אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ח · הלכה ד
וכן שור הפקר שהזיק פטור שנאמר שור רעהו עד שיהי' הנכסים מיוחדים לבעלים כיצד שור הפקר שהזיק וקודם שיתפוס אותו הניזק בא אחר וזכה בו ה"ז פטור, ולא עוד אלא שור המיוחד לבעלים שהזיק ואחר שהזיק הקדישו או הפקירו ה"ז פטור עד שיהיו לו בעלים בשעת היזקו ובשעת העמדה בדין.
הלח"מ הקשה דכיון דבברייתא אמר זה ר' יהודה לענין מיתה דנגח ואח"כ הפקיר פטור ממיתה ויליף זה מקרא דר' יהודה סבר שור הפקר שהמית פטור וע"ז אמר דיתר על כן אפי' נגח ואח"כ הפקיר פטור, וא"כ כיון דפסק הרמב"ם כת"ק דשור הפקר שהמית חייב, איך אפשר לפסוק כר' יהודה לענין נזקין, ותי' הלח"מ דאע"ג דלית הלכתא כר"י לענין מיתה מ"מ ילפינן הסברא לענין נזקין, וסיים הלח"מ ומ"מ לשון ה"ה ז"ל דמשמע דרבינו ז"ל פסק כר"י קשה, ובאמת לבד לשון ה"ה לא נראה כלל עיקר תירוצו של הלח"מ דבשלמא אם הי' אומר ר' יהודה זה מסברא הוי ניחא דאף דלא קיי"ל כוותי' לענין מיתה מ"מ אמרינן מדר"י נשמע לרבנן דכיון דר"י דסבר שור הפקר שהמית פטור, פוטר אפי' נגח ואח"כ הפקיר א"כ ה"נ לרבנן דפליגי וסברי דלענין מיתה א"צ בעלים מ"מ לענין תשלומי נזקין דצריך בעלים ושור הפקר פטור אפי' נגח ואח"כ הפקיר פטור, ולשון ה"ה ג"כ אינו הי' קשה כיון דעכ"פ בסברא זו ס"ל כר"י, אבל ר"י הא לא אומר זה מסברא אלא קרא קא דריש וכיון דחכמים פליגי ולא סברי כוותי' א"כ ע"כ לא דרשי קרא דנאמר גבי מיתה וא"כ היכי אפשר למילף מזה לענין נזקין, ואמנם בעיקר הדבר לא הזכיר הלח"מ שכבר כתב כן הרא"ש בפ"א סי' ט"ז דרבנן לא פליגי על ר"י לענין נזקין אבל צריך ביאור, והנה יש לעיין בעיקר דרשא דדריש ר' יהודה דנגח ואח"כ הפקיר פטור, הנה בגמ' דף מ"ד ע"ב איתא שנאמר והועד בבעליו והמית וגו' עד שתהא מיתה והעמדה בדין שוין כאחד ופריך וגמר דין לא בעינן והא השור יסקל גמר דין הוא אלא אימא עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד. והנה רש"י מפרש כאן דמוהועד בבעליו קדריש דוהועד בבעליו היינו בב"ד דאין העדאה אלא בב"ד ובדף י"ג ע"ב כתבו התוס' בד"ה שנאמר נראה דלאו מוהועד קדריש דהאי והועד לא איירי בעדות שעושין לסלקו כ"א ליעדו אלא מסיפא דקרא קדריש דכתיב השור יסקל ודברי התוס' אינם כפשוטם דלא מוהועד קדריש דהא מהשור יסקל ליכא למילף מידי דלא כתיב בעלים, אלא כונת התוס' הוא דלא מוהועד קדריש דהיינו בשעה שמעידים בפני ב"ד להרגו שיהי' לו בעלים דהא דוהועד היינו בעדות שעושים ליעדו, אלא מהשור יסקל והיינו דסמכינן והועד בבעליו להשור יסקל לומר דאינו נסקל אלא כשיהיו לו בעלים, וכן מפורש בש"מ בשם תוס' שאנץ, אכן ברש"י כאן בדף י"ג כתב והועד בבעליו והמית איש, השור יסקל וגם בעליו יומת. דמשמע שיהא לו בעל אחד משעת העדאה עד שעת העמדה בדין, ונראה דבדיוק הביא רש"י סיפא דקרא דכתיב וגם בעליו יומת והיינו דמתחילת העדאת השור עד בעליו יומת שהוא מיתה בידי שמים יהיו לו בעלים, והנה לדין מיתת השור לא שייך לתלות משעת העדאת השור דהא תם נמי חייב מיתה. וע"כ דזה שייך רק לענין דין כופר דזהו הנ"מ מדין מיתה בידי שמים שחייבתו התורה שיהי' צריך לפדות בכופר ולענין דין כופר דאינו חייב אלא במועד באמת צריך משעת העדאה כיון דתם אינו חייב כופר. ולשיטת רש"י צריך שיהי' דוקא בעל אחד, דהא קיי"ל רשות משנה ואם ימכור שורו בטלה ההעדאה. ורק דר' יהודה יליף מהך קרא דגם השור יסקל דכתיב בי' צריך לדין בעלים, דאימת דבעי לקיומי השור יסקל יהיו לו בעלים כיון דכתיב וגם בעליו יומת, אבל לרבנן דדרשי שור שור שבעה דשור ההפקר נמי חייב א"א למדרש לענין מיתת השור, אבל עכ"פ אפשר למדרש לענין כופר ומכופר נלמוד לדין נזקין.
וראיתי בתוספתא פרק ד' הלכה ו' דתניא יתר על כן אמר ר"י וכו' שנאמר ולא ישמרנו בעליו והמית את ששוה המתתו לשעת עמידתו בב"ד חייב את שלא שוה המתתו לשעת עמידתו בב"ד פטור. ולשון התוספתא אינו מדוקדק דגבי מיתה לא כתיב ולא ישמרנו בעליו אלא והועד בבעליו ולא ישמרנו וצריך לומר דכן צריך לגרוס והועד בבעליו ולא ישמרנו כמו בגמ' וכן מקודם איתא להדיא שם הך קרא לענין שור ההפקר, אלא דמה דדריש את ששוה המתתו לשעת עמידתו בב"ד קשה אם נימא דהכונה הוא על והועד בבעליו, א"כ לית לן למדרש אלא דצריך בעלים בשעת מיתה ומנלן דצריך בעלים בשעת העמב"ד, וצריך לומר דדריש לענין זה והועד בבעליו להוציאו מפשטי' דקרא מדסמיך להשור יסקל וכמש"כ בתוס' שאנץ, ואפשר לומר באופן אחר דהעמב"ד לא צריך קרא דעיקר דהשור יסקל הוא העמב"ד וכמו דאמר בגמ' וגמר דין לא בעינן והא השור יסקל בגמר דין הוא דכתיב אלא וכו', ומוכח דמהשור יסקל גופא ילפינן דין העמב"ד, וילפינן רק מרישא דקרא דהשור יסקל מיירי בהך שור שיש לו בעלים, ומה דאמר את ששוה המתתו היינו משום דמעיקרא דריש בתוספתא לפטור שור ההפקר משום דכתיב והועד בבעליו ולא ישמרנו אין בעלים לאלו, ומוכח דסבר דאף דוהועד לא צריך לענין מיתה מ"מ הא דולא ישמרנו צריך לענין דין מיתה, ואח"כ דריש לענין נגח ואח"כ הפקיר דצריך בעלים לא רק בשעת המתת השור את האדם אלא דצריך בעלים נמי בשעת השור יסקל דזהו העמב"ד וגמר דין, עכ"פ דרשת התוספתא אינה כדברי רש"י בדף י"ג דילפינן נמי מסיפא דקרא דגם בעליו יומת.
והנה ראיתי עוד בירושלמי להיפוך ממה שכתבתי דאיתא שם להדיא מאי טעמא דר' יודן והועד בבעליו ולא ישמרנו אין בעלים לאלו, לענין נזקין ר"מ מחייב ור"י פוטר לכופר מה ר' פדת בשם ר' הושעיה הכל מודים בכופר שהוא חייב, ואית דאמרין ר' יוחנן בשם ר' ינאי כשם שחולקין בנזקין כך חולקין בכופר ר' ירמיה בעי בשם ר' זעירא היך עבדין עובדא א"ל כר' הושעיה לענין נזקין ר"מ מחייב ור"י פוטר הא לכופר ד"ה חייב, וכבר העיר שם המה"פ דמשמע דהרמב"ם לא סבר כן גבי כופר, והנה לענין שור הפקר בודאי מוכח דפטור מכופר דבמאי עדיף משור היתומים דאמרינן דפטורים מכופר משום דלאו בני כפרה נינהו, והך ברייתא מיירי בשור הפקר ולא בנגח ואח"כ הפקיר וזה באמת אי אפשר אלא למ"ד כופרא ממונא והכי איתא להדיא בב"ק על ברייתא דאין אפוטרפסין משלמין כופר מאן תנא כופרא כפרה ויתמי לאו בני כפרה נינהו ואף דר"פ אמר שם דכו"ע כופרא כפרה אפשר דהיינו רק על תנאי דפליגי אי כופר דמי ניזק או דמי מזיק אבל לעולם ר"פ נמי מודה דאיכא תנאי דלא סברי כופרא כפרה והכי מוכח בדף מ"א ע"ב דפריך עפ"י בעלים מודה בקנס הוא קסבר כופרא כפרה, ומוכח דפשוט לסתמא דגמ' דאיכא תנאי דלא סברי כופרא כפרה ולכן להני תנאי אפשר לחייב שור ההפקר בכופר אבל לדידן ודאי לא עדיף משור היתומים, ועוד נראה דאפי' אי נימא כופרא ממונא לא שייך חיוב בשור הפקר אלא בתם דמשלם מגופו, ושייך חיוב על עצם שור המזיק, אבל במועד עיקר חיוב הוא על הבעלים, ולכן הך ברייתא אתיא לריה"ג דסבר תם משלם חצי כופר, אולם בעיקר הא דסבר הירושלמי דגם בנזקין פליגי הוא דלא כדברי הרא"ש בשם הרמ"ה דבנזקין מודו רבנן לר' יהודה, ונראה דתלמודא דידן דלא הזכיר מחלוקת בנזקין והביא בסתמא מימרא דרבינא דנכסים המיוחדים הוא למעוטי נגח ואח"כ הפקיר ומביא ע"ז הא דיתר על כן אר"י. מוכח דחכמים לא פליגי עלי' דר' יהודה ואפי' אי הוי פליגי משמע עכ"פ דהלכתא כר' יהודה בהא, אף דלגבי מיתה לית הלכתא כר' יהודה, וכפי מה שכתבנו דגבי כופר נמי ודאי הלכתא כר' יהודה לפירש"י ואתי שפיר דנלמוד נזקין מכופר, ולולי דמסתפינא הוי אמינא דט"ס בירושלמי וצריך לומר דלענין כופר ד"ה פטור משום דאין סברא לחייב בכופר יותר מנזקין, דאי משום כפרה הא אדרבה הפקר לאו בני כפרה: