אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ב · הלכה כ
שתי פרות ברה"ר אחת רבוצה ואחת מהלכת ובעטה מהלכת ברבוצה חייב חצי נזק שאע"פ שדרכה להלך עליה אין דרכה לבעוט בה.
בתוס' ריש פ' המניח הקשו אמאי אמרינן אע"ג דאית לך רשותא לסוגיי עלי הא בהמה נמי איבעי לה לעיוני כדאמרינן שור פקח ביום פטור והניחו בקושיא. ולכאורה הוא פשוט דהוא מטעם כל המשנה ובא אחר ושנה בו פטור ומשו"ה פריך גבי אדם איבעי לה לעיוני דגבי אדם לא אמר כל המשנה כמו שכתבו שם התוס'. ומה דלא ניחא לתוס' לומר כן נראה דלשון דאית לך רשות לסגויי היינו דיש לה ממש רשות לכך ואינו מטעם כל המשנה דזהו רק פטור מתשלומין ולא רשות, לכן נראה דכיון דדרכה לילך ברה"ר אינה מחוייבת כלל לילך באידך גיסא דזהו דין רגל ברה"ר דיש לה רשות לילך ולדרוס.
אח"כ ראיתי דכן כתבו התוס' בדף ל"ב ע"א בד"ה איבעי לה לסוגיי באידך גיסא וכתבו בתוס' שלא תהא ניזוק וא"ת והא אפי' להזיק אית לה רשות לסגויי עלה וי"ל משום דהוי רגל ברה"ר ואביעוט נמי לא מחייב משום דכל המשנה ובא אחר ושנה בו פטור עכ"ל ולהדיא מבואר דלא רצו לומר דדין אית לה רשות לסגויי הוא נמי משום כל המשנה. וראיתי להפנ"י שם כתב על דברי התוס' דטעם זה מיותר דבטעמא דכל המשנה סגי, אכן לפי"מ שבארנו מיושב דלשון דאית לך רשות לסגויי אינו משום גדר כל המשנה, וכן מדוייק לפנינו לשון הרמב"ם דאף דבהלכה י"ט הזכיר דינא דכל המשנה. כתב כאן שאע"פ שדרכה להלך עליה והיינו דינא דרגל ברה"ר כמו שכתב בפ"א מפני שיש רשות להלך כאן וכאן ודרך הבהמה, להלך ולאכול כדרכה. ומה דאינה פטורה המהלכת כשבעטה משום כל המשנה הוא משום דלבעוטי בי לית לך רשותא דכיון דהרביצה של הרבוצה לא גרם כלל שתבעוט בה המהלכת אינו שייך לדין כל המשנה. ועיין במה שנכתוב בזה לקמן בפ"ג הל' ג'.
והנה הרמב"ם השמיט דין דהיזקה מהלכת רבוצה דאמרינן בדף ל"ב טעמא דבעטה רבוצה במהלכת הא הוזקה פטורה. ומה דלא הביא דין דבעטה רבוצה במהלכת דחייבת לא קשה דזה פשיטא כדאמר שם הגמ' אבל מה שהשמיט דין דהוזקה פטורה מטעמא דאיבעי לה לסגויי באידך גיסא. זה צריך ביאור ועוד דשם אמרינן בהא דפריך על הוזקה ממילא דפטורה מאם עמד בעל קורה דחייב, ומתרץ דגבי עמד בעל קורה מיירי דפסקה לאורחה כשלדא והכא מיירי דרבעה בחד גיסא דאיבעי לה לסגויי באידך גיסא. והרמב"ם בפ"י מה' חובל ומזיק הביא המשנה דאם עמד בעל קורה חייב כפשטה ולא התנה שיהי' פסקה לאורחי' כשלדא. אכן כל זה הוא לא דבר חדש שכבר התעורר בזה הרא"ש בפרק המניח סי' י' להקשות על הרי"ף שהשמיט הסוגיא והביא מתני' דעמד בעל קורה כפשטה. וכתב הרא"ש לפי"מ שהגיה וביאר דבריו בפ"ח. שני תירוצים תי' אחד דכיון דנדחה מילתא דר"ל בהא דבעטה מהלכת משום הא דרבא דלבעוטי בי לית לך רשותא לכן נדחה גם הא דרבוצה במהלכת דמדייק מינה דהוזקה פטורה. ועוד דאפשר דר"ל גופי' לא בא לומר דהוזקה פטורה ומה דאמר רבוצה במהלכת הוא משום איידי דאמר מהלכת ברבוצה פטורה דזהו חדוש גדול לכן אמר ג"כ דרבוצה במהלכת חייבת. זהו לפי פי' הפ"ח. ולדעתי קשה לפרש כפירושו בדברי הרא"ש וכוונת דבריו הוא לדעתי דבלא מילתא דרבא דפליג על ר"ל לא הוי סבר הגמ' דהוי חידוש גדול בדינא דבעטה מהלכת ברבוצה, ולכן הוי סבר דבעטה רבוצה במהלכת דאמר דלגופי' לא איצטריך ע"כ אשמעינן זה לדיוקא דהוזקה פטורה אבל למסקנא דלא קיי"ל כר"ל בהא דמהלכת ברבוצה וא"כ ר"ל דסבר הכי דמהלכת ברבוצה פטורה אשמעינן חידוש גדול ולכן נוכל לומר דאיידי דרצה לומר מהלכת ברבוצה פטורה אמר רבוצה במהלכת חייבת ולעולם אפי' הוזקה מהלכת ברבוצה נמי חייבת כן הוא לדעתי כונת דברי הרא"ש למעיין בדבריו. אך בין שיהיו דברי הרא"ש כפירושו של הפ"ח בין אם הוא כמש"כ עכ"פ התי' הוא דוחק גדול וכבר כתב כן הגר"א ז"ל בביאורו לחו"מ סי' שע"ט ס"ק א' בתי' הרא"ש שכל דבריו דחוקים ואינם מובנים ובמה שכתב שאינם מובנים כמדומני שמה שכתבתי הוא הנכון בכונת הרא"ש אבל בודאי שעכ"פ הם דחוקים. והגר"א ז"ל תי' דמשום הכי השמיטו הרי"ף והרמב"ם לאוקמי מתני' דעמד בעל קורה דפסקה כשלדא משום דרבא לית לי' דר"ל גם בהוזקה מהלכת ברבוצה דודאי הרבוצה חייבת דהא הרבוצה הוי שלא ברשות ומהלכת הוי ברשות ואמרינן לקמן דף מ"ח ע"ב דא' ברשות וא' שלא ברשות שלא ברשות חייב אפי' בהוזקה, ודברי הגר"א ז"ל דע"ג דמה שכתב שלא ברשות חייב אפי' הוזקה דמשמע מדבריו דשם הוזכר לענין זה באמת לא הוזכר שם אלא אנשים דאם א' ברשות וא' שלא ברשות חייב אפי' הוזק הברשות ובדברי הגר"א ז"ל או שצריך להגיה אפי' הוזק או דכונתו דמשם נלמד דגם לענין בהמות הדין כן דשלא ברשות חייב אפי' בהוזקה אבל באמת אין ראי' משם כלל דשם בודאי מיירי דהברשות הוזק מהשלא ברשות ע"י שנתקל על ידו בשוגג. אבל לא אם הלך עליו בכונה ונתקל על ידי זה ולא מיבעי לדעת הרמ"ה בסי' שע"ח סעיף י' דסובר כן להדיא דאם ראה הבעה"ב את הנכנס דהנכנס פטור אם הוזק בו בעה"ב אלא אפי' לפי מה שביאר שם הגר"א ז"ל דהרמ"ה סובר כפי' רש"י ומוכח מדבריו דלהרמב"ם אפי' ראה הבעה"ב בהנכנס מ"מ הנכנס חייב. מ"מ זהו דוקא באופן שרק ראה אותו מקודם שנכנס לחצירו דלא אמרינן דהיה לו להבעה"ב ליזהר שלא יכשל בו. דבזה אמרינן דכיון דעכ"פ נכנס שלא ברשות חייב על מה שהבעה"ב הוזק בו אבל אם יהי' הנכנס מונח על הארץ והבעה"ב ילך עליו באופן שיש לו מקום לילך בדרך אחר בודאי לא מוכח כלל מכאן דלא אמרינן איבעי לי לסגויי באידך גיסא. וא"כ מנין להוכיח ממימרא דרבא דדף מ"ח דחולק על ר"ל ולא סבר סברת ר"ל גבי שתי בהמות דאמרינן דאיבעי לה לסגויי באידך גיסא.
לכן נראה דהנה בהא דמקשה בגמרא על הא דעמד בעל קורה דחייב מהא דהוזקה מהלכת ברבוצה ומשני משום דאיבעי לה לסגויי באידך גיסא מוכח עכ"פ דרבוצה שהוזקה בה המהלכת אין לה דין בור אלא דין שור אף דלא הזיקה אותה אלא הוזקה בה. דאי הוי בור א"כ פשיטא דפטורה משום איש בור ולא שור בור. ואף דאמרינן בדף מ"ח הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות וכו' ואמר שם דהרביץ גללים ונטנפו כליו של בעה"ב פטור משום דהוי בור ופטור על כלים ופי' שם רש"י דלא פטרינן משום איש בור ולא שור בור כיון דהוי דידי' בשעת נפילה ועליה רמיא לסלוקי, והתו' דחלקו מקודם על רש"י וסוברים דלמסקנא באמת פטור משום איש בור ולא שור בור היינו משום דמפקר לגללים והוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס. אבל הכא הפרה הרבוצה היא של הבעלים מ"מ הכא לא אפשר לחיובי לבעלים מדין בור בשביל שהפרה היא שלהם כיון דעלייהו רמי לסלוקי אלא לאחר שידעו שפרה שלהם רבוצה ולא משמע הכי דמנלן בגמ' למידק הא הוזקה ממילא פטור ולמיפרך על עמד בעל קורה דהא ר"ל לא אמר בהדיא דהוזקה פטור דנימא דבכל גווני אמר ובפשוטו דאחת רבוצה ואחת מהלכת לא ראו הבעלים וא"כ אין לחייבם משום דהו"ל לסלוקי ואין לומר דכיון דיודעים שאפשר שהיא תרבוץ ברה"ר חייבים וכמו דחייב בהרביץ גללים אף שלא ידעו הבעלים מהדבר דזה אינו דהתם שפיר מכיון שהכניס שלא ברשות ויודע שתרביץ גללים הוי כמכני' בור ברה"ר וכמו שכתבו התוס' ליישב דעת רש"י דהוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה שפשע שהכניס שורו. אבל הכא מה שהכניס פרתו ברה"ר לא עבר בזה על מניח בור ברה"ר וא"כ אח"כ כשרבצה הא בהמתו בעצמה רבצה והוי שור בור. וראי' דלא אשכחן דליחייב על גללי בהמתו ברה"ר משום בור והוא פשוט - ולכן ע"כ הא דבעי בגמרא טעמא לפטורא דהוזקה ממילא משום דאיבעי לה לסגויי באידך גיסא הוא משום דסבר דפרה רבוצה לא הוי בור אלא שור, וסברת הגמרא לכאורה מוכרחת והוא עפ"י מה דהקשו התוס' בדף ל"א. ע"א בסוגיא דראשון חייב בנזקי שני. על לשון ראשון דרש"י והוא פי' ר"ח דללישנא בתרא דרבא גוף הראשון נחשב בור ופטור על כלים דשני, וכתבו בתוס' וז"ל וקשה כיון דפושע הוא אמאי פטור כשגופו הזיק ממון השני ואע"פ שאין מזיק בידים אין לו ליחשב בור דהתנן אם עמד בעל קורה חייב עכ"ל ולכן נוכל שפיר לומר דהכי סבר הגמרא בסוגיא זו דבהמה הרבוצה הוי שור המזיק כמו דמוכיחים בתוס' דראשון הוי אדם המזיק. ושפיר פריך מעמד בעל קורה דזה גופא מוכח מעמד בעל קורה דלא נחשבה הפרה בור אלא שור - אח"כ מצאתי בהגהות חשק שלמה על הש"ס כי' וז"ל הקשה מו"ר הגאון ר' יעקב בריט ז"ל דמאי קושיא הא קיי"ל דכי יכרה איש בור ולא שור בור והכא השור חפר בור דהיינו הרבוצה דזה גרם דהבהמה תהיה נזקת על ידה דנהי דהכא השור עצמו נעשה בור מ"מ מעשה הבור נעשה ע"י השור משא"כ במתני' דהוי אדם המזיק עכ"ל ע"ש שהאריך עוד בדחוקים, ודבריו תמוהים דסתם דבריו ולא ביאר קושייתו כלל דאיך הוא פשוט אצלו דהבהמה הרבוצה היא בור ובעל קורה הוי אדם המזיק מה דלהתוס' פשיט להיפך והוכיחו מעמד בעל קורה לדין ראשון חייב בנזקי שני ואם ראשון הוי אדם א"כ ה"נ הבהמה הרבוצה הוי שור ולא בור. אכן באמת לפיר"ח דסובר דללישנא בתרא דרבא הוי ראשון בור ולא אדם המזיק וכן פסק הרמב"ם בפ' י"ג מה' נז"מ ה"י והרמב"ם אינו סובר כדעת התוס' דגם לפיר"ח למסקנא דמשני כגון שהוזקו כלים בכלים גם ללישנא בתרא דרבא ראשון הוי אדם המזיק ולא בור. ועיין במש"כ הלח"מ דכיון דזה צריך רק לרב אבל לדידן דקיי"ל כשמואל לא צריך להך תירוצא. ומפרשינן הברייתא כפשטה דחייבין על נזקי גופן של נזקין ולא על נזקי ממונן אפי' אם הזיקו בגופן. ע"כ צריכין אנו ליישב קושיית התוס' מאם עמד בעל קורה. ונראה דיש לחלק בין ראשון שנפל ובין עמד בעל קורה. דבעל קורה כיון שהוא מחזיק הקורה ודאי חשיב מעשה ואף דלא עשה מעשה בשבירה מ"מ הוי מזיק דלא גרע ממצמצם דכבש עליו לתוך המים דלא עשה מעשה אלא שאינו מניחו לצאת ומ"מ חשיב מעשה ברוצח וכן באדם המזיק דילפינן מרוצח, אבל זהו דוקא בבעל הקורה דעיקר החזקת הקורה חשיב מעשה ואפשר דגם העמידה חשיב מעשה דכיון דאם לא הי' עומד בכונה הי' נופל א"כ עמידתו חשיב מעשה אבל ראשון דנפל אף דהנפילה חשיב מעשה כיון דפשע אבל עכשיו דשוכב על הקרקע לא הוי בזה שום מעשה. אח"כ מצאתי בש"מ בתוס' רבינו פרץ ז"ל סברא זו וכתבו זה על לשון ב' דרש"י דגופו דשני הוי בור כיון דלא הוי פושע בנפילתו ורק דהי' לו לעמוד ולא עמד וע"ז הקשו מעמד בעל קורה היכי דעמד לכתף דנמי אינו חייב אלא משום דהי' לו לעמוד או להזהיר ומ"מ נחשב אדם המזיק ותי' משום דהאדם היכי שאם הי' מת לא הי' נעשית מעשה זו חשיב אדם המזיק אבל שני אפי' אם הי' מת הי' מוטל על הארץ, אלא דמ"מ דוקא שני דלא פשע בנפילתו אבל ראשון דפשע בנפילתו כיון דעיקר הנפילה הי' ע"י מעשה חייב אפי' אם עכשיו הי' נעשית מעשה זו אפי' אם הי' מת, וזהו כדברינו אלא דהוסיף לחלק בין ראשון לשני דראשון כיון דנפל ע"י פשיעה והוי מעשה לכן גם עכשיו חשיב מעשה וזהו לשיטת רש"י וגרסתו אבל לגירסת ר"ח ללישנא בתרא דרבא לא נימא כן דגם ראשון אף שפשע בנפילתו כיון דעכ"פ עכשיו אינו עושה שום מעשה אינו אלא בור אבל עמד בעל קורה חשיב מעשה וכמו שכתבנו ופליאה עצומה על תוס' רבינו פרץ דאח"כ כשהביאו פי' ר"ח וגרסתו הביאו קושיית התוס' ונשארו בקושיא ולא הזכירו דבתירוצם שתירצו למעלה דברי רש"י מתורץ ג"כ פי' ר"ח.
ולפי מה שנתבאר נמצא דלגירסת ר"ח תלוי דין זה אם ראשון הוי אדם המזיק בתרי לישנא דרבא דלישנא קמא הוי סבר דראשון הוי אדם המזיק וחייב גם על נזקי ממונו דשני ולישנא בתרא סבר דראשון נמי לא הוי אלא בור, וא"כ סוגיית הגמ' דפריך על הא הוזקה ממילא פטורה מעמד בעל קורה ומשני דבעמד בעל קורה מיירי דפסקה לאורחא כשלדא ורבוצה דפטורה משום דאיבעי לה לסגויי באידך גיסא ע"כ סבר דרבוצה הוי שור וכמו שכתבנו וזהו כלישנא קמא דרבא דראשון הוי אדם המזיק אבל ללישנא בתרא דרבא דראשון הוי בור א"כ ה"נ הרבוצה הוי בור ופשיטא דפטורה דאיש בור ולא שור בור וכמו שכתבנו.
ואי דיקשה אי סבר עכשיו דרבוצה דינה כמו שור ולכן הוי סבר דליחייב א"כ אדרבה הו"ל רגל ברה"ר ובודאי פטורה, ועיין מש"כ בפ"א הל' ה' דלדעת הרמ"ה רביצה בחצר אחרים הוי שינוי ולא קשה, אבל לדעת הרמב"ם כתבנו דאף דאמרינן בזה כל המשנה מ"מ לא הוי שינוי דליהוי קרן ורק דאין לה רשות בכך ומ"מ הוי רגל ע"ש. אכן נראה דסבר דכיון דרבוצה אין לה רשות לרבוץ ברה"ר א"כ אין לגבה כלל פטורא דרה"ר דעיקר פטור הא הוי משום שיש לה רשות לילך כאן וכאן וזהו דוקא אם הולכת בדרך הלוכה אבל לרבוץ אין לה רשות ואף דלכאורה עכ"פ הא אין כאן חיוב דרשות הניזק ואין כאן ובער בשדה אחר, אבל זה אינו דכיון דנימא דהרבוצה אין לה רשות והמהלכת יש לה רשות א"כ הרה"ר לגבייהו כמו חצר המיוחדת לזה ולזה לפירות ולא לזה ולא לזה לשוורים דתליא בקושיא דר' זירא ופירוקא דאביי בדף י"ד וקיי"ל דחייב על השן והרגל. וה"נ הרה"ר הוי רשות לשניהם בעד מהלכות ולא לשניהם בעד רבוצות וליכא ע"ז דין פטורא דרה"ר.
וא"כ מיושב שפיר דהרמב"ם לשיטתו דפוסק כלישנא בתרא דרבא וכגירסת ר"ח דראשון הוי בור סובר דלהלכה לא צריך כלל לאוקמי הא דעמד בעל קורה חייב דפסקה לאורחא כשלדא דהא ליכא שום הוכחה על סברא דאיבעי לה לסגויי באידך גיסא דטעמא דפטורא הוא משום איש בור ולא שור בור ומשום הכי שפיר דלא הביא להלכה הא דפסקה לאורחא כשלדא דכיון דליכא הוכחה על דין דאיבעי לה לסגויי א"כ בודאי צריך לומר דמתני' כפשטה בכל גווני. וכן מיושב בפשיטות מה דלא הביא כאן דינא דהוזקה מהלכת ברבוצה פטורה. דזה פשיטא דאיש בור ולא שור בור ובגמרא הוכיחו כן משום דסבר הך סוגיא דהוא אדם המזיק וכמ"ש: