אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ד · הלכה ג
המעמיד בהמת חברו על גבי קמת חברו המעמיד חייב לשלם מה שהזיק וכן אם הכישה עד שהלכה לקמת חברו והזיקה זה שהכישה חייב.
השגת הראב"ד: המעמיד בהמת חברו וכו' א"א וכ"ש קם לה באפה.
כתב המ"מ: לא ידעתי מהו, ואדרבה גרמא בעלמא הוא ופטור, וכן כתב הוא עצמו בפירושיו וכן מוכח בגמ' שם ופשוט הוא עכ"ל.
והנה כבר כתב הלח"מ דהראב"ד בהשגות מפרש דהא דקאמר אביי הכישה אמרת לן הוא דזה הוי רבותא יותר גדולה וכ"ש קם ליה באפה ומ"מ דברי רבינו ז"ל כדברי רש"י אלו דברי הלח"מ, אכן גם הלח"מ עוד לא ביאר כל הצורך דברי הראב"ד ז"ל וגם לא מוכח כלל אם הרמב"ם חולק על קם ליה באפה ואם הוא חולק צריך לבאר למה הוא חולק וכמו שנבאר.
והנה הרמ"א ז"ל בסי' שצ"ד סעיף ג' בהגה כתב ודוקא הכישה וכיוצא בזה אבל קם לה באפה עד שהלכה שם פטור דהוי גרמא בנזקין, המגיד שם דלא כדעת הראב"ד עכ"ל והנה הרמ"א מפרש קם לה באפה שהבהמה היתה חוץ להקמה רק הוא עמד באפה ולא הניחה לילך למקום אחר עד שהלכה לקמה ופירוש זה א"א לפרשו בכונת הראב"ד דא"כ בודאי לא הוי כ"ש מהכישה דאטו בשביל שלא יניחה לילך למקום אחר היא מוכרחת לילך אל הקמה ואפי' נימא שהוא הכרח קצת אבל עכ"פ אין זה כ"ש מהכישה, ובודאי צריך להיות יותר חייב בהכישה דהא בהכישה דוחק אותה בהכאתו לצד הקמה והיכי אפשר שעמידה לפניה יהי' יותר עדיף מהכישה, אלא דבאמת באופן כזה גם הראב"ד מודה דפטור דהא אינו עושה מעשה שתלך לקמה וגם גרמא לא הוי דכמה פעמים עומדת בהמה על מקום אחד, לכן נראה דהנה בסנהדרין דף ע"ז פליגי רבינא ורב אחא בר פפא במצמצם דהיינו בהמה שנפלה לתוך המים ולא הניחה לעלות או שלא הניחה לצאת מן החמה, ופסק המרב"ם בפ"ו מה' חובל ומזיק הל' י"ב דחייב, ולכן באופן זה צריך לפרש הא דקם לה באפה היינו שהבהמה היתה על הקמה ולא אכלה מהקמה והוא עמד בפני' ולא הניחה לצאת מן הקמה עד שאכלה היינו שעמד זמן כזה שהיה כבר הכרח לבהמה לאכול והוי מצמצם לענין דין מעמיד, וזהו דבעי הגמ' למימר מעיקרא כדפריך דמעמיד פשיטא והיינו דמעמיד משמע שלקחה באפסר והעמיד אותה על הקמה וע"ז בעי למימר שעמדה מקודם בעצמה והוא קם לה באפה שלא תלך מהקמה וחייב מדין מצמצם וע"ז מתרץ דלעולם העמיד ממש רק דמיירי שלא לקחה באפסר והביאה לקמה רק שהכישה לצד הקמה וסובר הראב"ד דהכישה הוא יותר רבותא מקם לה באפה דקם לה באפה כיון דקיי"ל מצמצם חייב א"כ היא עומדת על הקמה ממש ובודאי תאכל אבל הכישה לצד הקמה ס"ד דגרע, וכונת הראב"ד להשיג דהרמב"ם הי' לו להביא גם דין קם לה באפה דכיון דקיי"ל מצמצם חייב הרי הוא מעמיד ממש, והי' אפשר לפרש גם דברי הרמ"א באופן שעמד בפני' עד שהוכרחה לאכול אלא דלא מסתבר שיסבור הראב"ד דזהו כ"ש מהכישה: אכן בדעת הרמב"ם שלא הביא הא דקם לה באפה נראה לי דהנה המ"מ כתב דהא דחייב משום מעמיד הוא דלא כמש"כ התוס' דהוי משום דין שן ואע"ג דאין הבהמה שלו חייב והוי כדידיה והמ"מ כתב דמעמיד חייב משום אדם המזיק וחייב אפי' ברה"ר, וכן כתב הרשב"א, והנה נראה לי דמ"מ אינו אדם המזיק ממש מדכתב הרמב"ם דין זה דמעמיד אחר דין דפורץ גדר לפני בהמת חברו מוכח דס"ל דאינו אלא משום דין גרמי, דהא עכ"פ לא הזיק בידים רק גרם שתזיק הבהמה, ולא דמי למצמצם דחייב דהתם כיון שחידשה התורה במצמצם דחייב והוי כמו שעשה בעצמו א"כ הרגה ממש דהא עי"ז שלא הניחה לצאת מן המים או מן החמה נהרגה והוי זה מעשה בידים, אבל הכא במה שהעמיד הבהמה על הקמה לא ניזוקה בזה הקמה אלא במה שאח"כ אכלה הבהמה ולא הוי כי אם גרמי, והנה המ"מ כתב על קם לה באפה דאינו אלא גרמא בעלמא אכן כבר כתב הש"ך והגר"א בסי' שפ"ו דהרמב"ם אינו מחלק בין גרמי לגרמא, ואינו מחלק אלא בין מכוין להזיק או לא, ועיין במש"כ בהלכה ב' לחלק בין פורץ גדר למשסה כלבו ונותן סם המות, והנה זה הוא פשוט דדינא דגרמי אינו כמו מזיק ממש ואפי' לפי שיטת הרמב"ם דדינא דגרמי אינו מטעם קנס אלא מדינא מ"מ הא אינו חייב אלא במכוין להזיק כמש"כ בהלכה ב', והרמב"ן במלחמות בסוף פ' הגוזל ומאכיל כתב בשמעתא דישראל שאנסוהו כותים, וז"ל, תדע ותשכיל ממוצא דבר זה כי מדבריו ומדברי הגאון ז"ל נוכל ללמוד סיוע למה שכתבנו במס' סנהדרין בפ' אחד דיני ממונות שהדיין שטעה בשיקול הדעת פטור אם לא עשה מעשה שאפי' לדברי מי שהוא דן דיני דגרמי אין הגורם כעושה מעשה שהרי הודה לנו בעל המאור ז"ל שאין מחייבין הגורם באונס אעפ"י שהעושה מעשה חייב בו עכ"ל.
ולפי"ז דכיון דהא דמרבינן מפצע תחת פצע לרבות השוגג כמזיד לא מרבינן בגרמי ואינו חייב בגרמי אלא מזיד א"כ ה"נ מה דמרבינן מצמצם גבי רציחה וילפינן מיניה גם בנזקין נוכל לומר דאינו אלא במזיק בידים אבל בגרמי פטור מצמצם ואף דכיון דגרמי חייב לא גרע מצמצם מגרמי נוכל לומר דכל גורם עושה מעשה בהתקרבות ההיזק אבל מצמצם אינו עושה כלל רק מניח הדבר כמו שהוא ומעכב שלא ישתנה מקודם ולכן לא דמי לגרמי ורק דגזה"כ לחייב מצמצם, וע"ז נוכל לומר דאינו חייב אלא במזיק בידים ולא בגרמי. אכן בחידושי הר"ן לסנהדרין כתב להדיא דמאן דפטר מצמצם הוא משום דלית ליה דינא דגרמי אבל מאן דאית ליה דינא דגרמי בודאי מצמצם חייב אך גם לדעת הר"ן עכ"פ יהיה מצמצם בגרמי גורם דגרמי ודעת הראב"ד בבעל התרומות הובא בש"ך סי' שפ"ו דגורם דגורם פטור והרמב"ן בדינא דגרמי סבר דחייב, ונוכל לומר דהרמב"ם סובר כדעת הראב"ד דגורם דגורם פטור, ולכן שפיר סובר הרמב"ם דכיון דלאוקימתא דאביי נדחה האוקימתא דקם לה באפה ממילא סבירא לן דאמת דקם לה באפה פטור וכנ"ל - והראב"ד בהשגות אף דסובר דגורם דגורם פטור יסבור דמצמצם בגרמי הוא גרמי ממש משום דילפינן מרוצח דהוי כמו עושה מעשה והוי גרמי ממש לא גורם לגורם.
והנה במה שכ' התוס' דמעמיד חייב משום שן לכאורה יש לעיין דלפי"ז גם בשן ורגל אין צריך שיהי' ממונו והתוס' כתבו בדף ג' דהא דקאמר וממונך לאו דוקא גבי בור ואש, ולפי"ז גם בשור לאו דוקא, אכן יש לומר דבאמת עכ"פ איכא דין ממונו גבי שור דהא אפי' לא עשה שום מעשה רק שקנה השור בקנין כבר נתחייב בדיני שמירה וחיוב נזקין, רק דאם עשה אותו למזיק ג"כ חייב ואפשר דזה ילפינן מבור ואש, רק דגבי בור ג"כ בבור ברשותו חייב משום ממונו וגבי אש צ"ע אי חייב משום ממונו בלא מעשה וכתבנו מזה לקמן בעזה"י: