אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ח · הלכה ב
שלמים שהזיקו גובה מבשרם ואינו גובה מן הבשר כנגד אמוריהן שהאימורים של קדשים קלים מועלין בהן וכו' וכן תודה שהזיקה גובה מבשרה ואינו גובה מן הלחם הבא עמה שאין הלחם מכלל בשר.
בגמ' אמרינן פשיטא אימורים לגבוה סלקי ומשני דאשמעינן שאינו גובה מן הבשר כנגד האימורין, וא"כ לא הי' להרמב"ם כאן להזכיר הא דהאמורין של ק"ק מועלין בהן דהא מהאימורים בלאו הכי אינו יכול לגבות כיון דלגבוה סלקי ומה דאינו גובה מן הבשר כנגד האימורין אין זה שייך להא דמועלין באימורין.
ונראה דהרמב"ם לשיטתו דסובר דכיחש מזיק אין הניזק מפסיד וא"כ ה"נ כשאבד חלק המזיק הניזק גובה מהנמצא כל הזיקו וכמו שבארנו בפ"ז הל' י"ב דסובר דיוחלט הוא אחר העמדה בדין וא"כ אם לא היה דין מעילה באימורין והי' שייך דין תשלומי היזק גם על האימורין ורק משום דעולים להקטרה א"א לגבות מהן, א"כ אם הי' ההעמדה בדין לאחר ההקטרה הי' הניזק גובה מן הבשר כל ההיזק וכמו בכיחש מזיק, לכן כתב הרמב"ם דטעמא הוא משום דיש דין מעילה באימורין ואין דין גביה כלל על חלק האימורין ולכן אינו גובה מן הבשר כנגד האימורין וכמו דאמר בגמ' בטעמא דלא אמרינן הכא כי ליכא לאישתלומי אבל זהו דוקא משום דאימורין אין בהם דין חיוב נזקין:
ב) שאין הלחם מכלל בשר כאן השמיענו הרמב"ם ג"כ דין דאמר בגמ' פשיטא ובגמ' אמרינן סיפא איצטריך לי' ניזק אוכל בשר ומתכפר מביא לחם מהו דתימא כיון דלחם הכשירא דזבח הוא לימא לי' את אכלת בשר ואנא אייתי לחם קמ"ל דלחם חיובא דבעלים הוא, והמרב"ם הביא רק רישא דאמר בגמ' ע"ז פשיטא ולא סיפא, והנה חידושא דסיפא באמת לא שייך לדיני נזקי ממון והי' לו להביא זה בהלכות מעה"ק, ועכ"פ צריך לבאר דהביא רישא ולא סיפא ואולי אפשר דגם סיפא אינו חושב הרמב"ם לרבותא וכאן מכיון דעסיק בדיני קדשים קלים שהזיקו מביא מימרא דרבא אף שהיא פשוטה ובכ"ז הוא דחוק, ועוד יותר יש לתמוה מה שהוצרך להוסיף שאין הלחם מכלל בשר, ובגמ' אמר פשיטא ופירש"י דהא לא אזיק.
והנה לכאורה הי' משמע דרישא דמילתא דרבא וסיפא הוא בתרי גווני דרישא הא מיירי שכבר הקדיש הניזק הלחם, וסיפא בפשוטו מיירי דאכתי לא הקדיש דאשמעינן דהניזק מביא הלחם אכן אפשר לומר דכיון דקדושת הגוף אינו חל על הלחם עד שחיטת הזבח וקודם שחיטת הזבח אינו קדוש אלא קדושת דמים ויכול לפדותו וא"כ סיפא נמי מצי מיירי שכבר הקדיש הלחם ומ"מ אשמעינן דמביא לחם היינו שמקדשו עם שחיטת הזבח, אלא דאכתי צריך לבאר רישא דמימרא דרבא ושביאר לנו הרמב"ם שאין הלחם מכלל הבשר דהא אפי' אם היינו אומרים שהלחם מכלל הבשר הא כל זה שייך לאחר שנתקדש בקדושת הזבח, אבל כשהזיקה התודה דאכתי לא נתקדש בקדושת הזבח ויכול לפדותו ומשמע דבהדמים אינו מחוייב להביא דוקא לחם לתודה זו ויכול להביא בהדמים לחם לתודה אחרת, וא"כ איזה שייכות יש להניזק בהלחם קודם השחיטה והנה לפי"מ דהוי ס"ד לומר דמצי אמר לי' וכו' ע"כ דהיינו אומרים דלחם שייך להזבח וכיון שהזבח לאכילה שייך להניזק אינם מחוייבים הבעלים להביא הלחם, ונראה דאם היינו אומרים כן דהלחם הוא שייך להזבח אפשר דאם הבעלים הביאו הלחם צריך הניזק לאכלו כיון דהניזק הוא עכשיו הבעלים של הזבח על אכילה, וכיון דהלחם טפל להזבח שייך הלחם לבעל הזבח לאכילה, אלא דבחנם בודאי לא היו נותנים להניזק הלחם והיו מנכין לו משיעור נזקו, והיינו דאם התודה שוה כדי נזקו והלחם שוה כמו התודה, הי' אוכל הניזק חצי התודה וחצי הלחם אך זה מיושב אם נאמר דגם בשור תם יכול לסלקו אפי' לר"ע בכסף בשעת העב"ד קודם שהחליטו ב"ד השור לניזק וכמש"כ בפ"ד הל' י"ב ע"ש, ודוקא בכסף שזהו עיקר דין תשלומין אבל בדברים אחרים דזהו דין גבי' אינו יכול לסלקו משום דבדין גבי' אמרה תורה דוקא להחליט לו השור, ולכן לפי"ז אפשר לומר דאם הי' צריך להיות שהניזק יאכל הלחם היינו מחשבין לו זה בשיעור נזקו אף שאין זה תשלומין בכסף כיון דע"כ הוא נוטל הלחם משל המזיק.
וזהו דאשמעינן רבא דאינו גובה מלחמה לא כמו שסברנו מתחלה דאשמעינן דאינו גובה מהלחם קודם שחיטה דקודם שחיטה בודאי לא שייך הלחם להזבח, ונמצא דמימרא דרבא אינה כלל שני הלכות אלא דהמה חדא מילתא, דאימתי שייך לומר דגובה הניזק מהלחם אם היינו אומרים שהלחם טפל להזבח וממילא שייך לאכילה לבעל הזבח, אבל כדאשמעינן רבא דניזק אוכל בשר ומתכפר מביא לחם והיינו שהוא אוכל הלחם והניזק אינו אוכל אלא הבשר ממילא שמעינן דאינו גובה מלחמה דאין הלחם שייך להזבח כלל ונמצא דהוא מימרא חדא, ובגמ' הי' אפשר לומר דאשמעינן הא דאינו אוכל הניזק הלחם ואינו גובהו על נזקו לאחר שחיטה, אלא דמכיון דמרישא דמימרא הי' אפשר לפרש דאיירי לענין קודם שחיטה ובסיפא אמר רבא בהדיא הך רבותא דמתכפר מביא לחם דלחם חיובא דבעלים ואינו טפל להזבח שיהי' שייך לבעל הזבח, לכן מתרץ בגמ' סיפא איצטריך לי' ואיברא דבגמ' אמרינן מהו דתימא מצי אמר לי' את אכלת בשר ואנא אייתי לחם, ולפי דברינו הי' לגמ' לומר את אכלת בשר ולחם ואנא מייתי, אלא דגמ' אשמעינן דהוי אמינא דאפי' אם הניזק יאמר לו שירשהו לאכול הלחם דהא אפי' הזבח יוכל להניחו לאכול, מ"מ הו"א דאינו שייך על הבעלים כלל כיון דהניזק נעשה בעל הזבח, אבל עכ"פ כ"ז בס"ד אבל לפי מה דאשמעינן רבא דלחם אינו שייך לבעל הזבח, א"כ זהו רישא דמימרא דאינו גובה מלחמה וכמו שפירש הרמב"ם שאין הלחם מכלל בשר, ובאמת בלשון הרמב"ם שכתב שאין גובה מן הלחם הבא עמה מוכח דהיינו אחר שחיטת הזבח וכלשון הגמ' ומתכפר מביא לחם דהבאת הלחם היינו בשעה שמתקדש בקדושת הזבח, אבל קודם לכן אכתי אינו קדוש אלא קדושת דמים וכמו שכתבנו.
ועכשיו לפי מה שבארנו א"כ באמת במה שכתב הרמב"ם שאין הניזק גובה מן הלחם הבא עמה שאין הלחם מכלל בשר כבר שמענו גם הך דינא דמתכפר מביא לחם כיון שאין הלחם שייך להבשר כלל, - ומה שכתב הרמב"ם רישא דמימרא דרבא כבר כתבנו דכאן בהל' נז"מ אינו שייך לכתוב סיפא דמימרא אלא דכיון דכבר כתב רישא דמימרא וכתב שאין הלחם מכלל בשר אינו נצרך כבר לשנות דין זה בהל' מעה"ק וכמו שבארנו -