודם המרדכי בשם ראבי"ה דאין חיוב להחזיר לפנים משוה"ד מעני לעשיר ופסק כן הרמ"א בסעיף ה' ומדברי רבנו גרשום מוכח דאינו סובר כן דאם הי' סובר דמעני לעשיר אין דין לפנים משוה"ד א"כ דין המלך שצוה שהכל יחזרו לא יוכל להיות דין כיון שהוא צוה נגד הצדק והיושר, וממילא מסתבר שגם על עשיר לא יהי' לא יהי' חוב לקיים דין המלך, ובאמת כתב הגר"א ז"ל בביאורו שם דראבי"ה הולך לשיטתו דסובר דכופין על לפנים משוה"ד וכן איתא שם במרדכי להדיא וזהו שדחקו לחדש דאיכא חילוק בין עני לעשיר מדאשכחן עובדא בגמ' דפסקו דאין צריך להחזיר אבדה לאחר יאוש, ולכן חידש מזה דדוקא בעשיר צריך להחזיר, אבל רבנו גרשום הא ע"כ לית לי' שיהיו מחוייבין להחזיר לבד דינא דמלכותא לכן לשיטתו אין חילוק בין עני לעשיר, ומה שפסק הרמ"א כהמרדכי לחלק בין עני לעשיר לענין חיוב להחזיר ולענין דכופין על לפנים משוה"ד לא פסק כמותו, נראה דלענין אם כופין לעשות לפנים משוה"ד דכבר הביא בסי' י"ב שני דיעות כמו שציין הגר"א ז"ל במקומו כאן לא הוצרך להביא דינו של המרדכי ומ"מ לקולא לענין דין חיוב חזרה לפנים משוה"ד סובר הרמ"א דאזלינן בזה לקולא כדעת המרדכי כיון דאינו מעיקר הדין אבל לענין כפי' לא פסק כהמרדכי, ומ"מ בסעיף ז' לענין דינא דמלכותא כיון דזהו מעיקר הדין לא חילק בזה בין עני לעשיר כיון דרבינו גרשום ע"כ אין סובר חילוק זה ואפי' הוי ספיקא דדינא אסור למוצא לכתחלה ליקח ספק גזל ולכן מחויב עפ"י דין להחזיר, ולפי"ז מבורר דלא כמו שפסק שם האבני מלואים דמעני לעשיר לא מהני דינא דמלכותא ומשום זה חלק על הב"ש דה"נ אם קידש בו אשה הוי קדושין דאינה צריכה להחזיר כיון שיתבטלו הקדושין ע"ש בדבריו ולפימש"כ אינו כן וגם מעני לעשיר מהני דינא דמלכותא ומכ"ש דלא מהני לבטל הדד"מ בשביל זה שיתבטלו הקידושין.
עתה נבוא לבאר דברי הרמב"ם שלפנינו, והנה מה דאמרינן ישראל ועכו"ם שבאו לדין אם אתה יכול לזכותו בדיניהם זכהו נראה דאף דלגבי הישראל אין דין המלך כלל דין היכי שהוא נגד דיני התורה מ"מ כיון דלגבי עכו"ם שלא ניתנה לו תורה הוי דין המלך דין אם אינו משפט של חמס ממש ולכן גם גבי ישראל אף דהוא מחויב עפ"י דין תורה להתנהג ולא לפי משפט המלך זהו דוקא עם ישראל אבל עם עכו"ם אף דקיי"ל גזל עכו"ם אסור היינו בגזלה ודאית, אבל פרטי הדינים כיון דלגבי העכו"ם חל משפט המלך להתנהג על פיו ממילא אינו מחוייב הישראל ליתן יותר מכפי משפט המלך והוא פשוט בסברא דהא העכו"ם אינו יכול לתובעו יותר דהא לגבי דידי' כך דינו ואין מגיע לו יותר. והנה לפי משפט העכו"ם אין דנין דיני נזקי ממון שיהיו הבעלים מחויבים לשלם היזק שהזיקה בהמתו. וממילא גם בהמת ישראל שהזיקה אינם מחויבים הבעלים לשלם. ורק דקושיית הראב"ד דהא הם תופסין המזיק וגובין ממנו. אכן כפי מה שבארתי מבואר הדבר אל נכון. דדין התורה הוא שבעלים מחוייבים לשלם בעד נזקי בהמתו שלא שמרה ופשע בשמירתה אבל כל שלא פשע בשמירתה אין להניזק רשות לגבות מעצם המזיק. ולכן שור של יתומים כ"ז שלא העמידו אפוטרפוס שהזיק אין להניזק רשות לתפוס עצם השור דאין חיוב על השור אלא על הבעלים, וכיון שהיתומים אין עליהם חיוב בשביל שלא שמרו לכן גם מן השור אין גובין. וכן אם נפרצה בלילה או שפרצוה ליסטים ויצאה והזיקה פטור וגם מעצם השור אין הניזק יכול לגבות. אבל משפט דיניהם הוא לגבות מעצם המזיק ואין שום נ"מ אם פשעו הבעלים או לא פשעו. ואם יש להמזיק בעלים בני חיובא או לא. וא"כ אם הזיק שור ישראל לשור העכו"ם יש כאן שני שאלות א' אם הישראל מחוייב לשלם לעכו"ם מטעם דיני נזקין של ישראל. וע"ז אנו אומרים שפיר בדיניהם דיינינן ואצל העכו"ם אין דין תשלומי נזקין על הבעלים. ושאלה ב' הוא מה דעפ"י דין העכו"ם יש רשות להניזק לתפוס את המזיק ולגבות ממנו. וע"ז אנו אומרים שפיר דכיון דדין זה אצל העכו"ם אינו מצד תשלומין על הבעלים אלא דין תשלומין על עצם המזיק. ואין נ"מ אם הבעלים חייבים או לא. ודין זה בודאי אינו חל על ישראל מפני שהוא נגד דיני התורה שעל מזיק אין כלל דין גביה וא"כ אין העכו"ם רשאי לתפוס שור של ישראל דלגבי ישראל אינו נוהג דינא דמלכותא שהוא נגד דיני התורה. ואף דלכאורה יבוא העכו"ם מדין ממ"נ דאם בתר דיני התורה הבעלים מחוייבים לשלם ואם בתר דינא מלכותא השור מחוייב לשלם. אבל באמת אין זו טענה דאין זה דין ספק שנבוא מתורת ממ"נ, אלא דכל דין בפ"ע הוא דין שפטור הישראל. והיינו דדין חיוב התורה שחייבה למזיק לשלם בעד היזק שהזיקה בהמתו אינו חל על הישראל לשלם לעכו"ם כיון דמצד דיני העכו"ם הוא פטור מלשלם ולכן אין עליו חיוב גברא לשלם בעד ההיזק. ודין אפשרות תפיסת המזיק שזהו מטעם דיניהם בזה אין הישראל מחויב לקיים כיון דמצד דיני ישראל אין לגבות מהמזיק בעד ההיזק ודוקא בעת שיש חיוב על הבעלים אז אפשר לגבות מהמזיק:

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה