אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ד · הלכה יא
מסר השומר לשומר אחר השומר הראשון חייב לשלם לניזק שהשומר שמסר לשומר חייב. והרי הניזק אומר לו למה לא שמרת אתה בעצמך ומסרת לאחר, שלם לי אתה ולך ועשה דין עם השומר שמסרת לו אתה. מסרה השומר לבנו או לבן ביתו או למסעדו נכנסו תחת (הבעלים) [השומר] וחייבים.
השגת הראב"ד: מסר השומר לשומר וכו'. א"א כל זה אינו מחוור אלא הניזק גובה מן שני או מאיזה שירצה, ועד שאומר לשומר יאמר לבעלים למה לא שמרת אתה את שורך וחיי ראשי כל מה שכתב בזה שלא לצורך הוא דליכא למימר [הכא] אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר שהרי הבעלים (אין) [אינם] מפסידים כלום.
המ"מ כתב שלא ידע כונת הראב"ד. ועיין בלח"מ שהטור כ' דהשגת הראב"ד הוא דמשמע מדברי הרמב"ם דאינו גובה אלא מהראשון ולא מהשני, והראב"ד השיג דגובה גם מהשני, והב"י כתב דגם דעת הרמב"ם כן דיכול לגבות גם מהשני, והלח"מ כ' דהשגת הראב"ד הוא דיגבה גם מהבעלים, והנה מש"כ הב"י דגם דעת הרמב"ם דהניזק גובה גם מהשני לא משמע כן כלל בדברי הרמב"ם, דא"כ החילוק בסוף ההלכה היכי דמסרה לבנו או לבן ביתו דנכנסו תחת השומר אינו אלא לענין פטורא דהשומר וא"כ לא הו"ל לומר וחייבים. דהא גם ברישא חייב השני והול"ל פטור השומר, ומדכתב וחייבים מוכח דגם זהו רבותא דחייב השני. אך מ"מ א"א לומר דזה בלבד הוא כונת ההשגה מה שאינו גובה מהשני, דא"כ למה השיג במש"כ הרמב"ם שהניזק אומר לו למה לא שמרת אתה את שורך, דהא על מה שגובה מן הראשון אינו חולק הראב"ד והי' לו לחלוק על מה שאינו גובה מהשני, וגם אין לומר כד' הלח"מ דכונת ההשגה דיגבה גם מהבעלים, דבאמת א"א לומר כן דאם נימא דאף דתנן נכנסו תחת הבעלים, מ"מ יכול הניזק לגבות גם מהבעלים וא"כ מה פריך הגמ' הכא בהכונס ושומר קמא איפטר לי' לגמרי דמנ"ל כן לגמ' הא כמו דתנן נכנסו תחת הבעלים, ומפרשינן דזה רק לענין לחייב השומר אבל לעולם דגם הבעלים חייבים, א"כ ה"נ בשומר שמסר לרועה דתנן נכנס הרועה תחתיו ג"כ היינו לענין דחייב הרועה, אבל לעולם דגם השומר לא נפטר, ומדפריך הגמ' ע"כ דכיון דתנן נכנס הרועה תחתיו היינו דהשומר נפטר לגמרי, וא"כ כדתנן נכנסו תחת הבעלים היינו ג"כ דהבעלים נפטרים לגמרי, ומה שהביא הלח"מ ממה שכ' הראב"ד בהשגה בהלכה ד' אלא שי"ל דלעולם אין הבעלים ניצולים מיד הניזק, כבר כתבתי שם דהראב"ד קאי על בכדי שידע עיי"ש, עוד תמוהין ד' הראב"ד במה שכתב דליכא למימר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר דהיכי מצא הראב"ד דכונת הרמב"ם בשביל אין רצוני דבפשוטו משמע דברי הרמב"ם דלא הי' לו רשות לסמוך על אחר והיה לו לשמור בעצמו, ואין זה משום גדר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, אלא דלא הי' לו רשות להסתלק ושלא לשמור בעצמו.
והנראה לבאר דברי הראב"ד דהנה בהא דאמר הגמ' בהכונס ושומר קמא איפטר לי' לגמרי לימא תיהוי תיובתא דרבא דאמר שומר שמסר לשומר חייב, ולכאורה רבא הא מיירי בדיני שמירת גופו ומטעם את מהימנת לי בשבועה והכא מיירי לענין ניזק דלא שייך את מהימנת לי, וע"כ צריך לומר משום דהתם מיירי לענין אם נאנס הפיקדון, וע"ז אמר דהיאך לא מהימן לי בשבועה שנאנס, וממילא שמעת מינה דאם פשע השני חייב הראשון, והכא מיירי לענין אם פשע השני, ולכן מייתי שפיר דשמעינן מהא דמחייב רבא בשומר שמסר לשומר בשמירת גופו משום את מהימנת לי בשבועה, דעכ"פ הראשון אין לו רשות להסתלק ולהעמיד תחתיו השני דאי יש לו רשות להסתלק א"כ אינו מוטל עליו עכשיו חיוב שבועה כלל. והשני הוא השומר והשני צריך לישבע. ואף דאפשר לומר דזהו גופא טעמא דאינו יכול להסתלק והיינו דבאמת הי' יכול להסתלק ולמנות במקומו שומר אחר, ורק דמכיון דיש לבעלים לומר היאך לא מהימן לי בשבועה לכן לא ניחא לבעלים שיסתלק וימסור שמירתו לאחר, ומשום הכי אינו יכול להסתלק, ולפי"ז לא הי' ראיה מדין שמירת גופו לגבי בעלים לדין שמירת נזקין לגבי הניזק, דליכא טענה דאת מהימנת וממילא דבאמת יכול להסתלק.
אכן יש לומר דאה"נ דמסוגיא זו שמעינן דפי' את מהימנת לי בשבועה אינו טעם דמשום הכי אינו יכול להסתלק, אלא דבעיקר דינא שומר אינו יכול להסתלק, ואפי' מ"ד שומר שמסר לשומר פטור אינו אלא באם נאנסה, אבל אם פשע השומר השני ואין לו לשלם לכו"ע חייב השומר הראשון, ובאמת מפורש כן ברש"י בב"ק דף י"א ע"ב בד"ה שומר שמסר לשומר וז"ל פטור הראשון בכל אותן דינים שהי' פטור אם היתה אצלו פטור נמי השתא ולא אמרינן פשיעה היא זו שמסרה לאיש אחר עכ"ל, ומוכח להדיא דאם פשע השני לכו"ע חייב הראשון. ובאמת הוי מצי הגמ' למיפרך דגם מ"ד שומר שמסר לשומר פטור צריך להיות גבי נזקין חייב דהא הכא מיירי בפשע השני, אלא דכיון דמ"ד פטור לא אמר בהדיא דאם פשע חייב, לכן פריך מרבא דאמר שומר שמסר לשומר חייב, ומפרש בגמ' דמה דחייב ומוכח דאינו יכול להסתלק אינו בשביל זה דהשני לא יהי' נאמן בשבועה, אלא דבעצם אינו יכול להסתלק וכנ"ל, וכמו דהוא מוכח באמת מדברי רש"י דמ"ד פטור ולא סבר הטעם דאת מהימנת מ"מ אם פשע חייב וכנ"ל.
ובמה שבארנו נראה דכונת הראב"ד בהשגתו דסובר דמה דחייב הראשון אם פשע השני לדעת הרמב"ם הוא בשביל הטענה דלא הי' לו רשות למסור, ומטעם זה אינו מחייב הרמב"ם את השני לגבי הניזק משום דלא נעשה השני שומר לגבי הניזק, כיון דלא הי' להראשון רשות למסור, והראב"ד השיג בשני הדברים בין בהלכה וסובר דגובה גם מהשני דשפיר נעשה שומר, ובין בהטעם במה שכתב בטעמא דחיובא דראשון משום דלא הי' לו רשות למסור לשני, וע"ז כתב הראב"ד דאינו צריך זה כלל, דאפי' אם רשאי למסור מ"מ אם פשע השני ודאי חייב הראשון, ואפי' למ"ד שומר שמסר לשומר פטור דלא פליג אלא אם נאנס וכמש"כ, ואף דהבעלים נפטרים במסירתן לשומר ואפי' פשע השומר חייב רק השומר ולא הבעלים, היינו משום דהבעלים לא קבלו על עצמם שמירת השור, ורק דהתורה רמי עליהו חיובא לשמור שורם, והתורה פטרתם במסירתן לשומר כדרשינן במכילתא מולא ישמרנו, אבל השומר שקבל על עצמו שמירת השור ונתחייב באחריות נזקיו לא נפטר במסירתו לאחר, דזה פשוט צריך לומר לכולי עלמא דהמסירה לשומר אינו נחשב לשמירה מצד המוסר וכמו שהי' נועלה בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה, כמש"כ הנתה"מ בסי' ע"ז לענין מסר למי שרגיל להפקיד דהוי כמו שמסר לו בתיבה מסוגרת, דא"כ לא הוי מהני הסברא דאת מהימנת ובפרט לענין נזקין בודאי הי' פטור, וע"כ דלא הוי כשמירה דהא תלוי בדעת השומר ולא הוי כדלת דתיכף כשנעלה הוא משומר בעצמו, ורק דיש לו רשות למסור לשומר אחר על אחריותו, אבל אם פשע האחר צריך הוא לשלם, והא דפטור מלשלם כשמסר לאשתו ובניו או רועה דמסר לברזילי', היינו משום דכיון דאורחי' בהכי הוי כמו שאמר לו המפקיד שימסור להם, אבל אינו משום דזהו גופי' שמירה, ולכן משיג הראב"ד דזהו דבר פשוט דאין צריך הסברים דלכו"ע הראשון לא נפטר במסירתו בלא טענת דלמה לא שמרת אתה, ואי דנימא דבאמת ס"ל לרמב"ם דאפי' שמרו השני כראוי מ"מ חייב הראשון, וכאן א"א לומר משום דאת מהימנת וע"כ יהי' צריך לומר משום דלא הי' לו רשות למסור לאחר ויהי' זה מגדר פשיעה, וע"ז הוא שהשיג הראב"ד דליכא למימר הכא אין רצוני, היינו דלגבי הניזק בודאי לא שייך דטענת אין רצוני של הבעלים יעשה פשיעה לגבי הניזק ולכן כ' שפיר הראב"ד דכל מה שכתב שלא לצורך היינו דהיכי דפשע השני אין צורך להטענה דלמא לא שמרת, דמשמע דמגרע גרע בזה שלא שמרו בעצמו דאינו כן אלא דעכ"פ לא הרויח בזה, ואפי' אם הי' שפיר רשאי להעמיד אחר מ"מ כשפשע השני חייב הראשון כמש"כ, ואין לומר דכונת הרמב"ם לענין אם שמרו כראוי ונאנס ויצא דזה א"א דליכא למימר הכא אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר דלא שייך זה לגבי הניזק.
-השמטות ומלואים-
עיין לעיל בד"ה ובמה שבארנו, שכתבתי לבאר דברי הראב"ד במה שהשיג על הרמב"ם שכ' שהשומר השני פטור לגבי הניזק והראשון חייב משום דאומר לו למה לא שמרת אתה ומסרת לאחר וע"ז השיג הראב"ד וסובר דהשומר השני חייב לגבי הניזק ובמה שכ' הרמב"ם הטעם דלמה לא שמרת אתה כראוי כ' הראב"ד דל"ד לזה ומשום דאפי' אם רשאי למסור מ"מ זהו דוקא אם נאנס אבל אם פשע ודאי דהראשון חייב דלגבי' לא הוי שמירה מה שמסרם לאחר ולא דמי לבעלים שלא קיבל עליו שמירה ורק דהתורה הטילה עליו ובזה סגי בזה שמסרה לשומר, אבל בשומר שקבל נטירותיה לא הוי שמירה בזה דאינו דומה לנעל בפניה כראוי דהתם כיון שנעל היא משתמרת אבל הכא זה תלוי ברצון השומר ולכן אם פשע השומר השני הוא על אחריות הראשון ואי דנימא דהרמב"ם סובר שגם אם שמרה השני כראוי מ"מ חייב הראשון, וכאן א"א לומר מטעם את מהימנת, וע"כ יהיה צריך לומר משום דלא היה רשות למסור לאחר ויהיה זה מגדר פשיעה, וע"ז הוא שהשיג הראב"ד דליכא למימר הכא אין רצוני, דלגבי הניזק בודאי לא שייך דטענת אין רצונו של הבעלים יעשה פשיעה לגבי הניזק וטענת אין רצוני אינה מועילה לגבי הניזק, ולכן כ' הראב"ד דכל מה שכתב הרמב"ם כאן הוא שלא לצורך עי"ש, ויש להוסיף דאף דלרבא דסבר הטעם משום דאת מהימנת לי בשבועה לא סבר דאין רצוני עושה שיהיה פשיעה וא"כ לפי"ז צ"ב דכששמרה השני איך יתחייב הראשון בזה נוכל לומר כמש"כ בפ"א הל' א' באות י"ד, דאם נימא דבאמת חייב לשלם כשממונו הזיק ורק דכששמרה השמירה היא פטור שפטרה התורה להבעלים א"כ כששמרה אחר והוא לא שמרו חייב דאיך יוכל לבוא בטענת אונס דמאי הו"ל למעבד כיון שלא שמרה כלל, וע"ז כתב הראב"ד דלא שייך כאן אין רצוני ולגבי הניזק שפיר יכול למסור לאחר דלא הוי כמו שאחר שמרו וזהו לפי שיטתו של הראב"ד דהשני ג"כ חייב וא"כ לא הוי כמו אחר.
אכן בדעת הרמב"ם נראה דס"ל דבשומר שמסר לשומר לענין שמירת גופו, אם לא הי' הדין דאין השומר רשאי למסור לאחר והי' להשומר רשות למסור הפקדון לאחר הי' נפטר בכך אפי' אם פשע השומר השני ולא משום דהוי כאלו נתנו בתיבה מסוגרת, אלא משום דדרך הבעלים לעשות כן בשלהם, וכיון דדרך הוא שהבעלים מוסרים לשומר גם השומר הי' רשאי למסור לשומר ונסתלק בזה מחיובו במה שמסרה לשומר ורק דכיון דמשום דינא דאין רצוני אין השומר רשאי למסור הפקדון לאחר לכן חייב דאף דמשום אין רצוני לא הוי פשיעה למאן דאמר שומר שמסר לשומר פטור, או לרבא דאינו מחייב אלא משום את מהימנת לי בשבועה ולא משום פשיעה, היינו דסברי דהא דאין רצוני אינו עושה פשיעה בגוף הפקדון משום דעכ"פ הפקדון לא הי' בלתי משומר דהא מסרו לבן דעת, אבל מ"מ לענין זה שפיר מהני הך דינא דאינו רשאי למסור הפקדון משום אין רצוני דאין השומר יכול להסתלק, כיון דאינו רשאי למסור לשומר אחר, ולכן כשמסר אף דאין בזה פשיעה כיון דהפקדון הוא בשמירה, אבל הוא לא נפטר מחיובו כיון דלא הוי כמו בתיבה מסוגרת וכמו שכתבנו, ולכן אם פשע השומר השני חייב השומר הראשון.
וכיון שכן הוא הסברא לגבי שמירת גופו לשיטת הרמב"ם נאמר דסובר כן גם לענין שמירת נזקין דאם הי' השומר רשאי למסור הפקדון לאחר מצד הבעלים הי' נפטר בכך גם לענין שמירת נזקין דאף שכתבנו בטעמא שהי' פטור אם הי' רשאי למסור משום דדרך הבעלים לעשות כן בשלהם, וגבי נזקין לא מהני הך טעמא כמו דאינו פטור בנזקין אם על בעידנא דעיילי אינשי, מ"מ כיון דמצד הבעלים היינו אומרים דיש לו רשות למסור ממילא הי' פטור לגבי שמירת נזקין דהא לא גרע מבעלים וכמו דנתנה התורה רשות לבעלים למסור לשומר ולהסתלק מחיובם, כן הי' נפטר השומר במסירתו לשומר אחר, ורק דכיון דאין לו רשות למסור הפקדון ולהסתלק משמירה מצד הבעלים בשביל הא דאין רצוני לכן לא נפטר גם משמירת נזקין, ואף דלכאורה מה שייך זה לשמירת נזקין ואמאי לא יהי' יכול לפטור עצמו לגבי הניזק דמה שייך הניזק לטענת הבעלים משום אין רצוני, מ"מ כיון דס"ל לרמב"ם דדינא דשמירת נזקין הוא ג"כ בסתמא ולא צריך קבלה בפירוש וכמו שפסק בהל' הקודמת, והיינו משום דכיון דחייב בשמירת השור ונעשה בעלים על השור ממילא הוי בעלים לענין נזקין וכמו שכתבנו למעלה, א"כ הכא כשמסר השומר הראשון לשומר השני כיון שלא הי' לו רשות למסור, א"כ לא נכנס השור ברשות השומר השני ולא נעשה עליו בעלים, ולכן אף דהבעלים כשמוסרים לשומר נסתלק מעליהם דין חיוב שמירת נזקין ונפטרו אפי' כשפשע השומר וכמו שכתבנו, היינו משום דנכנס השור ברשות השומר ונעשה עליו כמו בעלים, אבל הראשון כשמסר לשני לא נפטר כיון דלא נכנס השור ברשות השני ולא נעשה עליו בעלים, כיון שלא הי' לו רשות למסרו.
ולכן הוא באמת חד מילתא במה דהראב"ד חולק על הרמב"ם בשני דברים כמו שכתבנו היינו בדינא דהרמב"ם ס"ל דהשני פטור לגבי הניזק, ובטעמא שנתן הרמב"ם בשביל שלא הי' רשאי למסור, והראב"ד השיג עליו בשניהם דלגבי הניזק צריך להיות חייב גם השני, כיון דלא שייך לגבי' אין רצוני, וגם בטעמא דאינו נפטר הראשון דס"ל להראב"ד דבלא טעמא כיון שפשע השני ודאי חייב הראשון, אבל הרמב"ם ס"ל באמת דהשומר השני פטור לגבי הניזק דלא נעשה כלל בעלים על השור ולא נתחייב מדין התורה לגבי הניזק בשמירה, ואף דבודאי מחויב בחיובי שמירת גופו לגבי שומר ראשון היינו משום שנתחייב בשמירתו אבל לא נעשה בעלים על השור, ואפשר שיתחייב בחיובי שמירה אף שלא נעשה בעלים, כיון דבשומר יש גם גדר ערב שסמך המפקיד עליו ועל פיו הניח אצלו הפקדון, וכמו שכתב הרמב"ן בקדושין דף ח' לענין זרוק מנה לים שצירף לזה הא דהכישה במקל והיא תבוא דבפרק השואל, וזה ודאי דשומר שיתחייב רק מטעם ערב לא נעשה בעלים ולא נכנס ברשותו וכיון דלא נכנס השור ברשותו ולא נעשה בעלים על השור לכן לא נפטר השומר הראשון מחיוב שמירתו.
ולפי"ז מה דקיי"ל דהנח לפני הוי ש"ח לדברי המ"מ פ"ב משכירות בשם הרשב"א דמיירי בד' אמותיו מתחייב שפיר באופן כזה גם בחיובי נזקין, אבל לפי' הראב"ד שהביא המ"מ דמיירי דאמר לו הכישה במקל והיא תבוא אם נימא דהוא מגדר ערב בלא קנין משיכה לא מהני שמירה כזו להתחייב בחיובי נזקין, אלא דכ"ז אם לא נתחייב בפי' בשמירת נזקין וכדעת הרמב"ם, אבל אם נתחייב בפי' בשמירת נזקין וכדעת הראב"ד בהלכה י', א"כ שפיר שהשומר נתחייב להבעלים בשמירת נזקין כמו בשמירת גופו.
והנה לפי"מ שכתבנו בדעת הרמב"ם דמה דחייב השומר הראשון אם פשע השני גם בשמירת גופו, הוא משום דלא הי' לו רשות למסור, אבל אם הי' לו רשות למסור הי' מסתלק מחיוב שמירתו בכך, כיון דכן דרך בעלים למסור לשומר, א"כ כשהיו הבעלים רגילים להפקיד אצלו פטור הראשון גם אם פשע השני, וזהו כדברי הב"י בטוח"מ סי' ע"ב סכ"ד במה דסובר שם הטור דגם אם רגילים להפקיד מ"מ אם פשע חייב, וכתב ע"ז הב"י דהרמב"ם דסובר בפ"ד מה' שאלה ופקדון דכשמסר לאשתו ובניו פטור אם פשע חולק על הטור, והמל"מ שם בפ"ד מה' שו"פ הביא דברי הב"י וכתב שיש לחלק בין אשתו ובניו למי שרגיל להפקיד ע"ש בדבריו, אכן לדברינו מבואר דשיטת הרמב"ם כמו שכתב הב"י דכיון דברגיל להפקיד יש לו רשות למסור לכן פטור הראשון גם אם פשע השני אח"כ ראיתי שכן כתב הרמב"ן בחידושיו לב"מ דל"ו.
ושיטת הראב"ד דסובר דלא צריך כאן לטעמא דלא הי' לו רשות למסור וכתבנו בדעתו דסובר דלענין חיוב הראשון אם פשע השני לא צריך לטעם זה, צריך לומר דיסבור כדעת הטור דברגיל להפקיד ג"כ חייב הראשון אם פשע השני, ואף דבפ"ד מה' שאלה ופקדון לא השיג על הרמב"ם במה דפטר השומר כשמסר לאשתו ובניו אפי' אם פשעו יהי' צריך לחלק לשיטתו בין רגיל להפקיד לאשתו ובניו וכמו שחלק המל"מ, ונמצא לפי"ז דהרמב"ם והראב"ד כאן מחולקים במחלוקת זו במסר למי שרגיל להפקיד ופשע השני אם חייב הראשון דהרמב"ם סובר דפטור וכמו שכתב הב"י בדעתו והראב"ד סובר דפטור וכדעת הטור וכנ"ל.
ולענין שמירת נזקין הנה לענין חיובו של השומר הראשון אם פשע השני כבר ביארנו דבזה חולקים כאן הרמב"ם והראב"ד, דהרמב"ם סובר דדוקא בשביל שאינו רשאי למסור לכן חייב הראשון והראב"ד סובר דאפי' אם הי' רשאי למסור הי' ג"כ חייב הראשון ומה דפטור הרועה שמסר לברזילי' הוא משום דלא דמי למסר למי שרגיל להפקיד, דרועה דמסר לברזילי' דמי למסר לאשתו ובניו, אכן לדעת הסוברים דבמסר לאשתו ובניו ג"כ חייב המפקיד צריך לומר דלא דמי שמירת נזקין לשמירת גופו לענין זה, דלענין שמירת גופו שפיר כתבו בתוס' דכל אחד ימסור לאשתו ובניו ויאכלו הפקדון ולא יהי' להם לשלם, אבל לענין שמירת נזקין לא שייך זה וכיון דמסר הרועה לברזילי' הוי כמו שמסרו לברזילי' הבעלים עצמם כיון שיודעים דאורחי' דרועה למסור לו, ולכן פטור הרועה לגמרי.
וכל זה לענין חיובו של השומר הראשון אכן לענין חיובו של השומר השני דכתבנו דהרמב"ם סובר דהשומר השני פטור משום דלא נכנס לרשותו כלל, כבר כתבנו דזהו רק לשיטת הרמב"ם דשמירת נזקין הוא בסתמא וחיובו הוא בשביל שנכנס לרשותו ונתחייב כבעלים, אבל הראב"ד לשיטתו דסובר דשמירת נזקין הוא דוקא כשקבל בפי' שמירת נזקין, וא"כ שפיר גם השני כיון שקבל בפי' שמירת נזקין הלא עכ"פ נתחייב לגבי השומר הראשון שקבל ממנו כמו שנתחייב לו לענין שמירת גופו, וממילא גובה ממנו גם הניזק אכן ממש"כ הראב"ד או מאיזה שירצה מוכח דאפי' יש לראשון נכסים גובה הניזק משני אם ירצה ומוכח דסובר דכיון דנתחייב השני בפי' בשמירת נזקין נתחייב גם לגבי הניזק אפי' אם הראשון לא הי' לו רשות למסור: