אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ב · הלכה יח
במה דברים אמורים בששמר בעל הגחלת את אשו וסתם הדלת ובא הכלב וחתר ונטל את החררה מעל האש, אבל אם לא שמר אשו בעל האש חייב על שרפת הגדיש ובעל הכלב חייב על אכילת החררה ועל מקומה.
בהשגת הראב"ד: בעל האש נמי חייב עכ"ל.
דעת הראב"ד בהשגות דבעל האש חייב בשותפות עם בעל הכלב וגורס בגמ' וליחייב נמי בעל הגחלת וכן כ' המ"מ וז"ל ויש בה פי' אחר וגורסים וליחייב נמי בעל הגחלת, והכ"מ יישב ד' הרמב"ם דמה שאמרו בגמ' וליחייב נמי בעל הגחלת היינו דהכלב יתחייב על מקום גחלת, ובעל הגחלת יתחייב על שאר הגדיש ותירוצו של הכ"מ הוא פשוט כל כך בעיני הלח"מ עד שתמה על המ"מ שכתב ויש בה פי' אחר וגורסים וליחייב נמי בעל הגחלת ומוכח מד' המ"מ דהרמב"ם אינו גורס נמי, והקשה ע"ז הלח"מ דא"כ מנ"ל להרמב"ם לחלק בין מקום גחלת לשאר הגדיש, אך באמת פי' הכ"מ דחוק. ולא הי' לפני הכ"מ והלח"מ פי' הר"ח ז"ל וז"ל מאן משלם בעל כלב או בעל הגחלת. ופשיטא לן דבעל הכלב משלם מפני שבעל הגחלת שימר גחלתו והכלב חתר והוציאה אורחיה הוא לחתור ולא שינה כי כן דרכו, [מוכח מד' הר"ח דסובר כרש"י דאי לאו סתם דלתות חתורות היה משונה ולא אונס] ואם לא חתר אלא לא שמר בעל הגחלת כראוי חייב בעל הגחלת עכ"ל הר"ח ז"ל בסוגיא דכלב וחררה. ולמעלה בדף כ"ב בסוגיא דגמל טעון פשתן כתב הר"ח ז"ל וז"ל. ואקשינן אהדין פירוקא סיפא דקתני אם הניח חנוני נרו מבחוץ חנוני חייב ואי במסכסכת אמאי חייב. הגמל הזיק בידים ופריק כשעמדה, ואקשינן כ"ש אם עמדה ומסכסכת ודאי הוא הזיקא דבידים חנוני אמאי חייב עכ"ל, הרי חזינן דמה שהוכיחו התוס' דשניהם חייבים בעל הכלב ובעל הגחלת מדפריך התם חנוני אמאי חייב והכא פריך וליחייב בעל הגחלת והחנוני ובעל הגחלת שניהם שוים דהם בעלי האש, ולכן פירשו התוס' בדף כ"ב דהא דפריך חנוני אמאי חייב היינו אמאי חייב הכל יתחייב גם בעל הגמל. והכא בדף כ"ג גבי כלב וגחלת גורסים ולחייב נמי בעל גחלת היינו ג"כ דשניהם יהיו חייבים, אכן הר"ח מפרש להדיא אמאי חנוני חייב דלא יתחייב כלל כיון דהגמל עביד הזיקא דבידים אינו חייב בעל התקלה כלל ולא כמו שכתבו התוס' בדף ו'. ואף דבעל הדליל מחייבינן אף דהתרנגול עשה כל המעשה וגרר הדליל. היינו דכיון דלשיטת הרמב"ם בעל התרנגול פטור משום שלא נעשה הדליל מחובר לגופו והוי מעשה הגרירה כמו שלא בכונה ולא דמי לרגל דהוי כונת דריסה וכמו שכתבנו בהלכה י'. וכיון שלא נחשב המעשה על התרנגול ממילא שפיר חייב בעל הדליל. אבל הכא גבי גמל כיון שהיה טעון פשתן מדעת הבעלים והוי שליף שעליה דהוי כגופו וכיון שסכסך הגמל את כל הבירה והדליק את כל הבירה הוי מעשה הגמל לגמרי. ולכן פריך בגמ' חנוני אמאי חייב. והכא דפריך הגמ' וליחייב בעל הגחלת היינו על כל שאר הגדיש לבד מקום הגחלת דחיובו אינו משום מזיק ממש בידים אלא משום דין חציו וכמש"כ דלכלב נמי מחייבינן משום חציו משום שעשה מזיק וכמש"כ בהל' י"ז וכיון דכבר יש על הגחלת בעל האש הקודם היינו בעל הגחלת שעשה האש והוא חייב בין למ"ד משום ממונו בין למ"ד משום חציו אין לחייב את הכלב כלל. ונמצא דמקור דברי הרמב"ם הוא משני הסוגיות דעל מקום הגחלת דחייב בעל הכלב ולא בעל הגחלת הוא סוגיא ערוכה בהא דחנוני וגמל דבמסכסכת אינו חייב חנוני כלל אלא בעל גמל. ועל שאר הגדיש הוא סוגיא דחררה דחייב בעל גחלת ולא בעל כלב בשלא שימר גחלתו, ודברי הרמב"ם פשוטים והם כגירסת הר"ח וכמו שכ' המ"מ:
ב) אכן דיש להקשות על שיטת הר"ח והרמב"ם מזה שהוכיחו התוס' בדף ו' גבי בור המתגלגל דהא אמרינן שור ואדם שדחפו לבור לענין נזקין כולן חייבין דאלמא דהבור חייב אף דהשור דחף להדיא והוי מזיק בידים והוי כמו כאן מקום גחלת לגבי הכלב ומ"מ חייב שם בעל הבור. ואמאי אינו חייב כאן בעל הגחלת. והך דינא דשור ואדם שדחפו לבור פוסק הרמב"ם להלכה בפ"י מה' חובל ומזיק. ונראה דיש לחלק בין דין בור לדין אש, לפי"מ שבארתי בפי"ג בהא דהכותל והאילן שנפלו לרה"ר דכתבו התוס' והרא"ש דאפי' בשעת נפילה הוי בור וכן משמע משיטת הרמב"ם לפי"מ שביאר המ"מ ובארתי בטעמא דמילתא משום דבור יש בו בין דין חיוב של בור ברה"ר דחיובו הוא משום עשיית הבור. ובין חיוב של בור ברשותו דאין חיובו משום עשיית הבור דהא בהיתר חפר אלא משום זה שמחזיק בור ברשותו וזהו בגדר דיני היזק ממונו שכיון שהבור שלו חייב עליו, אבל גבי אש לפי"מ שביאר הגר"א לדעת הרמב"ם דמה דאמרינן דמאן דאית לי' משום חציו אית לי' נמי משום ממונו זהו חזרה ממה דהוי סבר מעיקרא ולעולם דין אש דאמרינן דחייב משום חציו הסבה הוא גדר נזקי ממונו וכמו דאמרינן פתח הכתוב בנזקי ממונו וסיים בנזקי גופו לומר לך אשו משום חציו. ופטור טמון במדליק בתוך שלו הוא בכל אופן ואפי' בלא כלו לו חציו משום דהסיבה הוא נזקי ממונו, ובזה פטרה התורה בטמון. ולפי"ז מה דאמרינן דהסיבה הוא נזקי ממונו. אי אפשר לומר משום דהאש שלו דאם החיוב היה משום דהאש הוא שלו וכמו בחיובי שור אי אפשר דתחייב התורה בשביל זה כמו על נזקי חציו. וע"כ דנזקי ממונו כאן הוא גדר ממונו וכמו בור ברה"ר דג"כ הוא גדר נזקי ממון והחיוב הוא משום שעשה מזיק וה"נ באש החיוב הוא משום שעשה מזיק. ולפי"ז מבואר דגם בנפלה גדר שלא מחמת דליקה ג"כ יתחייב בארבעה דברים דהא לא הביא הרמב"ם להלכה הך דינא דנפל גדר שלא מחמת דליקה לומר דבזה אינו חייב אלא משום ממון ונ"מ דאינו חייב בד' דברים. אלא משום דלמסקנא אין נ"מ כלל דאפי' עשה אש בחצר גדור ג"כ מיקרי עושה מזיק רק דהוא מזיק בשמירה. ולא דמי לעושה בור ברשותו קודם שהפקיר רשותו דהתם לא הוי מזיק כלל לגבי אחרים דהא הבור אינו הולך ומזיק ואחרים אין להם רשות כאן, אבל אש כיון שהוא הולך ומזיק אף שהחצר גדור הוי מזיק בשמירה. ולכן מכיון שנפלה השמירה והבעלים ידעו חייבים הבעלים משום נזקי חציו. ולפי"ז גבי אש ליכא כלל דין שיתחייב על אש בשביל שהוא שלו רק בשביל שעשה אש, ויהי' נ"מ דאם יקנה בור חפור חייב, ואם יקנה אש שעשו אחרים לא יתחייב מטעם אש ורק שיוכל להתחייב מטעם בור כיון דהמזיק שלו:
-השמטות ומלואים-
לעיל כתבתי דמה דהרמב"ם לא הביא להלכה הך דינא דנפל גדר שלא מחמת דליקה לומר דבזה אינו חייב בד' דברים, ובארתי לפ"מ שביאר הגר"א לדעת הרמב"ם דמה דאמרינן מאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו הוא חזרה ממה דהוי סבר מעיקרא ולעולם דין אש דחייב משום חציו הסבה הוא גדר נזקי ממונו אכן מה דאמרינן דהסיבה הוא נז"מ אי אפשר לומר דהוא כמו חיובי שורו מדחזינן דחייבה תורה כמו על חציו, וע"כ דהגדר נזקי ממונו היינו כמו בור ברה"ר דהחיוב הוא משום שעשה מזיק וה"נ באש החיוב הוא משום שעשה מזיק ולכן לא הביא הרמב"ם הך דנפל גדר שלא מחמת דליקה ומשום דלמסקנא אין נ"מ כלל דאפי' עשה אש בחצר גדור ג"כ מיקרי עושה מזיק רק דהוא מזיק בשמירה ולפי"ז גבי אש ליכא כלל דין שיתחייב על אש בשביל שהוא שלו רק בשביל שעשה אש ויהיה נ"מ דאם יקנה בור חפור חייב ואם יקנה אש שעשו אחרים לא יתחייב מדין אש, ע"כ.
והנה בפי"ג הל' י"ט בד"ה אבל באמת הוכחתי מדין נפלה דליקה דהפי' שהוא לא הדליק הדליקה רק דנפלה באונס וע"כ דכשהעצים שלו חייב, ומה שכתבתי שהרמב"ם לא כתב הך דינא דנפלה גדר שלא מחמת דליקה שאינו חייב מדין חציו יש לומר דזהו בכלל מה שכתב שם בפי"ד הל' ד' נפלה דליקה וכו' ונפל גדר שלא מחמת דליקה למה הדבר דומה לשורו שיצא והזיק ומוכח דבזה אינו חייב אלא משום ממונו לחוד, ולפי"ז יש לבאר מה שהקשינו שם דאמאי בדחפו שור לבור חייב בעל הבור ועל מקום גחלת חייב בעל הכלב ובעל האש פטור ומ"ש מדחפו לבור דהוי כמו מקום גחלת ובארנו באות ג' דבבור דחיובו הוא משום בעל התקלה לכן אפי' דחפו אחר לא נפקע הימנו שם בעל התקלה, אבל באש דעיקר חיובו הוא משום מזיק כיון שיש כאן מזיק בידים לא חייבתו תורה לבעל האש, ולכן גבי האש כשהגמל הדליק בידים אינו חייב החנווני שהוא בעל האש ובבור כה"ג חייב ולפי"מ שהוכחתי דבאש איכא נמי חיוב של בעל האש א"כ צריך ביאור לחלק למה בשור ואדם שדחפו לבור חייב בעל הבור, ובאש פטור החנוני בשביל שהגמל הדליק בידים, ונראה דאף אם יסבור הרמב"ם דבאש איכא נמי חיוב בעל האש זהו כשהאש ממש שהוא הזיק הוא שלו ואפי' אם הרוח הוליכתו אבל עיקר המזיק הוא שלו משא"כ בנרו של חנוני שהנר הוא רק המדליק האש אבל האש השורף אינו שלו לכן אין כאן אלא חיוב חציו שעשה מזיק ולכן כיון שיש מזיק אחר שהוא מזיק ממש אינו חייב בעל הנר משום מזיק. [ע"כ]
ג) אכן צריכים אנו עוד להוסיף דאף דמצינו בבור שני גדרים א' בור ברה"ר וחיובו משום כי יכרה איש בור. והב' בור ברשותו וחיובו משום שהוא בעל הבור. מ"מ באמת מצינו בגמ' דבין בבור ברה"ר בין בבור ברשותו יש בהם שני הגדרים, דבבור ברה"ר אמרינן שני דברים אינם ברשותו של אדם. ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו ואלו הן בור ברה"ר וכו'. ומוכרח דבור ברה"ר נמי חשבינן לי' בעל הבור, וכן בבור ברשותו אמרינן הכניס שור לחצר חבירו שלא ברשות וחפר בו בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי חצר, ובעל החצר חייב בנזקי הבור מ"ט כיון דאית לי' למלויי ולא מליי' כמאן דכרי' דמי. וקשה למה הוצרך רבא לומר הטעם דכיון דאית לי' למלויי ולא מליי' כמאן דכרי' דמי דהא הכא חיובו הוא משום בור ברשותו בור דאית לי' בעלים ומוכח דרבא סובר דשני הטעמים היינו כריית הבור ובעלים של הבור שניהן הם סבות לחייב בעל הבור. אבל בשביל כל אחד מן הסבות חייבתו התורה כמו שהוא כרה בור והוא בעל הבור משום דבקרא כתיב כי יכרה וגו' בעל הבור ישלם וע"כ דבין בור ברה"ר בין בור ברשותו אנו קורין כל הפסוק דכי יכרה בעל הבור ישלם.
ומה שהוצרך כאן רבא לומר הך סברא דכמאן דכרי' דמי אף דעכ"פ סגי דלימא דחייב כמו בור ברשותו. יש לומר דאשמעינן דלא לימא בעל החצר אף שאני בעל הבור עכ"פ יש לי שותף כורה הבור. ואף שבעל השור פטור משום איש בור ולא שור בור. מ"מ הו"א דעכ"פ הוא טענה דיש לו שותף, ואף שהשור אינו בר חיובא והבעלים פטורים מ"מ לרבנן דלית להו כי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי לא ישלם אלא מחצה. לזה אשמעינן דבאמת מכיון שהוא בעל הבור עשתה אותו התורה גם לכורה הבור והוא חייבן לשלם כל הנזק.
ולפי"ז מבואר שפיר דבבור אפי' בור ברה"ר חיובו משום שהוא בעל התקלה. אבל באש ליכא קרא דבעל האש ואינו חייב אלא משום גדר חציו. היינו דכיון שעשה אש חייב כמו שהזיקו בחציו. אבל משום בעל האש ליכא חיוב, ועכשיו מיושב דהכותל והאילן שנפלו לרה"ר אפי' בשעת נפילה אין לו דין אש. דבשעה שבנה הבנין ונטע האילן לא היה לו שם מזיק כלל. ומה שנתקלקל אח"כ ונעשה מזיק אף דיש לחייבו הוי רק מטעם בור ולא מטעם אש.
וכיון שכתבנו דבאש חיובו משום דהוי כמו מזיק ובבור חיובו משום בעל התקלה לכן בבור אפי' דחפו אחר לבור מ"מ לא פקע חיובו של בעל התקלה, אבל באש כיון דחיובו משום דהוי כמו מזיק. וכיון שיש כאן מזיק אחר שהוא מזיק בידים בזה לא חייבתו התורה משום מזיק. ולכן גבי אש כשהגמל הדליק בידים אינו חייב החנוני שהוא בעל האש ובבור כה"ג חייב. ואי דיקשה דעכ"פ באש של חנוני ליחייב החנוני משום בור. זה לק"מ דהא בבור פטור כל מידי דלאו בע"ח דהוי כמו כלים ולכן שפיר החנוני פטור על היזק שרפת הבירה:
ד) ובזה נוכל לבאר מה שהקשו בתוס' בדף כ"ב ע"ב בהא דאמר שם בשלמא למ"ד אשו משום חציו חציו דחרש הוא אלא למ"ד אשו משום ממונו אלו מסר שורו לחש"ו ה"נ דלא מחייב. והקשו בתוס' דאי חשיב מסירה לחרש כרוח מצויה לר' יוחנן נמי מחייב ואי לא חשיב כרוח מצויה א"כ מה פריך לר"ל. ודחקו שם בתוס' אכן לפי דברינו דאם הגמל עושה בידים פטור החנוני. א"כ ה"נ כשהדליק החרש פטור השולח את הבערה. דאף דבעל האש נמי חייב משום חציו. מ"מ כיון דאין זה חציו ממש ומשום זה פטור טמון וכמש"כ בהלכה הקודמת. לכן אם בזה האש של בעל האש הדליק אחר בידים נחשב המדליק לעושה המעשה ולא בעל האש דהא אם הדליק פקח חייב על טמון אפי' מה שישרוף אח"כ ולא רק על מקום גחלת דהא מדליק בשל חברו חייב על טמון. ולכן גם אם הדליק הגמל או חרש נחשב המדליק לעושה המעשה אפי' על מה שישרוף אח"כ. ומיושב דאפי' למסקנא דמאן דאית לי' משום חציו אית לי' נמי משום ממונו אם הדליק החרש בידים פטור בעל האש למ"ד אשו משום חציו. דהיכי דאיכא מזיק בידים אינו חייב בעל האש. אבל כ"ז למ"ד אשו משום חציו. אבל למ"ד אשו משום ממונו לא הוי מעשה מזיק כלל במה ששורף האש חוץ ממקום גחלת. ולכן שפיר דפריך דלר"ל ליחייב השולח את הבערה ולר' יוחנן ניחא לי' דפטור וכנ"ל. ואף דיש לעיין דעכ"פ ליחייב בעל האש משום בור אם שרף בעלי חיים אפשר לומר דהוי ניחא לי' לאוקמי בשרף מידי דלא בע"ח ואשמעינן דפטור משום לתא דאש. ומה דחייב אם שרף האש בעלי חיים משום לתא דבור בזה לא מיירי:
ה) והנה בתוס' הקשו דאמאי פטור בעל הגחלת משום ששמר גחלתו כיון דאמרינן דסתם דלתות חתורות אצל כלב. ותי' בתוס' דכיון דנטר כדנטרי אינשי לא אטרחוהו רבנן טפי: ובדף נ"ח ע"א אמרינן בגמ' אבל דחפתה חברתה פשיעה ומשלמת מה שהזיקה דא"ל איבעי לך לאעבורי חדא חדא וכ' שם הרי"ף דהכי הלכתא. וכן פסק הרמב"ם בפ"ג הל' י"א והרא"ש חלק שם על הרי"ף וכתב דכיון דבהשוכר את הפועלים מוכח דאיבעי לך לאעבורי חדא חדא לא אמרינן אלא בשומר שכר, אבל בשומר חנם פטור כיון דנטר כדנטרי אינשי ושן ורגל אינו חייב אלא בשמירה פחותה כש"ח לכן פטור בדחפוה חברותיה, והנמוק"י בהכונס הביא שכ' הרא"ה בשם הרמב"ן וז"ל דאע"ג דש"ח פטור בשלא שמר כלל היכי שדרך בני אדם לעשות בשלהם כיון דלאו אורחא דעלמא בשלהם לאעבורי חדא חדא. מ"מ גבי נזקין אע"ג דנטר כדנטרי אינשי כיון שבאותה שעה אינן שמורות כלל הרי הוא חייב על נזקיהן שכל זמן שהזיקו בלא שמירה חייב אפי' בהני שעי דלאו אורחא דאינשי למנטר עכ"ל, ודבריו מוכרחים בסוגיא. דאביי מקשה שם מעל בעידנא דעיילי אינשי אלמא דדמי להדדי. ועל בעידנא דעיילי אינשי בודאי אינם שמורות כלל.
והקשה בהגהות חא"ש שם על הרי"ף מד' התוס' דכאן דמוכח דבנזקין נמי מהני נטר כדנטרי אינשי. ועל דברי התוס' א"א להקשות דגם שם אינם סוברים כהרמב"ן שכתבו בב"מ שם דמהא דפסקינן דלא איבעי לי' לאעבורי חדא חדא מוכח דלא קיי"ל כרב כהנא בהכונס וכן כ' הרא"ש בהכונס רק שצריכים אנו ליישב לדעת הרמב"ן קושיית התוס', וראיתי ברשב"א שהקשה ג"כ קושיית התוס'. ובשביל שאנו רוצים לבאר דברי הראב"ד שהביא הרשב"א והקשה עליו נביא כל דבריו וז"ל זאת אומרת סתם דלתות חתורות אצל כלב. ולפיכך בעל הכלב חייב דהו"ל לאסוקי אדעתי' שאין לו שמירה אלא קשירה אבל בעל גחלת פטור כל שנעל דלת בפני גחלתו. תמיהא לי נעילת דלת מאי אהניא דהא גבי כלבים לא מהניא ולא מידי. ואי לאו חשש כלבים נעילת דלת אינו צריך ולמה אטרחי' לנעול דלת כיון דלא מעלה ולא מוריד לגבי חתירת כלבים. עוד קשיא לי דהא בכולי מכילתין לא מחייבינן באשו אלא משום רוח מצוי' למ"ד מיהת תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב. דהא פושע הוא אצל כלבים. ונראה שלא אמרו רוח מצוי' ואינה מצוי' אלא במקום שאין כלבים מצויים שם. ומצאתי לראב"ד ז"ל דלגבי בעל גחלת בשימור נעילת דלת סגי לי' ואפי' בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצוי' שהתורה מיעטה בשמירתה דכתיב המבעיר את הבערה עד דעביד כעין מבעיר. ויש מקשים כיון דאיכא כלבים אע"ג דנעל בעל גחלת פשיעותא הוא דמ"ש מהא דאמרינן פ' הפרה כסהו כסוי שיכול לעמוד בפני שוורים וכו' כיון דשכיחי גמלים פשיעותא הוא אפי' לגבי שוורים ה"נ מאי שנא' וכ' הרב ז"ל ולאו מילתא הוא דהתם בור ברה"ר הוא ואי שכיח דעברו גמלים התם ודאי פשיעותא הוא אפי' לגבי שוורים אבל הכא אי שכיחי כלבים אית להו בעלים ולינטרו להו אלו דברי הרב ז"ל, ועדיין לא נתיישב בעיני דאי משום דאית להו בעלים דמינטרי להו. ומשום הכי מפקת לי' לבעל גחלת מדין פושע למה אתה מחייבו לנעול דלת בפני גחלתו. ומדמחייב לבעל הכלב מנא לן מינה דסתם דלתות חתורות אצל כלבים ושלא תהא שמירה לכלב אלא קשירה. דילמא בעל גחלת פטור כל שאין גחלתו עשויה לילך ולהזיק ברוח מצויה דאי משום כלבים סתם כלבים יש להם בעלים ובעלים משמרים אותם. ומינה דאף בעל הכלב פטור כל שנעל בפניו את הדלת ועוד צריכה לי תלמוד עכ"ל הרשב"א ז"ל: [ודעת הרשב"א להדיא בדעת הראב"ד דלגבי בעלים דכלב לא מהני דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ולא מהני לכלב אלא קשירה. ולכאורה קשה על דעת הרשב"א דהא מתני' בפ' מרובה דתנן לא יגדל את הכלב אא"כ קשור בשלשלת משמע דהוא רק תק"ח דומיא דרישא דאין מגדלין חזירים וכן מוכח מלשון הרמב"ן שכתב וכן אסרו חכמים לגדל חזירים בכ"מ ולא את הכלב אא"כ קשור בשלשלת, וצריך לומר דכונת הרשב"א במה שכתב דכלב בעי קשירה היינו קשירה בחבל שלא יוכל לחתור כיון דסתם דלתות חתורות. ומתני' דהוא תק"ח. הוא שיהיה קשור בשלשלת. והתימה על הש"מ שכתב בשם גליון ותלמידי הר"ר ישראל ז"ל דבאמת מעיקר דינא לפטור בעל הכלב צריך דוקא קשירה בשלשלת, וזה אין לומר דמכיון דאיכא תק"ח שיהיה קשור בשלשלת כבר אינו נפטר גם מחיוב שמירה בלא זה דבודאי התק"ח לא שייך לדין חיוב נזקין]:
ו) ונראה ליישב דברי הראב"ד ממה שהקשה עליו הרשב"א דאי פטרינן לבעל הגחלת משום דבשביל כלב דיכול לחתור אין לחייבו דסתם כלבים אית להו בעלים, דא"כ למה צריך בעל הגחלת שמירה לגחלתו כלל, דהא גחלת בעצמה אינה הולכת, ואי משום כלב סתם כלבים יש להם בעלים, וא"כ נימא דמיירי בלא שימר גחלתו ולא נימא דסתם דלתות חתורות זהו תורף קושיתו, ודברי הראב"ד צריכים ביאור גם בתחלת דבריו שמה שכתב דלגבי בעל הגחלת בשימור דלת סגי לי' שהתורה מיעטה בשמירתו דא"כ אמאי חייב בעל הכלב דהא גם שן ורגל התורה מיעטה בשמירתן כדאיתא בריש הכונס, ועוד דהא כתב אח"כ בדברי היש מקשים דשימור דלת לגבי כלב פשיעה הוא. ואם סומך על סוף דבריו דאינו צריך שמירה בשביל הכלב שיש לו בעלים ושומרים אותו א"כ לא תהא הגחלת צריכה שימור כלל וכמו שהקשה הרשב"א ונראה דיש חילוק בין היכי שבעלים של המזיק שומרים המזיק שלהם דסגי בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה, ובין היכי שהניזק שומר דבר הניזק, או שאי אפשר ליעשות ההיזק אלא ע"י שני מזיקים כמו כלב וגחלת, ובעל הכלב שומר כלבו ובעל הגחלת אינו שומר גחלתו כלל דבזה יהיה נ"מ דאם ע"י שמירת הניזק או ע"י שמירת א' מן המזיקים נעשה מציאות ההיזק אונס ממש אז שפיר פטרינן לבעל המזיק אף שהוא לא שמר המזיק שלו כלל דהא הוא אנוס בדבר ולא הו"ל לאסוקי אדעתי' מציאות ההיזק כלל, אבל אם שמירת הניזק את הדבר הניזוק או שמירת בעל אחד מן המזיקים את המזיק שלו היה רק בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה, אבל אינה יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה דלא הוי אונס דהא חייב בה אדם המזיק אפי' לשיטת התוס' דאדם המזיק באונס גמור פטור וכן חייב בה שומר שכר אף דפטור מאונס, לא נפטר בזה דהא דפטרה תורה בנזקין מולא ישמרנו אם שמור הוא ברוח מצויה זהו דוקא אם שמר הוא את המזיק שלו, דהתורה לא חייבתו לשמור יותר אבל היכא דהוא לא שמר כלל, ואונס לא הוי דרוח שאינה מצוי' לא חשיב אונס בזה לא נפטר כיון שהוא לא שמר כלל, ועכשיו שפיר דמה שכתב הראב"ד דאי משום כלבים הא אית להו בעלים דמנטרי להו היינו משום דכיון דכלב עכ"פ מדרבנן צריך קשירה בשלשלת א"כ שפיר יכול בעל גחלת לפטור את עצמו בטענה דלא הוי לי' לאסוקי אדעתיה דיבוא כלב ויקח החררה והגחלת כיון דבסתמא בעלים מינטרי להו ומסתמא כדין ישמור בשמירה בשלשלת שניתוק ופסיקת השלשלת כבר הוי אונס, אבל כל זה הוא אם ישמור בעל הגחלת גחלתו אבל אם לא שמר כלל א"כ אפשר גם לשאר בע"ח מאלה שאין דרכם לחתור להוציא החררה ובשבילם צריך בעל הגחלת לשמור גחלתו בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה כיון שהבעלים שלהם אינם שומרים אותם אלא שמירה פחותה וכבר כתבנו דזה אינו אונס אם יפול ברוח שאינה מצויה. ורק דאמרה התורה דסגי בשמירה זו ולא פטרה תורה אלא לבעל המזיק כששומר המזיק שלו אבל בעל הגחלת שלא שמר כלל המזיק שלו אינו יכול לפטור עצמו במה שבעלים שמרו המזיק שלהם, ואף דעכשיו הא כלב הוציא הגחלת ולא בע"ח אחרים מ"מ שפיר הוא חייב משום תחילתו בפשיעה לגבי שאר בע"ח, ואף דהם נמי אינם יכולים להזיק אלא כשיצאו משמירת בעלים שלהם ברוח שאינה מצויה ורוח שאינה מצויה לא חשיב פשיעה, אפשר לומר דזהו דוקא אם היה הוא בעצמו שומר בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ואינה יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה, דאז אפי' היה חיוב שמירתו לשמור גם מרוח שאינה מצויה מ"מ עכ"פ לא חשיב תחלתו בפשיעה וכמו דתחלתו בגנבה ואבדה וסופו באונס לא הוי כמו תחלתו בפשיעה וכמו שכתבו התוס' בב"מ דף צ"ג ע"ב, אבל הכא הוא לא שמר המזיק שלו כלל והוא פשע לגבי המזיק שלו לגמרי רק דמציאות ההיזק לא היה אפשר לבוא אלא ע"י רוח שאינה מצויה ובזה יסבור הראב"ד דאמרינן תחלתו בפשיעה ועיין מה שכתבנו בפרק א' הלכה א', ועכשיו מבואר דמה דכתב הראב"ד דלגבי בעל גחלת בשימור דלת סגי לי' ובשביל שהתורה מיעטה בשמירתו אין כונתו לאפוקי דכלב לא מיעטה התורה בשמירתו דכונתו לגבי שאר בע"ח דמהוי לגבייהו שמירת דלת, ובשביל הכלב מברר בסוף דבריו דכלב כיון דאית לי' בעלים ומנטרי ליה אינו צריך לשמור גחלתו בשבילם ואף דכל בע"ח נמי אית להו בעלים אבל כל בע"ח אינם שומרים אותם הבעלים אלא ברוח מצויה וזה אינו פוטר לגבי בעל הגחלת כמו שכתבנו, אבל כלב כיון דהבעלים שומרים אותם בשלשלת א"כ הוי אונס אם ינתקו השלשלת וא"צ בעל הגחלת לשמור גחלתו בשבילם, ומיושב עכשיו מה דכתב בקושיית היש מקשים להוכיח דכיון דשכיחי גמלים פשיעותא הוא אפי' לגבי שורים דלכאורה מה הוצרך לזה הא הכא כשהוציא כלב עסקינן וכולה פשיעה היא. אלא דכונתו הוא דא"כ אפי' בהוצאת שאר בע"ח ליחייב.
ולפי מה שבארנו א"כ מה שכתבו התוס' דאם לא היה סתם דלתות חתורות היה שייך לומר תחלתו בפשיעה לענין בתים פתוחים וסופו באונס לענין נעולים אינם צריכים לחלוק בכאן על סברת הראב"ד דאפי' לסברת הראב"ד דבעל הגחלת יכול לסמוך על מה דסתם כלבים אית להו בעלים ומנטרי להו מ"מ אפשר לומר דתחלתו בפשיעה לענין בתים פתוחים ולא נימא דבתים שנמצא גחלת אית להו בעלים ומנטרי להו דהא גחלת אינו צריך לשמור אלא בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה, אכן התוס' בל"ז משמע דלא סברי כהראב"ד דבעל הגחלת יכול לסמוך על שמירת בעל הכלב את כלבו דליהוי אונס מדהקשו דליחייב בעל הגחלת כיון דהכלב יכול לחתור והוצרכו לתרץ כיון דנטר כדנטרי אינשי, ואולי אפשר דבעיקר סברת הראב"ד הוו מודו התוס' אלא דלא ס"ל דדין תק"ח דצריך לקשור בשלשלת עושה דלא הו"ל לבעל גחלת לאסוקי אדעתיה.
אכן באמת בסברת התוס' דשייך לומר תחלתו בפשיעה לענין בתים פתוחים נראה דחולקים על הראב"ד דסובר דבעל הגחלת פוטר עצמו בשמירה שמחוייב בעל הכלב לשמור את כלבו. וסוברים דלא שייך לומר דבעל הכלב יסמוך עצמו ולא ישמור את כלבו, בשביל שבודאי ינעול בעל הגחלת ביתו וכן שבעל הגחלת לא ישמור גחלתו שיסמוך שבעל הכלב ישמור את כלבו. דא"כ שניהם יסמכו זה על זה ושניהם לא ישמרו. וכיון דשניהם מזיקים רק שכל אחד צריך לחברו לעשיית ההיזק. א"כ ע"כ ששניהם מחוייבים לשמור. וא"כ נכונים דברי התוס' דשייך לחייב לבעל הכלב משום דתחלתו בפשיעה לענין בתים פתוחים. וזהו שיטת התוס' לגבי הראב"ד דשייך לחייב לבעל הגחלת כיון דסתם דלתות חתורות והכלב יכול לחתור ולהוציא הגחלת דאין לומר שבעל הגחלת יסמוך על בעל הכלב שיקשרו בשלשלת דמאי חזית שבעל הכלב ישמור כלבו כדין מזיק והוא לא ישמור גחלתו. ואף דיש לומר בדעת הראב"ד משום דכלב יש לו דין מיוחד לקשרו בשלשלת מתק"ח ועוד לבד זה הא כלב צריך מצד עצמו שמירה שלא יזיק בעצמו וגחלת אינה יכולה להזיק אלא באם יוציאו אותה כלב או עז, ומ"מ אין זה סברא דעכ"פ לענין היזק זה שע"י הגחלת שניהם מזיקים. ומאי חזית דבעל הכלב ישמור ובעל הגחלת לא ישמור. ויש להביא ראיה לזה מהא דאמרינן גבי משסה כלבו של חברו דבעי הגמ' אי בעל כלב חייב ומסיק דחייב והתם לא גרע איסור השיסוי מחיוב הקשירה בשלשלת ומ"מ אינו יכול בעל הכלב לפטור עצמו דלא אסיק אדעתי' שישסו אותו:
ז) אלא דמ"מ יועילו לנו דברי הראב"ד ליישב קושיא זו שהקשו התוס' דמנלן דסתם דלתות חתורות דילמא משום דהוי תחלתו בפשיעה לענין בתים פתוחים, דתירוץ התוס' שתירצו דא"כ לא יתחייב בעל הכלב אלא רביע כמו שהיה מתחייב בבתים פתוחים שהיה בעל הגחלת משלם רביע. יש לעיין בזה דכל עיקר סברת התוס' אפשר לבאר בזה דנימא דכיון דתחלתו בפשיעה הוא רק ליעשות חצי מזיק א"כ גם עכשיו שאין לו שותף דבעל הגחלת שמר גחלתו מ"מ לא יתחייב בעל הכלב עכשיו שהוא אנוס יותר משהיה מתחייב אם היה פשיעה. ובזה קשה דהא קיי"ל כר' נתן דכי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי. וא"כ כיון שעכ"פ נחייב בעל הכלב מדין מזיק א"כ אף דמצד תחלתו בפשיעה לא היה חייב אלא רביע ישלם רביע השני מדין כי ליכא לאשתלומי. וזה אין סברא כלל לומר שיהיה סברת התוס' בלא טעם שכתבנו אלא דאי אפשר שישלם יותר בנעולים משהיה משלם בפשיעה בפתוחים דבלא טעם שכתבנו אינו סברא כלל. ולכן נראה דבדברי הראב"ד שחידש לנו הסברא דסתם כלבים יש להם בעלים ושיכול בעל הגחלת לסמוך על זה, יתורץ קושיית התוס' דאף שהקשינו על סברא זו דלא שייך לפטור כל אחד משני מזיקים הצריכין זה לזה בטענה שכל בעלים של אחד יסמוך על חברו שחברו ישמור מזיק שלו דא"כ כל אחד לא ישמור. אלא כל זה הוא כאן בהא דסתם דלתות חתורות לגבי בעל הגחלת דבאמת בעל הכלב לא שמר את כלבו בזה אמרינן שפיר דהיכי אפשר שבעל הגחלת יפטור א"ע בטענה שהיה סברא שבעל הכלב ישמור את כלבו ובשביל זה לא ישמור הוא גחלתו. אבל לגבי בעל הכלב כשבעל הגחלת שמר גחלתו והכלב חתר דהקשו בתוס' דאפי' בלא הא דסתם דלתות חתורות לימא תחלתו בפשיעה לענין בתים פתוחים, בזה נוכל שפיר לומר סברת הראב"ד דכיון דסתם בעל גחלת שומר גחלתו מהיכי תיתי נאמר דהוי פשיעה לענין בית פתוח דהא סתם בעל גחלת שומר גחלתו, ולכן אף דאם הי' נמצא דבאמת לא שמר אינו יכול בעל כלב לפטור עצמו בטענה דחשב דבעל גחלת ישמור וכמו שכתבנו אבל אם באמת שמר גחלתו והיה אונס שהכלב חתר והיינו אי הוי אמרינן דחתירה הוי אונס אין לומר דהוי תחלתו בפשיעה לגבי בתים פתוחים דמאן לימא לן דהוי פשיעה אדרבא אמרינן דסתם בעל גחלת שומר גחלתו וא"כ לא היה כאן פשיעה לגבי זה ההיזק דלא היה עומד להיות היזק כלל, ואף דבעל הגחלת שומר רק לרוח מצויה כבר כתבנו דאינו מוכרח לומר דהוי פשיעה לגבי בעל הכלב ורק לדעת הראב"ד כתבנו כן דסובר דמשום הכי צריך בעל הגחלת לשמור גחלתו אף דמשום כלב א"צ לשמור צריך לשמור משום עז דאף דמנטרו להו בעלים אבל אינם שומרים יותר מברוח מצויה ולכן לא הוי פטור לגבי בעל הגחלת אף דאכתי לא ראינו שנמצאת עז שאינה שמורה, אבל באמת אפשר לומר דכיון דכל ההיזק לא היה אפשר להיות אלא על ידי שתפול הדלת ברוח שאינו מצויה לא הוי פשיעה גם לגבי בעל הכלב שלא שמר כלבו כיון שעכ"פ לא היה עומד שיעשה הכלב ההיזק בשביל שהגחלת היתה שמורה כדין נזקין, ועוד אפשר לומר דאפי' נסבור כדעת הראב"ד שכתבנו דשמורה מרוח מצויה של מזיק אחד אינו פוטר בעל המזיק השני שלא שמרו כלל מ"מ בזה נוכל לומר בסברא דלא כהראב"ד דעכ"פ לא הוי זה בגדר פשיעה. ומה דאנו מחייבין בעל המזיק שלא שמר אותו הוא משום דהתורה חייבה את בעל המזיק בשמירה או שפטרתו בשמירה מקרא דולא ישמרנו וזהו דוקא כשישמור הוא עצמו אבל אינו נפטר בשמירת חברו את המזיק השני, אבל מ"מ פשיעה לא הוי כיון דעכ"פ היה ההיזק משומר מרוח מצויה לא חשיב פשיעה ולגבי אונס לא אמרינן תחלתו בפשיעה וסופו באונס והוי כמו דאמרינן דתחילתו בגנבה ואבדה וסופו באונס פטור ולא כמו שחלקנו למעלה, ולכן שפיר דאם לא הוי אמרינן דסתם דלתות חתורות וחתירה היה נחשב אונס לא הוי אמרינן תחלתו בפשיעה לגבי בתים פתוחים דכיון דסתם בתים וגחלת אית להו בעלים ומנטרי להו ליכא כלל בתים פתוחים, ואף דנעולים נמי אינו אלא לרוח מצויה מ"מ לא הוי תחלתו בפשיעה כנ"ל.
ובמה שכתבנו נוכל לבאר דעת הרמב"ם גבי שור שדחף חבירו לבור דהתוס' בדף נ"ג ע"א כתבו דמיירי דוקא בשוטה או מהלך בלילה דהא בפקח ביום תנן דפטור וכי תימא דה"מ כשנפל מעצמו אבל הפילוהו אחרים חייב, א"כ כשנופל מעצמו ליחייב דתחלתו בפשיעה ליפול ע"י שוורים אלא ע"כ שור פקח מתרחק כ"כ מן הבור שאין שוורים יכולים להפילו. אבל הרמב"ם בפ' י"ב הל' י"ט כתב להדיא דאעפ"י שהיא גדולה ופקחת כיון שנדחפה ה"ז כמו שנפלה בלילה. וא"כ יקשה על הרמב"ם קושיית התוס'. אכן לפי מה שבארנו מיושב שפיר דכל זמן שלא דחפוהו שוורים ונפל שור פקח בעצמו ביום אמרינן דסתם שוורים יש להם בעלים. ולכן שור פקח שנפל לבור שפיר לא הוי לבעל הבור לאסוקי אדעתי' ולא הוי תחלתו בפשיעה אבל שור שדחף חבירו לבור לא יוכל בעל הבור לומר לא הוי לי לאסוקי אדעתי' דיפיל אותו שור משום דבעל השור ישמור אותו דמאי חזית שבעל השור ישמור מזיק שלו ולא ישמור בעל הבור מזיק שלו, ואם נימא דבעל הבור פטור מטעם שמירת השור גם בעל השור יהיה פטור מטעם שמירת הבור, ולכן שפיר שניהם חייבים, אבל כ"ז אם היה שור שדחפו, אבל אם נפל בעצמו לא נימא דהוי תחלתו בפשיעה ע"י דחיפת השור דזה לא הוי פשיעה כיון שסתם שוורים יש להם בעלים ולא היה עומד כלל שיפילו אותו שוורים משום שבעליהם שמרו אותם באמת:
ח) אכן בעיקר קושיית התוס' והראב"ד והרשב"א ובמה דלומד הרשב"א מהך סוגיא דכלב לא סגי לי' בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה יש למשדי נרגא דהא בדף כ"ג ע"ב גבי עיזי דבי תרבו דהוו מפסדו לי' לרב יוסף דאמר לו לאביי דליצנעינהו ואמר לו אביי דמצו למימר ליגדור מר גדירא בארעיה ופירך אלא שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה ומשני כשחתרה. וזה לא מצינו דסתם דלתות חתורות אצל עזים ובהכונס אמרינן להדיא דחתרה הוי אונס לגבי בעל הבהמה. ומוכח דמה דחתירה לא הוי מצויה לגבי בעל הבהמה לחייבו כששמר אותה וחתרה הדלת מ"מ כשהוא לא שמר כלל בהמתו ורק שהניזק שמר שדהו ובהמה שלו חתרה חייב. ועוד משני התם דנפל גודא בלילה. ולהדיא תנן במתני' בריש הכונס דנפרצה בלילה פטור איברא דהתוס' כאן בד"ה בשחתר סוברים דמה דמוקמינן דנפל גודא בלילה היינו דבעל העז ידע ובעל השדה לא ידע. אבל תירוצם הוא דוחק גדול וכל כה"ג הו"ל לגמ' למימר.
ולכן נראה דאף דמוכח בהכונס דחתירה לא הוי מצויה שיתחייב בעל הבהמה אם חתרה והזיקה מ"מ אינו מוכח מזה דחתירה הוי אונס. אלא דהוי כרוח שאינה מצויה דכששמר בעל הבהמה את בהמתו וחתרה ויצאה והזיקה ודאי פטור. כמו שהיה נופל הכותל ברוח שאינה מצויה. אבל זהו דוקא אם בעל הבהמה שמר בהמתו. אבל הכא גבי עיזי דבי תרבו דמשני הגמ' על הא דפריך שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה כשחתרה שבעל הבהמה לא שמר כלל בהמתו. ורק בעל השדה גדר שדהו בזה חייב אף שחתרה דחתירה לא הוי אלא כמו רוח שאינה מצויה ובזה לא נפטר בעל המזיק כשלא שמר מזיק שלו כלל וכמו שכתבנו. ומה דמשני דנפל גודא בלילה אף דלילה הוי אונס, אבל עיקר המחיצה היה דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה, וא"כ לא הוי אונס, אח"כ ראיתי דהמאירי בש"מ כתב להלכה דאם נעל בעל השדה וחתרה חייב בעל הבהמה והוא כדברינו:
ואף דכל זה הוי ניחא היכי דבעל השדה היה גודר שדה שלו שלא מצד הדין. אבל התם לאביי קיימינן דסבר דבאמת פטור המזיק אם לא גדר הניזק שדהו, א"כ בזה אפשר דנאמר דלא יתחייב בעל הבהמה כשחתרה דלא הוי לי' לאסוקי אדעתיה שיחתור. ושמירת הניזק ששמר שדהו הלא זהו מן הדין. מ"מ נוכל שפיר לומר דגם לאביי לא נפטר המזיק כשלא שמר המזיק שלו. דעכ"פ בשמירת הניזק לא נפטר בעל המזיק כשלא שמרו כלל וחתרה. דכיון דרוח שאינה מצויה לא חשיב אונס ה"נ חתירה לא חשיב אונס. ומה דחתירה פטור זה ממה שגילתה התורה מקרא דולא ישמרנו. וזהו דוקא אם בעל המזיק שמר מזיקו וכנ"ל.
ועכשיו מבואר דמה דאמרינן הכא גבי כלב כשחתר, ואמרינן זאת אומרת סתם דלתות חתורות אצל כלב אינו אלא דלא ליהוי אונס. או כדעת רש"י ור"ח ז"ל דלא ליהוי משונה אבל לעולם לא הוי רוח מצויה, ובאמת הוא דבר הנראה שאינו מצוי כמו רוח מצויה שכלבים יחתרו. ומ"מ כיון שבעל הכלב לא שמר כלל כלבו חייב כיון דעכ"פ לא הוי אונס וכמו שכתבנו. ומ"מ מתורץ שפיר קושיית התוס' שאח"כ דנימא דבאמת חתירה הוי אונס ורק דחייב משום דהוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס. והוא עפ"י מה שכתבנו דאף דרוח שאינו מצויה אינו פטור לגבי בעל המזיק שלא שמר מזיק שלו מ"מ לא הוי פשיעה לגבי תחלתו בפשיעה. דתחלתו בפשיעה הוי דוקא היכי שעיקר ההיזק הוא מצויה וכמו שכתבנו: