אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ב · הלכה יט
המשסה כלבו של חברו בחברו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ובעל הכלב חייב חצי נזק שכיון שהוא יודע שאם שיסה את כלבו [להזיק] נושך לא היה לו להניחו ואם שיסהו בעצמו [בעל הכלב] פטור שכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור.
בהשגת הראב"ד: ואם מועד הוא נזק שלם משלם.
מחלוקת הרמב"ם והראב"ד דכאן מפורשת ביותר לקמן פרק ו' ושם הארכתי ב"ה בעניין זה. וכאן נכתוב עיקר הסברא בדעת הרמב"ם דנראה דסובר דלא שייך העדאה אלא אם כשהוא מועד כבר עומד להזיק אבל היכא שגם אחר שיעשה מועד אינו עומד להזיק לא מיקרי מועד דשור נגח כתיב דמשמע שהוא מועד לזה ועומד בודאי ליגח. ולכן הכא גבי משסה או שור האיצטדין דלא נוכל לומר דהוא עומד ליגח דהא אסור לשסות אותו והמשסה חייב בדיני שמים, לכן לא מיקרי מועד וע"ש שהארכנו ב"ה יותר: