אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ד · הלכה י
שומר שקבל עליו שמירת גוף הבהמה בלבד אבל לא שמירת נזקי' והזיקה פטור מלשלם והבעלים חייבים, קבל שמירת נזקי' והזיקה חייב השומר, ואם הוזקה פטור והבעלים עושים דין עם המזיק.
השגת הראב"ד: דין עם המזיק. א"א זה אינו מחוור דמתחזי מגמ' דמסתמא לא מקבל עלי' שמירת נזקי' שהיא מזקת דאמרינן בפ"ק, ואם קבל עליו שמירה ביום חייב, ואפשר דאיהו נמי ה"ק שלא פירש שמירת נזקי' עכ"ל.
כ' המ"מ מימרא בסוף הפרק דמ"ה ומש"כ אבל לא שמירת נזקי' מאמרו ז"ל מסופק מה ידין רבינו בשקבל עליו שמירה סתם, והמפרשים חלוקים בזה, ונראה מלשונו שהוא סובר דמן הסתם חייב בכל, וכן דעת הרשב"א ז"ל אא"כ הכיר בשור שהוא נגחן שהוא פטור כשהוזק דלא הו"ל לאסוקי אדעתי' כדאיתא התם - וכ' הלח"מ שמה שכ' המ"מ מימרא בסוף הפרק דמ"ה אינו כן, דשם איתא אר"א מסר שורו לש"ח הזיק חייב הוזק פטור, ומקשה אי דקביל עליו שמירת נזקיו אפי' הוזק נמי ומשני לעולם דקביל וכגון שהכיר בו שהוא נגחן, א"כ היכי דקביל עליו שמירת נזקין אפי' הוזק נמי בסתם שור, ודלא כהרמב"ם, ורק דאפשר לומר דמה דאמר הגמ' שמירת נזקין הכונה שמירה סתם אבל ראי' אין מכאן להרמב"ם, ולכן כתב הלח"מ דמקור ד' הרמב"ם הוא מהגמ' דפרק א' דף י"ד דאמר שם הב"ע שקבל עליו שמירת גופו ולא שמירת נזקיו, והיינו דינא דהרמב"ם דשמירת גופו קבל ולא שמירת נזקיו. ע"כ תורף דברי הלח"מ.
והנה דבריו אינם מבוררים דפתח בסוף דברי הרמב"ם, והקשה על מה שכ' הרמב"ם דבקבל שמירת נזקיו פטור על הוזק דבגמ' סוף שור שנגח מוכח דאינו כן, וכ' מקור לדברי הרמב"ם מדף י"ד דהיכי דקיבל שמירת גופו ולא שמירת נזקיו אינו חייב על היזק. ואיזה מקור הוא לסוף דברי הרמב"ם, וצריך לומר דכונת הלח"מ דמסוף שור שנגח אין משמעות כלל בדברי הגמ' לפרש הלשון שמירת נזקיו, דקאי על הזיק ולא על הוזק, דהא אדרבא מקשה להדיא אי דקבל עליו שמירת נזקיו אפי' הוזק נמי, רק דיש ליישב דכונת הגמ' בכאן על שמירה סתם, אבל עכ"פ אין כאן ראי' על פי' לשון שמירת נזקיו, ולכן הביא מדף י"ד דלפחות אשכחן שם בלשון הגמ' דכונת הלשון שמירת נזקיו קאי על מה שהזיק, ואף שלא נזכר שם הדין היכי שקבל עליו שמירת נזקיו, אבל עכ"פ כיון דמוכח דלשון שמירת נזקיו הולך על מה שמזיק השור אין לנו לחייבו יותר.
אכן לפי"ז תמוהין לי דברי הלח"מ שנסתפק אח"כ בכונת הרמב"ם בתחלת ההלכה ונוטה לפרש דברי הרמב"ם כשיטת הראב"ד דהיכי דקבל שמירה סתם אינו חייב אלא על מה שהוזק ולא על מה שהזיק, דהא כיון דכתב בעצמו דאנו מוכרחין לפרש דמה דקאמר הגמ' בשור שנגח אי דקבל עליו שמירת נזקין, הכונה סתם שמירה ולא דק הגמ' בלישנא וכן כ' הרשב"א שם, דאם לא נאמר כן יש לנו סתירה מפורשת על סוף דברי הרמב"ם, וכיון דהתם הכונה שמירה סתם א"כ הרי יש לנו גם ראי' מפורשת דהיכי דקבל שמירה סתם חייב בין על מה שהזיק בין על מה שהוזק, ודלא כדברי הראב"ד אלא כמש"כ המ"מ בכונת הרמב"ם, וכן כ' הרשב"א להדיא וכן מוכח פשיטות דברי הרמב"ם בלשונו כאן, וממה שכ' בהל' ד' המוסר בהמתו וכו' חייב השומר ומוכח דלא בעי קבלה בפי' אלא כשמסר בהמתו סתם חייב השומר, ובאמת גם ד' הראב"ד תמוהין דאם רצה לחלוק על דברי הרמב"ם צריך לחלוק גם על סוף דבריו. אבל היכי רצה לפרש דגם כונת הרמב"ם כן דהא מסוף ההלכה מוכח ע"כ דצריך לפרש הגמ' דשור שנגח בשמירה סתם ומוכח להדיא דבשמירה סתם חייב בכל, וכמו שהוכיח הרשב"א בחדושיו ע"ש.
והנראה בזה עפי"מ דצריך לבאר מה שהשמיט הרמב"ם הא דאיתא בדף מ"ה א"ר אלעזר מסר שורו לשומר חנם הזיק חייב הוזק פטור ואוקמה רבא כגון שהכיר בו שהוא נגחן וסתמא דמילתא דאזיל הוא ומזיק אחרינא קביל עלי' דאזיל אחריני ומזקי לדידי' לא קבל עלי', וצריך ביאור למה השמיט הרמב"ם דין זה והמפרשים לא עמדו ע"ז כלל.
ונראה דבאמת עיקר סברא דגמ' אינה מובנה דבשלמא אם היינו אומרים דבשור שהוא נגחן כיון דלא הוי אורחא שאחרים ינגחוהו הוי אונס. אז היה שפיר מובן טעמא דפטור השומר, אבל בגמ' לא אמר טעמא דהוי אונס אלא דסתמא דמילתא לא קביל עלי', ומוכח דעיקר הנזק לא הוי אונס וכן בדין דאטו בשביל שהוא נגחן אי אפשר שיבוא נגחן אחר וינגחהו, ועיקר סברת הגמ' משום דסתמא דמילתא לא קבל עליו שמירה לענין זה, וזהו תימה דכיון שהשומר קבל עליו סתם שמירה א"כ מאי איכפת לן דלא אסיק אדעתי' שיבוא שור ויגח אותו, דהא בדין שמירה נכלל כל מיני היזק ואינו צריך השומר לחשוב על כל מין היזק בפרט, אלא דמקבל שמירת גופו שלא יארע לו היזק, וא"כ מה בכך דלא אסיק אדעתי' כיון דאנו אומרים שאינו אונס.
לכן נראה דהנה בסוגיא דהקדר פליגי רבי ורבנן אם בסתמא קבל עלי' נטירותא, ומיבעי שם בסוגיא היכי דקבל עלי' נטירותא דנפשי' הוא דקבל עלי', או דילמא דעלמא נמי קבל עלי', ופסק הרא"ש דמספיקא אמרינן דדוקא נטירותא דנפשי' קבל עלי', וכבר הארכתי בפ"ג הלכה ט"ו דסוגיא דב"מ דף פ"א דתולה פלוגתא דרבי ורבנן באבעיא דהנח סתמא, ומחלק הגמ' בין חצר לרה"ר מוכח דסבר דפלוגתא דרבי ורבנן לאו דוקא על נטירותא דנפשי', אלא כדאמר רבא דברשות שמירת קדירות קבל עליו בעל החצר אפי' נשברו ברוח דנעשה שומר ממש, אלא דמ"מ יש לומר דכיון דאשכחן בהך סוגיא דפ' הפרה דסבר דהא דאמרינן דבסתמא קבל עלי' נטירותא אינו שמירה ככל דיני שמירה, ע"כ אפשר לומר דאפי' לפשטן של דברי רבא דסבר כן בסוגיא דב"מ דאמר דברשות שמירת קדרות קבל עליו בעל החצר ואפי' נשברו ברוח, מ"מ כל זה לענין שאר הזיקות, אבל לענין היזק נגיחה לא קבל עליו, וזהו סברת הגמ' בהא דסוף פ' הפרה דאמר אי דלא קבל עליו שמירת נזקיו אפי' הוזק נמי ליפטר ונפרש דקבל עליו לא כפי' הרשב"א דקבל עליו היינו סתם שמירה, דלפי"ז צריך לומר דלא קבל עליו היינו דאתני להדיא שאינו מקבל עליו שמירה, והיכי ס"ד דגמ' הכי הא קתני מסר שורו לשומר חנם ואי התנה שאינו מקבל עליו שום שמירה, א"כ איך הוא נקרא שומר חנם, לכן בודאי פשטן של דברים דפירושא דקביל עליו היינו קבלה מפורשת, ודלא קבל עליו היינו שלא קבל מפורש אלא קבלו סתם, ומ"מ סבר הגמ' דאפי' אי נימא כהך צד אבעיא דנטירותא דעלמא נמי קבל עליו היינו משאר היזקות לבד נגיחה.
וטעמא דמילתא הוא דבאמת שמירת נגיחה לא דמי לשאר שמירות דבשעה שנופל על שור הניזק שור נגח ונוגחו, מצוי טובא שאין השומר יכול לשמרו וללחום נגד השור והוי כמו ליסטים דשומר פטור, וכן שור השמור ברגע שחפץ ליגח חבירו גם כן מצוי שאין השומר יכול למנעו מזה, וע"כ עיקר השמירה הוא שלא יבוא לידי כך ושלא יהי' מקורב לשוורים אחרים באופן שיגח או ינגחוהו, והנה מצינו בגמ' בב"מ דף צ"ג דש"ח לא איבעי' לי' לאעבורי חדא חדא, וא"כ יקשה באמת טעמא דחיוב שמירת נזקין, אך באמת זה אינו דשם מיירי בבהמות של הרועה שמסרו לו דבהמות אלו אינו מחויב להעבירם חדא חדא, דבעה"ב בעצמו אינו מעביר בהמותיו חדא חדא, אבל להתרחק מבהמות אחרים שלא יגחו שלו ודאי מחויב השומר, וכן דרך גם הבעה"ב בבהמות שלו, אלא דמ"מ נוכל לומר דכל זה בשומר שקבל קבלה מפורשת, אבל בשומר שקבל הבהמה סתם בלא התחייבות שמירה, ורק דלרבנן אמרינן בסתמא קבל עלי' נטירותא, בזה סבר הגמ' דדוקא מהיזקות אחרים מחויב אבל לא משמירת נגיחה דזהו שמירה יתירה לשמרם שלא יתקרבו לבהמות אחרים, ומה דתנן במתני' מסרו לש"ח ולש"ש וכו' נכנסו תחת הבעלים היינו דוקא בקבלה מפורשת על שמירה וש"ח דומיא דש"ש דקבל שמירה מפורש.
ומה שהביא הגמ' לחדש חילוק זה, הוא ממה דתנן במתני' דהקדר ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב, וקשה דכיון דטעמא דרבנן משום דברשות קבל עלי' נטירותא א"כ מאי איריא דחייב בעל החצר אם הקדרות שברה בהמתו של בעה"ב והפירות אכלה בהמתו של בעה"ב, וכן בהכניס שור אם נגחו שור של בעה"ב הא כיון דחייב מטעם שומר, אם כן אף אם הוזקו מעלמא, וזהו טעמא דגמ' בסוגיא דהקדר דבעי אי נטירותא דנפשי' קבל או נטירותא דעלמא נמי קבל, וכתבו התוס' דאף דרבא אמר להדיא דאפי' נשברו ברוח, ואפי' חנק את עצמו מיבעי לי' דילמא דיחוייא בעלמא הוא, וקשה טובא מהיכי תיתי יפלוג הגמ' על מה דקאמר רבא בלא טעמא.
אכן לפימש"כ מיושב דמתני' דתנן דוקא באם הזיקו שור בעל החצר ובהמת בעל החצר מוכיחה דאילו הוזקו מעלמא פטור אפי' לרבנן, אכן לסוגיא דב"מ דסבר להדיא דהוי שומר אפי' אי איתזק מעלמא יקשה מתני', ולכן זהו שהוכיח לסוגיא דב"ק בהא דשקיל וטרי בדר"א דאמר מסר שורו לש"ח דסבר הגמ' בפשיטות דלא מיירי בקבל עליו שמירה סתם, דא"כ ודאי הוא שומר לכל מילי, ואי דלא קבל עליו כלל אלא שמירת נזקין, ומפרשינן דנזקין היינו שלא יזיק וכמו דפסק הרמב"ם, א"כ לא שייך לומר מסר שורו לש"ח דהא אינו ש"ח כלל על השור אלא לענין מה שקבל עליו דהיינו שישמור אותו שלא יגח אחרים, ולומר דאשמעינן זה גופא דלשון שמירת נזקיו היינו רק שלא יזיק משמע לגמ' דאין זה חידוש כלל, וכמו דפשיטא לגמ' בדף י"ד דלשון שמירת נזקין היינו שלא יזיק, ולכן מפרש בגמ' לישנא דר"א דאמר מסר שורו לש"ח היינו דבאמת הוי ש"ח, והיינו שהכניס אצלו שורו בסתם דהוי ש"ח לרבנן, ומ"מ סבר הגמ' דזה דוקא לענין שמירת שאר אונסין, אבל לא לענין נזקין, ועכשיו ניחא מה דתנן בכל בבי דמתניתן אם הוזקו משור או בהמתו של בעה"ב, דאף דגבי קדירות ופירות גם אם הוזקו מעלמא חייב בעה"ב, מ"מ כיון דגבי נגיחה אינו חייב אם הוזק מעלמא, לכן תנן הכי בכולהו בבי דמתני', כמו דכתב הרשב"א להדיא דמתני' תנן ברישא איידי סיפא ובסיפא איידי רישא, ואף דלשיטת הרמב"ם לא צריך לזה דהרשב"א כתב זה רק לשיטתו שהוא שיטת התוס' דבנגח שור גם רבי מודה, והרמב"ם אינו סובר כן, מ"מ עכ"פ חזינן דניחא ליה להרשב"א לפרש כן. וגם אנו נאמר בטעמא דגמ' אפי' לפי דעת הרמב"ם.
ולפי"ז שפיר מיושב דסבר הגמ' דאם קבל השור בסתם דלרבנן הוי שומר, ורק דאמרינן דלענין נגיחה לא קבל עליו, וממילא אם קבל עליו שמירת נזקין יש בכלל זה בין שלא יזיק בין שלא יוזק כיון דבאמת הוא שומר, וכיון שקבל גם מנזקין אמרינן דקבל לכל מילי דנזקין, וזהו החילוק בין גמ' דהכא לגמ' דדף י"ד דמשמע התם דשמירת נזקין הוי רק לענין שלא יזיק כמו שהביא הלח"מ. וכונתו צ"ל דהוא מהא דאמר שם לעולם דאזקי' תורא דמשאיל לתורא דשואל, והב"ע כגון שקיבל עליו שמירת גופו ולא קיבל עליו שמירת נזקיו, ומדלא תירץ כן גם באופן דאזקי' תורא דשואל לתורא דמשאיל, מוכח דמה דלא קבל עליו שמירת נקזין אינו פוטרו לשואל אם נגח שור שלו לשור של המשאיל ואף דלכאורה אין זה הוכחה כלל דבשואל ודאי חייב באונסין, ובודאי חייב אם ניזק השור ששאל בכל אופן, מ"מ כיון דלשיטת הרמב"ם ע"כ מיירי שהתנה מפורש שאינו מקבל שמירת נזקין, וע"כ דשמירת נזקין דהתם היינו רק שלא יגח, אכן לדברינו מבואר טעמא דכיון דקיבל עליו מפורש שמירת גופו, אמרינן דבודאי גם שלא יגחו אותו הוי בכלל שמירת גופו, ומה שהוציא שמירת נזקין הוי רק שלא יגח ורק כאן בהא דר"א כיון שקבל עליו שמירה לרבנן ע"י שהכניסו סתם ורק דאמרינן דשמירת נזקין מכיון שצריך לזה שמירה יתירה לא קבל עליו, ולכן אמרינן דכיון שהזכיר מפורש שמקבל עליו שמירת נזקין דאז כבר הכל בכלל ונכלל בזה גם שלא יגחו אותו כיון דבלא זה הוא שומר בסתם.
ומיושב מה דפסק הרמב"ם דקבל עליו שמירת נזקין אינו אלא לענין שלא יגח אף דבגמ' בהא דר"א אמר להדיא דשמירת נזקין הוא בין שלא יגח בין שלא יוגח, אך החילוק מבואר דהרמב"ם קאי להלכה דפסקינן כרבי ומסתמא לא קיבל נטירותא, ואז אמרינן דסתם שמירת נזקין אינו אלא לענין שלא יגח, ואף דראי' ברורה לזה מדף י"ד ליכא אף שהלח"מ הראה משם מקור לדברי הרמב"ם משום דכיון דקיבל בפירוש שמירת גופו אמרינן דמה שהוציא מן הכלל שמירת נזקין הוא דוקא לשלא יגח ולא שלא יגח דהא אם יגח הוא ג"כ שמירת גופו, אבל היכי שלא קבל רק שמירת נזקיו אפשר דשלא יוגח הוא ג"כ שמירת נזקין, מ"מ כבר יש מקום לומר דכיון דעכ"פ הגמ' בדף י"ד דפשוטה סותרת להגמ' דשו"ש וצריכים אנו לחלק ביניהם ע"כ מסתבר להרמב"ם דלהלכה אליבא דרבי שלא קבל כלל שמירה אמרינן דסתם שמירת נזקין הוי רק שלא יגח כמו בהא דדף י"ד שקבל שמירת גופו להוציא שמירת נזקין והא דפ' שו"ש דאמרינן דשמירת נזקין הוי בין שלא יגח בין שלא יוגח היינו משום דקאי לרבנן דבסתמא הוי שומר, ולכן אם הזכיר להדיא שמירת נזקין הוי משניהם וכנ"ל.
ומבואר בזה דכל סברא דאמרינן דכשהכיר בו שהוא נגחן סתמא דמילתא דאזיל הוא ומזיק אחריני קבל עלי' דאזלי אחריני ומזקי לדידיה לא קבל עלי' היינו דוקא בשור שקבלו סתם וגם קבל עליו שמירת נזקין, דבסתם שור אמרינן דהכל בכלל ובהכיר בו שהוא נגחן לא אמרינן הכל בכלל, אבל בקבל עליו שמירה מפורשת לא שייך זה כלל דכיון שהוא שומר מפורש ודאי חייב בכל אונסי השור.
ועכשיו מיושב מה שהקשינו בדעת הראב"ד דאיך מפרש בדעת הרמב"ם דגם כונת הרמב"ם הוא דוקא שלא פירש שמירת נזקין, דהא מסיפא מוכח דמפרש כפי' הרשב"א דאיירי בגמ' כשקבל סתם שמירה ומ"מ אמרינן להדיא דחייב בחיובי נזקין, ועוד למה לא השיג על סוף דברי הרמב"ם כיון שהוא מפרש בגמ' דלא כהרשב"א, וקבל שמירת נזקין דגמ' היינו שקבל עליו מפורש, וא"כ אמרינן בגמ' דדוקא כשהכיר בו שהוא נגחן, אבל בסתם שור בכלל שמירת נזקין בין שלא יזיק בין שלא יוזק אבל לפי"מ שכתבתי מבואר שפיר, דהרמב"ם נמי מפרש בגמ' דלא כהרשב"א ושמירת נזקין דאמרינן היינו כפי' הראב"ד דקבל עליו להדיא שמירת נזקין, ומה דאמר בגמ' דבאופן זה חייב השומר בין שלא יזיק בין שלא יוזק היינו בהכניסו סתם, ולרבנן דנעשה שומר באונסין דמעלמא גם בלא קבלה מפורשת, ולכן מהני הקבלה על נזקין לכלול נזקין בשאר דיני שמירה, אבל להלכה דקיי"ל כרבי ובסתם לא קבל כלל שמירה, וממילא אם קבל עליו שמירת נזקין הוי רק לשלא יזיק וכנ"ל.
אלא דמ"מ כתבנו כמה פעמים דדעת הרמב"ם הוא דשומר חייב בשמירת נזקין גם בלא קבלה מפורשת, משום דפשטות דברי הרמב"ם משמע כן, והראב"ד לא כתב אלא ואפשר, אבל בפשוטו הלא בהלכה ד' כתב בסתם דמוסר בהמתו לש"ח וכו' נכנסו תחת הבעלים ולא התנה שיקבלו שמירת נזקין, וכאן כתב אם קבל להדיא שמירת גוף הבהמה אבל לא שמירת נזקיה, ואח"כ כתב קבל שמירת נזקיה ולא התנה אבל לא שמירת גופו והיינו דבסתמא אם מקבל רק שמירת נזקיה אינו מחוייב בשמירת גופה והיינו משום דקיי"ל כרבי וכנ"ל.
והנה בדף י"ג ע"ב איכא סוגיא שלימה שהבאנו למעלה הא דאמר שם כגון שקיבל עליו שמירת גופו וכו', ויש שם הרבה חילוקי דינים באזקי' תורא דשואל לתורא דמשאיל ובאזקי' תורא דמשאיל לתורא דשואל, והטור קבע מזה סימן שמ"ז וכן בשו"ע והרמב"ם השמיט כל הסוגיא ולא מצאתי לנו"כ שעמדו בזה.
ונראה דעיקר חידוש הסוגיא הוא עיקר הברייתא דקתני כשהזיק חב המזיק להביא ש"ח והשואל נושא שכר והשוכר שהזיקה בהמה ברשותן תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם, ושקיל וטרי בגמ' אם בהמת השואל הזיקה לבהמת המשאיל או בהמת המשאיל הזיקה לבהמת השואל ומסיק דמיירי דבהמת המשאיל הזיקה לבהמת השואל וכגון שקבל עליו שמירת גופו ולא שמירת נזקיו, ולכן המשאיל משלם לשואל, והנה בפ"ג הלכה י"ד בבאורנו בסוגיא דהקדר מבואר דפליגי ר' זירא ורבא אליבא דרבנן דלר' זירא סברי רבנן דכשהכניס שור חברו ברשות קבל כל אחד שמירה על המזיק שלו וחייבין כ"א יותר מדינו דאף דמעיקר הדין שניהם ברשות שניהם פטורים אבל בהכניס שור חברו קבל כ"א שמירה על המזיק שלו וחייבין, ולרבא רק בעל החצר קבל שמירה בתורת שומר ולא המכניס.
ולכן הך דינא דמבואר הכא בסוגיא דשומר שקבל שמירת גופו ולא שמירת נזקיו חייבים הבעלים כשהזיק שורם לשור השומר אינו אלא אליבא דר' זירא ולרבנן, אבל לרבא אליבא דרבנן דלא אמרינן דכל אחד מתחייב על שמירת המזיק שלו ורק בעל החצר מקבל עליו שמירה בתורת שומר, א"כ אפי' באופן דבעל החצר קבל עליו שמירת גופו ולא שמירת נזקיו ובעל החצר אין לו דין שומר מ"מ הבעלים צריכים להיות פטורים, דעכ"פ הוי שניהם ברשות ופטורים דעכ"פ הבעלים לא קבלו שמירה מפורש, וכ"ז אליבא דרבנן איכא נ"מ בין ר' זירא לרבא אבל לרבי בין לר' זירא בין לרבא שניהם פטורים כמו שבארנו שם, ושיטת הרמב"ם דפטורים אפי' בנגיחת שור, וא"כ זו הסוגיא אינה אלא אליבא דרבנן ולר' זירא ולא אליבא דרבא ובפרט דקיי"ל כרבי דלדידי' לכו"ע פטורים, ואף דלכאורה יקשה איך יפרש רבא הך ברייתא כיון דלדידי' גם לרבנן פטור המשאיל, אך באמת הברייתא אפשר לפרש כפשוטה דאיירי שהבהמה שנכנסה ברשות השומרים הזיקה לעלמא וכבר תמה בש"מ מנ"ל לגמ' לומר דמיירי באזקי' תורא דמשאיל לתורא דשואל או להיפך, ואמאי לא מפרש שהזיקה לעלמא, וכתב דהגמ' מדייק מדקתני שהזיקה ברשותן ומשמע דההיזק הי' ברשותן, ואם נכנס שור אחר לרשותן ודאי פטורים דהוי ברשות המזיק ולכן מפרש הגמ' שהזיקה בהמתו של זה לבהמתו של זה, וכ"ז אפשר להעמיד לרבנן אליבא דר' זירא וע"כ דהך סוגיא סברה הכי, אבל לרבא אפי' לרבנן א"א לפרש כן, וע"כ דלא נדייק כלל תיבת ברשותן ונפרש הברייתא כפשוטה דהבהמה שנכנסה לרשות השומרים הזיקה לעלמא וההיזק הי' ברה"ר, ולרבי דקיי"ל כותי' בודאי א"א הך דינא דגמ' וכנ"ל, ולכן שפיר מיושב מה שהשמיט הרמב"ם הך סוגיא: