אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ב · הלכה יז

הלכה טז

כלב שנטל את החררה והלך לו לגדיש אם [הניחה] בגדיש ואכל את החררה והדליק את הגדיש, על החררה ועל מקום החררה משלם נזק שלם ועל שאר הגדיש חצי נזק, ואם היה מגרר את החררה על הגדיש והולך ושורף משלם על החררה נזק שלם, ועל מקום הגחלים חצי נזק ועל שאר הגדיש פטור.
בהשגת הראב"ד: ליתא דצרורות ע"י שינוי מרביע נזק מיהת לא מיפטר.
כתב המ"מ וז"ל ואיני יודע לתרץ ודבריו בנויים על המשנה ובאוקימתא דר"י דאמר אשו משום חציו ומתני' בדאנחה אנוחי בדוקא הוא, ואולי שהוא ז"ל סובר שכיון שהניח כלו חציו ושוב אינו מחוייב על הגרירה כיון שלא נשרף הגדיש אלא מחמת הגרירה וצ"ע עכ"ל, ודברי המ"מ צריכים ביאור דע"ז גופא אנו דנין דאמאי לא יתחייב על הגרירה, ואיברא דגרירה הוא שינוי יתחייב רביע נזק אם יש שינוי לצרורות לרביע נזק, וזהו שהשיג הראב"ד.
ונראה עפ"י מה שכ' בהגהות הגר"א ז"ל בב"ק דף כ"ג על הא דאמר שם בגמ', אלא למאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו, וכ' הגר"א ז"ל וז"ל, הרי"ף והרמב"ם מפרשים שחזר מתי' הראשון כגון שנפלה גדר שלא מחמת דליקה ומפרשים דחיוב חציו הוא משום ממונו עכ"ל וכן בביאור הגר"א ז"ל בחו"מ סי' תי"ח האריך וקוטב דבריו הוא דלמסקנת הגמ' הא דאשו משום חציו הוא לאו חציו ממש, דליהוי מסברא חייב כמו אדם המזיק אלא דעיקרא דמילתא אשו משום ממונו היינו דיסוד החיוב הוא משום שעשה מזיק וחייבתו התורה כמו שהזיק בחציו ולכן אפשר בזה לפטור טמון כיון דעכ"פ הגזה"כ נמשך מדין חיוב אש, רק היכי דהדליק ממש בשל חבירו מחייבינן ליה מתורת מזיק וחייב טמון ובאמת מבואר כן בלשון הרמב"ם בפ' י"ד הל' ט"ו וז"ל, אש שעברה והזיקה את האדם וחבלה בו הרי המבעיר חייב בנזקיו ובשבתו וברפויו ובצערו ובבשתו, כאלו הזיקו בידו שאעפ"י שאשו משום ממונו הוא הרי הוא כמו שהזיקה בחציו, אבל אם הזיקה בהמתו או בורו את האדם אינו חייב אלא בנזק בלבד כמו שבארנו הרי כתב הרמב"ם להדיא שאשו משום ממונו וחייב כאלו הזיקה בחציו וכדברי הגר"א ז"ל.
אכן אכתי צריך ביאור דאי נימא דאש לא הוי חציו ממש אלא דהוא ממונו וחייבה התורה כאילו הזיקה בחציו א"כ מנלן לחלק בין מדליק לתוך שלו למדליק בתוך של חברו דמדליק בתוך של חברו חייב אפי' בטמון, דהא מקרא דאש ממעטינן טמון וכיון דמסברא לא הוי כמו חציו א"כ מדליק בתוך של חברו נמי מנלן דחייב.
ונראה דאפשר לבאר עפ"י שיטת הרמב"ם בפ"א ובפ"ו מה' חובל ומזיק דמזיק שלא בכונה אין חייב אלא ברשות הניזק אבל ברשות המזיק או אפי' שניהם ברשות אינו חייב אלא כשהזיק בכונה, והנה זה פשוט דבחציו חייב כשזורק חץ מרשות שלו לרשות של חברו ואפי' שלא בכונה וכדתנן בפ' המניח דף ל"ב המבקע עצים מרה"י והזיק ברה"ר או ברה"י אחר חייב, וכן הנכנס לחנותו של נגר ונתזה בקעת וטפחה על פניו משום דהוי כמו בכונה דהוי פשיעה גמורה וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ו מה' חובל ומזיק הל' ח' היה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון ונשברה חבית בקורה חייב שזה כמו ששברו בידו בכונה, וא"כ אם היינו אומרים דאש הוי חציו ממש א"כ כשעושה אש אפי' ברשותו ויצאה לרשות אחר הוי כמו מבקע עצים ברשותו אבל כיון דאמרינן דלא הוי חציו ממש לא נחשב כמו מעשה בכונה, ולכן חלקה מתניתין בין מדליק בתוך שלו למדליק בתוך של חברו, והיינו דכיון דגילתה התורה דאש חייב כמו שהזיק בחציו לכן מסתבר דכי ממעטינן מקרא דקמה דטמון פטור דוקא במדליק בתוך שלו דאיכא סברא לפטרו מדין מזיק דהוי כמו שלא בכונה כיון דלא הוי חציו ממש ולכן לא נחשב כמו מעשה בכונה אבל היכי דהדליק בתוך של חברו לא ממעטינן כיון דאין לנו גדר פטור של שניהם ברשות דהא בשל חברו אפי' שלא בכונה חייב.
אלא דלפי"ז יש לעיין איך הוי דינא בעשה אש ברה"ר דבגמ' בהכונס אמרינן דטמון פטור במדליק בתוך שלו ואכלה בתוך של חברו אבל במדליק בתוך של חברו חייב בטמון וכן הרמב"ם בפי"ד ה"ל ט' כתב וז"ל במה דברים אמורים במדליק בתוך שדה חברו אבל במדליק בתוך שלו ועברה לשדה חברו פטור על כל הכלים הטמונים בגדיש, ולא נתבאר היאך הוא כשהדליק ברה"ר דלפי"מ שכתבנו דטעמא הוא משום שלא בכונה לא אשכחן פטורא אלא בשניהם ברשות, ועושה אש ברה"ר הא הוי שלא ברשות ואפשר דבאמת אינו פטור בהדליק ברה"ר בטמון כיון דלא הוזכר פטורא אלא במדליק בתוך שלו ואף דלחיוב לא הוזכר אלא בשדה חברו, אפשר דברה"ר כיון דאין לו רשות לעשות אש ברה"ר הוי לענין זה כמו בשדה חברו וצריך עיון.
אכן לפי"ז יקשה לן דא"כ הא דפריך בד' כ"ב בשלמא למ"ד אשו משום חציו חציו דכלב הוא אלא למ"ד אשו משום ממונו האי אש לאו ממונו דבעל כלב הוא היינו דלא שייך לחייב לבעל הכלב על ממונו דהיינו המזיק שעשה כלבו, וא"כ עכשיו לפי המסקנא דגם למ"ד אשו משום חציו יסוד החיוב הוא משום ממונו היינו משום שעשה מזיק, א"כ איך חייבים גם למ"ד אשו משום חציו על אש של כלבו, וע"כ צריך לומר דכיון דעכ"פ חזינן שעשה הכתוב אש כמו דין מבעיר ומעשה בידים ילפינן מזה גם לענין בהמתו שעשתה אש שיתחייב כמו על חציו דבהמתו, דכיון דהא דאמרינן אשו משום ממונו הוא לאו דוקא כמש"כ התוס' דכ"ב אלא כלומר משום מזיק שלו, ואף שלא נמצא דין שיתחייב על המזיק שעשה שורו וכמו דאמרינן איש בור ולא שור בור, ועיין בתוס' בד' כ"ב בד"ה לאו ממונו, מ"מ זהו אם דין אש היה נשאר בדין ממונו, אבל כיון שחדשה התורה שדין אש הוא כמו שעשה בעצמו, לכן סובר הגמ' דאפשר לחייב גם על אש של בהמתו וילפינן זה מדין אש של עצמו ואף דבריש מסכתין אמרינן דאין ללמוד שור מאדם זהו אם נבוא ללמוד עיקר דין מזיק היינו שיתחייב על הנזק שעשה שורו כמו על הנזק שעשה בעצמו אילו לא נאמר שור, אבל כיון דכבר ידענו חיוב שור ילפינן זה מזה פרטי הדינים דכמו דבאש שעשה האדם חייב כאלו הזיק בחציו ה"נ באש שעשה שורו חייבים הבעלים כאילו הזיק השור בחציו וראי' לזה מדאיצטריך קרא גבי שור שחבל באדם לפוטרו מד' דברים בדף ל"ג ע"א ולמאי צריך קרא לפוטרו דמהיכי תיתי לחייבו וע"כ דהוי ילפינן מאדם, ואף דלא ילפינן שור מאדם לענין עיקר חיוב שור וע"כ כמ"ש דכיון דכבר איכא בקרא חיוב שור נוכל ללמוד פרטי הדינים זה מזה.

ולפי"ז נוכל ליישב ד' הרמב"ם ואפשר שכיון לזה המ"מ דכיון דדין אש של שורו אפי' למ"ד אשו משום חציו אינו פשוט מסברא כמו חציו אלא דעלינו ללמוד זה מדין אש דאדם דכמו דאם עשה אדם אש חייב כאילו הזיק בחציו, כן אם עשתה בהמתו אש חייב כאילו הזיקה בחציו, וא"כ לא נוכל ללמוד מאדם אלא על דין ממון, דהיינו שעשה השור כי אורחיה, אבל פלגא נזקא דקיי"ל דקנסא הוא א"כ קנסא מממונא לא ילפינן, ולא נוכל ללמוד שיתחייב חצי נזק קנס ע"י אש של בהמתו ממה דחייבה התורה באש של עצמו ממון, ולכן בפלגא נזקא לא אמרינן אשו משום חציו ונשאר רק משום ממונו דפטור בעל הכלב דהא אש לאו ממונו דבעל כלב הוא כמו למ"ד אשו משום ממונו.
ובמה שכתבתי דלהכי לא הוי ילפינן פלגא נזקא משום דקנס מממון לא ילפינן היה אפשר לומר משום דקרן לא ילפינן משאר אבות כדאמרינן בריש מסכתין מה להנך שכן מועדין מתחלתן, ולפי"ז גם בקרן מועד לא יתחייב משום חציו, אכן אם נבוא לחלק דלהכי לא ילפינן משום דאיכא למיפרך א"כ מאדם על שור נמי איכא למיפרך, וע"כ כמו שכתבתי דהא דפרכינן הוא כ"ז שלא נאמר בתורה שור אבל כיון שנכתב שור ילפינן פרטי דינים לבד מה שיצא מן הכלל לפטור כמו טמון וכלים, וכמו שהוכחתי מהא דאיצטריך קרא בשור שחבל באדם לפוטרו מד' דברים, וא"כ גם על קרן ליכא למיפרך ועיין מש"כ בפ"א הל' ב' ע"כ הנכון כמו שכתבתי דדוקא על קרן תם דאינו אלא קנס בזה לא ילפינן דאשו משום חציו דקנסא מממונא לא ילפינן וכנ"ל:

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה