אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ו · הלכה ה

הלכה ג

שוורים שמשחקין בהם ומלמדין אותן ליגח זה את זה אינם מועדים זה לזה, ואפי' המיתו את האדם אינן חייבים מיתה שנאמר כי יגח ולא שיגיחוהו.
השגת הראב"ד: כי יגח וכו'. א"א ולמה לא, ולהוי כשור שהוא מועד לשופרות, ועוד שכבר פסק למעלה משסה כלבו של חבירו בחבירו חייב בעל הכלב עכ"ל.
כתב המ"מ וז"ל וג"כ פשוט הוא שאינו דומה למועד לשופרות לפי שאלו ממש מתכוונין לנגחן, וכיון שהם פטורים מן המיתה דין הוא שלא יעשו מועדין, ודברי המ"מ צריכים ביאור דמוכח מלשונו דלא מטעם כי שור נגח הוא, כונתו להקיש הפסוקים ולדרוש בזה ג"כ נגח ולא שהגיחוהו, רק מכח סברא אתא עלה המ"מ דכיון שאינו חייב מיתה דין הוא שלא יעשו מועדין, ואינו מובן שייכות הסברות דדין מועד ודין מיתה, והנה כבר כתבתי למעלה בפ"ב הל' י"ט טעם לשיטת הרמב"ם דכיון דגם אם הועד לזה אינו עומד להזיק אלא אם יגיחוהו וישסו אותו ליגח, וא"כ לא נוכל לומר שהשור הוא שור מועד ונקרא שור נגח, כין דאינו עומד ליגח אלא אם יגיחוהו ודבר זה בעצמו היינו שיגיחוהו אינו עומד לכך כיון דאסור לעשות כן וחייב בדיני שמים א"כ לא מיקרי בזה שור נגח ואינו דומה למועד לשופרות דמצוי טובא שופרות בעולם ומקרי שור נגח כשישמע קול שופר, אבל זה אינו עומד לכך שבני אדם יגיחוהו, אכן בכונת המ"מ א"א לומר כן דסברא זו לא תליא בדין שפטור השור ממיתה.
ונראה דכונת המ"מ הוא דסובר דמועד לא שייך אלא בכונה, וכיון דפטור ממיתה וקתני בברייתא בדף מ"א בטעמא דפטור ממיתה מפני שהוא כמעושה, א"כ הוי כמו שלא בכונה ולא שייך ע"ז דין מועד, ולכאורה זהו כשיטת התוס' בדף מ"ד ד"ה הכא דהא דאמרינן במועד ליפול על בני אדם בבורות הוא לאו דוקא בשלשה פעמים אלא מועד מתחלתו, ולא כשיטת רש"י בדף מ"ח ע"ב דפי' להדיא דשייך דין מועד גם על שלא בכונה, ואף שהג' פעמים הראשונים היו בכונה אבל עכ"פ הפעם הד' שמחייבין עליו הוא שלא בכונה, אכן שיטת הרמב"ם משמע דהוא כפירש"י דהא לא הזכיר שם שהיה מועד ליפול על בני אדם בבורות לאכול ירק, וכתב היה מועד ליפול על בני אדם בבורות וראה ירק בבור ונפל בבור בשביל הירק והיה שם אדם ומת, ומוכח דרק בפעם הרביעית נפל בשביל הירק, ואי דא"כ נתחייב מיתה בג' פעמים הראשונים, נוכל להעמיד כהאוקימתות של הגמ' שהזכיר הרמב"ם בריש הפרק.
ולפי"ז לכאורה מוכח דלא כדברי המ"מ דהא עכ"פ שייך מועד על שלא בכונה, ואולי נאמר דדוקא ע"י שלא בכונה אי אפשר ליעשות מועד, אבל כיון שנעשה מועד בכונה והוחזק ליפול על בני אדם בבורות לכן כבר הועד ליפול גם בשביל אכילת ירק אף שרואה שנופל על אדם, ואפשר לומר יותר דלגבי דין כופר נחשב בכונה שהשור מכיון שהורגל ליפול על אדם להרגם א"כ כבר הוחזק ליודע שכשיפול על אדם יהרוג אותו, ובפרט דעכ"פ מכיון דצריך שיהיה מועד ולא אמרינן דחזא ירוקא ונפל הוא שן שלא בכונה ממש ולא צריך ג' פעמים וכמו שכן הוא באמת שיטת ר"ת בתוס', וע"כ דסוברים רש"י והרמב"ם דאפי' ע"י ירוקא אינו מצוי שיפול שור על אדם, ולכן דוקא ע"י העדה חייב אלא דמ"מ כיון שהיה ע"י שראה ירק ורצה לאכול ולא נתכוין להמית את האדם, אבל הוא יודע שכשיפול על האדם יהרג האדם ומ"מ פטור ממיתה, וכמו שכתבו התוס' בדף מ"ד ע"א וז"ל ותי' ר"ת דלקמן הוי רגל בכונה כשמניח עצמו בבור כדי לאכול הירק שבבור ויודע שמתמעך האדם כמו רגל שדרסה ע"ג תינוק שיודע שיהרוג התינוק, ולפיכך משלם כופר אעפ"י שאין השור בסקילה הואיל ואינו מתכוין להזיק וכו' עכ"ל, ולפי"ז מיושב דעת המ"מ דבאמת גם לגבי שלא בכונה לא שייך העדה אפי' מבכונה על שלא בכונה, אלא דהכא עיקר המעשה היה בכונה שידע מה שהוא עושה ומ"מ פטור ממיתה כיון שלא נתכוין להמית וכמו שכתבו התוס'.
ובאופן אחר נראה לבאר דברי הרמב"ם דמלבד שכתבנו דכאן אינו עומד לכך שיגיחו אותו לכן לא נעשה מועד אלא דבעיקרא דמילתא כיון שלא נעשה מועד ליגח מעצמו אלא על פי אונס כמו דאמרינן דמשום הכי פטור ממיתה מפני שהוא כמעושה, ולכן אפי' אם היה עומד לכך גם כן לא נעשה מועד, והוא עפי' מה דחזינן בסוגיא דריש שור שנגח דדין שור המועד ודין וסתות שייכן בהדדי, ובדיני וסתות מצינו דאם קבעה וסת לקפיצות יש בזה מחלוקת הראשונים אם קובעת וסת, ואם קבעה וסת לימים ולקפיצות משמע בטור ושו"ע דלדברי הכל קבעה וסת, וכן דעת המ"מ גם בדעת הרמב"ם, אכן לדעתי לא כן דעת הרמב"ם ע"כ אבאר הדבר.
והנה בנדה דף י"א איתא אמר ר"ה קפצה וראתה קפצה וראתה קפצה וראתה קבעה לה וסת, למאי אי לימא לימים הא כל יומא דלא קפצה לא חזאי, אלא לקפיצות והתניא כל שתקבענה מחמת אונס אפילו כמה פעמים לא קבעה לה וסת מאי לאו לא קבעה וסת כלל לא לא קבעה וסת לימים לחודייהו ולקפיצות לחודייהו, אבל קבעה לה וסת לימים ולקפיצות לימים לחודייהו פשיטא אמר ר' אשי כגון דקפיץ בחד בשבת וחזאי וקפין בחד בשבת וחזאי ובשבת קפצה ולא חזאי ולחד בשבת חזאי בלא קפיצה מהו דתימא איגלאי מילתא למפרע דיומא הוא דקא גרים ולא קפיצה קמ"ל דקפיצה נמי דאתמול גרמא והאי דלא חזאי משום דאכתי לא מטא זמן קפיצה לישנא אחרינא, אמר ר"ה קפצה וראתה קפצה וראתה קפצה וראתה קבעה לה וסת לימים ולא לקפיצות היכי דמי א"ר אשי כגון דקפיץ בחד בשבת וחזאי בחד בשבת וחזאי ובשבת קפצה ולא חזאי ודחד בשבת חזאי בלא קפיצה דהתם איגלאי מילתא דיומא הוא דקא גרים.
והנה בהא דאמר מעיקרא אדרב הונא אלא לקפיצות והתניא וכו' פירש רש"י אלא לקפיצות דקבעה וסת לקפיצות בלא ימים, והקשו בתוס' דא"כ לישני אברייתא דהא דתניא לא קבעה וסת היינו לימים אבל קבעה וסת לקפיצות ואמאי משני דלא קבעה וסת לימים לחודייהו ולא לקפיצות לחודייהו, ולכן פירשו בתוס' דמה דאמר אלא לקפיצות היינו לקפיצות עם ימים אבל לקפיצות לחוד פשיטא דלא קבעה.
והנה התורת הבית והרשב"א פי' בדעת רש"י כשיטת בעל המאור בהשגותיו על בעל הנפש להראב"ד דסובר הבעה"מ דלהלכה מהני וסת לקפיצות לחוד, והבעה"מ מפרש דהא דאמר בגמ' כדמשני אברייתא לא לא קבעה וסת לימים לחודייהו ולקפיצות לחודייהו היינו בשביל שקבעה לקפיצות ולימים ביחד לכן לא קבעה לכל חד לחודייהו ובזה מיירי הברייתא אבל רב הונא מיירי באמת שקבעה לקפיצות לחוד והיינו שקבעה בימים שאינם שוים, ונשאר באמת להלכה מה דאמר אלא לקפיצות, אכן באמת מדברי רש"י לא מוכח כלל דרש"י סובר כן למסקנא להלכה ושמפרש דהא דברייתא דאמרינן דלא קבעה לימים לחודייהו ולקפיצות לחודייהו לא מיירי בגוונא דרב הונא דא"כ היה רש"י צריך לפרש בהא דאמר ולא לקפיצות לחודייהו דהיינו דוקא אם ראתה בימים שוים, וע"כ דרש"י נמי סבר דלמסקנא סבר הגמ' דלא קבעה וסת לקפיצות, ומצאתי להר"ן שמפרש כן בדעת רש"י דלמסקנא לא קבעה אפי' לקפיצות שקבעה בלא ימים שוים דלקפיצות לחודייהו לא קבעה כלל.
והנה הרשב"א בתוה"ב אחר שהביא פי' רש"י כתב וז"ל וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל והביא ראיה לדבריו מדאקשינן והתניא כל שתקבענה מחמת אונס אפי' כמה פעמים לא קבעה וסת, מאי לאו לא קבעה כלל לא לא קבעה לה וסת לא לימיה לחודייהו ולא לקפיצות לחודייהו, ומקשינן לימים לחודייהו פשיטא אלמא לקפיצות לחודייהו לא פשיטא דאינהו עיקר הגורם, וע"ז כתב הרשב"א דבודאי הגמ' סבר דרב הונא מיירי בימים מסודרים מדפריך אי לימים, ועוד דאי רב הונא בימים שאינם מסודרים א"כ גם ברייתא מיירי הכי דאל"כ הו"ל לגמ' לומר דברייתא לא מיירי כמו רב הונא אלא בוסת המורכב, ומה דאמר בגמ' לימים פשיטא ולא אמר לקפיצות פשיטא משום דלקפיצות לאו פשיטא הוא דהו"א דקפיצות הוא הגורם.
ובאמת דברי הרשב"א אינם מיושבים כיון דלשיטתו באמת מיירי ברייתא נמי בימים מסודרים כמו רב הונא, א"כ באמת מנ"ל דבימים שאינם מסודרים לא קבעה לקפיצות לחודייהו כיון דמימים מסודרים דלא קבעה לקפיצות לחוד אין ללמוד, דבודאי כיון שקבעה לימים ולקפיצות אין לה וסת לקפיצות לחוד, אבל היכי שקבעה לקפיצות לחוד אימא דבאמת קבעה, וכמו דהיכי דקבעה לימים ולקפיצות יש לה וסת לימים ולקפיצות, ועיין בב"י דתמה מנין להטור לפסוק דקבעה לקפיצות ודייק הב"ח ממשמעות דברי הרא"ש, ולדעתי פשוט דכיון דהרא"ש השמיט כל הסוגיא דקפיצות א"כ מוכח דס"ל דקפיצות ופיהוק שוין ורק בוסת המורכב אינה קובעת לקפיצות לחודייהו וזה כתב בדיני פיהוק ע"כ השמיט לגמרי הברייתא דאין האשה קובעת לה וסת באונס, דסובר דבאמת קובעת, ודוקא היכי דקבעה לימים ולקפיצות לא קבעה לקפיצות לחודייהו ולימים לחודייהו או כתי' דרב אשי.
ובדעת הרמב"ם נראה דסובר דאפי' לימים וקפיצות לא מהני דהא השמיט כל דינא דימים וקפיצות, והביא הברייתא כפשטה והא דמהני וסת בקפיצות הביא רק היכי דהיו קפיצות רק ב' פעמים ואח"כ קפצה ולא ראתה וכלישנא בתרא, ואף דבפ' כל היד דף ט"ו ע"ב איתא להדיא דאיכא וסת לקפיצות והרז"ה הביא משם ראיה דמהני וסת לקפיצות לחוד, והרשב"א בתוה"ב דחה דשם מיירי בימים וקפיצות, אבל עכ"פ מפורש דאיכא וסת לימים וקפיצות והיה לו להביא להשמיענו הך דינא דאמרינן אימא לא קפצה. וע"כ דהרמב"ם סובר דהך מימרא דרב אשי אזלא למימרא קמא דרב אשי בדף י"א אבל ללישנא אחרינא א"א למיגרס הך מימרא כלל, ובחר הרמב"ם בדרך זה להעמיד הברייתא כפשטה דכל וסת שקבעה מחמת אונס אינו וסת בכל גווני.
ועכשיו מיושב שפיר דדברי הרמב"ם גבי שור האצטדין הם נכונים וברורים והולך לשיטתו גבי וסתות דכל וסת שתקבענה מחמת אונס אינו וסת כלל וקפצה וראתה אינו וסת לא לימים ולא לקפיצות וממילא שפיר גבי שור האצטדין כיון דתניא שהוא כמעושה והוי אונס ובאונס לא נעשה מועד, ואין אנו צריכין לסברא שכתבתי דאינו עומד שישסו אותו ובלא"ה אפי' הוא בין שכנים עכו"ם שבטלה סברתי מ"מ לא נעשה מועד כלל בדרך אונס כמו שלא קבעה וסת בדרך אונס, ולא דמי למועד לשופרות דשופרות אינו אונס אלא דכך דרכו כששומע קול שופר נוגח אבל השופר אינו אונס כלל אבל שור האצטדין הוא אונס וכנ"ל -

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה