אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ב · הלכה ה
היתה מהלכת ברה"ר ובעטה והתיזה צרורות והזיקה ברה"ר פטור ואם תפש הניזק רביע נזק אין מוציאין מידו שהדבר ספק הוא שמא שינוי הוא וכו' בעטה בארץ ברה"נ והתיזה צרורות מחמת הבעיטה והזיקו שם חייב לשלם רביע נזק שזה שינוי הוא בהתזת הצרורות וכו'.
בהשגת הראב"ד: זה טעות הוא כי בודאי הביעוט שינוי הוא וכו' ובעיא דר' ירמי' מר' זירא לאו בביעוט הוא וכו'.
וכתב המ"מ דהרמב"ם לא למד זה מבעיא דר' ירמי' כמו שחושב הראב"ד אלא מבעיא דרב אשי וסובר הרמב"ם דהבעיא הוא דאי יש שינוי הוי משונה והוי תולדה דקרן ואי אין שינוי הוי תולדה דרגל, והנה לפי"ז קשה לשון הרמב"ם בהל' ו' שכתב שזה שינוי הוא וצריך לומר דכונתו דכיון דיש כאן שינוי מדרך הליכתה ממש לכן הוי ספק אם יש בזה דין שינוי ממש שיהי' נחשב תולדה דקרן או לא, ואולי במקום תיבת שזה צ"ל שמא, אכן לכאורה אין שום ביאור לדברי המ"מ דמהיכי תיתי יהי' ספק אם יש דין שינוי בצרורות דאטו בשביל שהוא צרורות יפה כחו שכל מה שיעשה גם בשינוי גמור יהי' תולדה דרגל אטו ע"ז נאמרה הלכה הא אפי' אם נימא דע"ז גופא נאמרה הלכה דצרורות תולדה דרגל הוא כמו שהביא הרשב"א פי' א' היינו על צרורות כאורחייהו משום דלא הוי אורחי' גמור, אבל בשינוי גמור מהיכי תיתי יהי' ספק אי הוי תולדה דקרן או תולדה דרגל.
ונראה לומר לפי דברי המ"מ דדוקא בביעטה הוא דמיבעי לן אם יש שינוי ואף דבעיטה הוי ודאי תולדה דקרן היינו בעיטה בכלים דהוי כונתו להזיק דיודעת שמזקת הכלי, ואף דבגמ' כדמקשה בעיטה תולדה דרגל לא משני דבעיטה כונתה להזיק אלא דרגל היזקו מצוי הא אין היזקו מצוי, אבל באמת זה אינו דהא גבי שן נמי כדפריך נשיכה תולדה דשן, משני שן יש הנאה להיזקה אף דנשיכה ודאי כונתה להזיק אלא דהגמ' מחלק כאן בחסרונות שיש לקרן לגבי רגל דגריעי מרגל וע"כ לא מחלק בכונתה להזיק דזה אינו חסרון ומשום זה לא הוי מיפטר, ומשום זה באמת הנחש אף דכונתו להזיק כיון דאורחי' בכך חייב, וכדאמר בגמ' בהא דלאו כיוצא בהם אילימא אקרן קאמר מ"ש קרן דכונתו להזיק הני נמי כונתו להזיק אבל זה דוקא בבעיטה בכלים, אבל בעיטה בארץ בלא כלים דודאי אין אין כונתה להזיק דהא אין לה שכל לידע שילכו הצרורות ויזיקו במקום אחר כלים, א"כ אפשר דהך בעיטה לא דמי לסתם בעיטה בכלים, ואף שכתבנו דכונתה להזיק אינו מגרע שיפטר בשביל זה מנזק שלם, זהו בעיקר דינא אם הי' מציאות שיהי' כונתה להזיק וגם יהי' היזיקה מצוי שיהי' אורחה, וכמו החמשה חיות דמועדים מתחלתם, אבל בבהמה כיון שידענו דלאו אורחה דבהמה לכוין להזיק, א"כ אם מכונת להזיק זהו גופא משונה וצריכה העדאה ע"ז, וא"כ שפיר היכי דבעטה בארץ בלא כלים כיון דאינה מכונת להזיק שפיר מספקא לן אי הבעיטה בעצמה הוי שינוי ואז לא יהי' חייב אלא רביע נזק אף שאינה מכונת להזיק או דלא הוי שינוי.
אך לפי"ז אם יהי' צרורות בשינוי גמור, דהיינו שהתיזה צרורות בקרנה יהי' בודאי רק רביע נזק דהא כאן איבעי לן רק אם הוי משונה או לא, ומשמע דאי הוי משונה ודאי אינו אלא רביע נזק וא"כ לפי"ז יקשה דמאי משני בגמ' כדפריך מהאבעיא דיש העדאה לצרורות על האבעיא דיש שינוי לצרורות ומשני עלה דרבא באת"ל קאמר את"ל אין שינוי יש העדאה או אין העדאה, ולפי"ז אין כאן תירוץ כלל כיון דבדבר שהוא משונה גמור הוי באמת רביע נזק א"כ היכי אפשר לעשות העדאה מרביע נזק לנזק שלם, אך אפי' אם היינו מפרשים דברי המ"מ כפשוטם דבכל שינוי בצרורות מיבעי לן אי הוי שינוי ותולדה דקרן או לא הוי שינוי והוי תולדה דרגל, ג"כ לא אתי שפיר תירץ הגמ' דהא לפי"ז נמי מוכח מהאבעי' דאי הוי משונה הוי רביע נזק והא דהוי חצי נזק הוא משום דהוי תולדה דרגל דהא משום זה פטרינן לי' לפי הך סברא ברה"ר א"כ היכי שייך בי' העדאה לחייבו נזק שלם, והיינו להפי' דהאבעיא דיש העדאה הוא ע"י שינוי אכן י"ל בזה דהמ"מ מפרש כפי' התוס' דהאבעיא הוא בצרורות כאורחייהו:
ב) ונראה דהרמב"ם סובר דסוגיא דמעיקרא דבעי אם יש שינוי לצרורות לרביע נזק הוא באמת כפשטה אם מועיל דין שינוי לעשות רביע נזק ולא דמספקא לי' אי הוי שינוי או לא, אכן במסקנא דגמ' דקאמר רב אשי כרבנן מוקי לה הכי היתה מבעטת או צרורות מחמת ביעוט חצי נזק ואין שינוי או היתה מבעטת או צרורות כאורחייהו חצי נזק הא מחמת ביעוט רביע נזק ויש שינוי, ומלשון זה מוכח דהאבעיא הוא אי הוי שינוי או לא הוי שינוי, וסובר הרמב"ם דלמסקנא באמת פשיטא לן דאי הוי שינוי א"צ להתחייב אלא רביע נזק דכיון דצרורות אינו משלם אלא חצי החיוב, בשביל דהוי הלמ"מ דכחו אינו משלם אלא חצי נזק, א"כ אי הוי קרן תם א"צ להתחייב אלא רביע אלא האבעי' במסקנא אי בעיטה בארץ בלא כלים הוי שינוי וכמו שכתבנו למעלה:
וטעמו של הרמב"ם בזה הוא עפי"מ שנבאר מה דהשמיט הרמב"ם האבעיא דיש העדאה לצרורות דסובר הרמב"ם דעיקר האבעיא היינו על צרורות כאורחייהו כפי' הב' שברש"י והיינו דמיבעי לרבא אפשר יש בצרורות מקצת גדר קרן וכמו שכתבתי למעלה בפ"א הל' ח' אות ד' דצרורות לאו אורחיה ממש וכמו שהבאנו מפי' הר"ח ומש"ה נמי מבעי לרבא אי מגופו משלם דלא אשכחן חצי נזק דמשלם מן העליה משום דרבא מדמה צרורות לקרן לענין שאינו משלם אלא חצי נזק, ולכן יש סברא דמשלם מגופו כמו קרן וכן הוי כרגל לענין דהוי ממונא ופטורין ברה"ר ודומה במקצת לקרן ובמקצת לרגל, ובשביל זה גופא מיבעי לרבא אי יש העדאה לצרורות דכיון דהא דאינו משלם אלא חצי נזק הוא משום גדר קרן א"כ יש לומר דשייך העדאה כמו בקרן וא"כ לפי"מ דקיי"ל דחצי נזק דצרורות משלם מן העליה א"כ מוכח דהוי רגל ממש ולא שייך לקרן כלל, ואף שכתבנו דאינו אורחה גמור היינו דלא הוי אורחה בהכרח, אבל עכ"פ הוי כמו קופצת וכמו שכתבנו למעלה, והא דמשלם חצי נזק אינו כלל טעם ההלמ"מ משום דלא הוי אורחה גמור, אלא דכך חידשה ההלכה דכחו בבהמה אינו משלם אלא חצי נזק, וא"כ בודאי לא שייך ללמוד מזה דאינו משלם אלא מגופו דלא אשכחן זה אלא בקרן ולכן שפיר השמיט הרמב"ם גם דין העדאה לצרורות דבודאי לא שייך העדאה כיון דהוי כרגל ממש:
ג) ובזה נוכל ליישב מה שהקשה הלח"מ בפ' זה הל' ב' דמנלן לגמ' דלמסקנא פשיטא לי' לר"פ דמשלם מן העליה כיון דמשני אח"כ בגמ' דגם לרבא דמיבעי לי' אי מגופו משלם או מן העליה משלם מ"מ קרי לי' תולדה דרגל לפוטרו ברה"ר א"כ דילמא ר"פ נמי סבר הכי, והלח"מ העלה זה בצ"ע ומצאתי שכבר הקשה כן הרשב"א בחידושיו ותי' דקים להו לגמ' דהכי הלכתא ולכן אף דלרבא מיבעי לי' מ"מ ניחא להו למימר דר"פ משום הכי קרי לי' תולדה דרגל לשלם מן העליה, והוא דחוק, אבל לפימש"כ מיושב שפיר דהא כבר כתבנו דאי נסבור מגופו משלם משום דלא אשכחן חצי נזק דמשלם מעליה היינו דילפינן מקרן משום דצרורות דמי במקצת לקרן ודמי לרגל לענין לפוטרו ברה"ר ודהוא ממונא, וא"כ לא נוכל לומר על מה דאמר ר"פ דיש בהם כיוצא בהם ויש בהם לאו כיוצא בהם, היינו על צרורות דהא באמת הוי כיוצא בהם, ורק משום דדמי בחד צד לקרן לכן משלם חצי נזק. ומכיון דקאמר ר"פ דיש מהן דלאו כיוצא בהן ע"כ דחצי נזק צרורות הוי רגל ממש ורק דמשלם חצי נזק משום דהוי כחו ולא גופו. וע"ז באה ההלכה דכחו אינו משלם אלא חצי נזק. וע"ז קאמר שפיר דאף דכחו הוי תולדה דגופו מ"מ אינו משלם כמותה.
ומבואר עכשיו מה שכתב הרמב"ם שם בהל' ב' כל תולדה כאב שלה חוץ מצרורות וכו' דזהו הא דלאו כיוצא בהם. אף דאינו נוגע לדינא כלל והו"ל לפסוק רק דמשלם חצי נזק. ורק דגילה לנו הרמב"ם מקור וטעם הדין דצרורות משלם מן העליה משום דהא דמשלם חצי נזק אינו משום דדמי בחד צד לקרן אלא דדמי ממש לרגל והוי תולדה דרגל לגמרי. ורק דכך הוא הדין בצרורות דזו התולדה אינה כיוצא דאב לענין זה שאינה משלמת יותר מחצי נזק. וממילא אין שום ספק דמשלם מן העליה דהא משלם אותו תשלומין שמשלם האב. רק דחלוק לענין זה דאב משלם נזק שלם ותולדה חצי נזק:
ד) נחזור לדברינו דהא דהשמיט הרמב"ם האבעיא דיש העדאה לצרורות משום דסובר דזה תליא בהך ספיקא אם הא דמשלם ח"נ הוא משום דצרורות הוי קצת משונה או משום דלא הוי אלא כחו וכחו לאו כגופו ודין העדאה לא שייך אלא באופן הא' וכנ"ל וכן אבעיא דרבא אי מגופו משלם נמי שייכא בזה דאי נימא דדין ח"נ הוא משום שיש בצרורות מקצת דין קרן לכן צ"ל מגופו אבל אם אינו משום גדר קרן א"כ אין לנו אלא מה שחידשה ההלכה דמשלם חצי נזק, אבל מגופו מנלן ובודאי הוי כשאר רגל דמשלם מן העליה, ולכן כיון דקיי"ל דצרורות משלם מן העליה א"כ הוי דין רגל ממש א"כ בודאי אין העדאה לצרורות.
ובזה נוכל לומר דהאבעיא אם יש שינוי לצרורות לרביע נזק ג"כ שייך בזה דאי צרורות הוי רגל ממש ומשלם ח"נ בשביל דכחו לאו כגופו א"כ היכי דהוי שינוי בודאי א"צ לשלם אלא חצי התשלומין דהיינו רביע אבל אם נימא דהוא משום דהוי בצרורות גדר קרן א"כ אם הוא משונה והוי קרן ממש ג"כ לא גרע ומשלם ג"כ ח"נ ולכן לפי"ז שפיר דמעיקרא הוי האבעיא אי יש שינוי לצרורות לרביע נזק דמספקא לי' אם כששינה בצרורות נשתנה החיוב ואינו משלם אלא רביע משום דאינו משלם אלא חצי תשלומו וכנ"ל ולכן שפיר קאמר בגמ' דרבא באת"ל קאמר את"ל אין שינוי היינו דלעולם משלם ח"נ משום דדין ח"נ הוא משום דהוי גדר קרן.
וצריך להוסיף לפי"ז דמה שכתבנו דדין העדאה לא שייך אלא אם נימא דהוא משום גדר קרן אבל אם הוא משום טעמא דכחו לא שייך העדאה דאין הכוונה בזה דאם הוא משום גדר קרן ודאי שייך העדאה אלא דאם הוא משום טעם כחו ודאי לא שייך העדאה אבל גם אם הוא משום גדר קרן אינו מוכרח דשייך העדאה דכיון דעכ"פ הוא הלמ"מ שיהי' בצרורות ח"נ אפשר לא נאמרה בזה דין העדאה וכמו דאמרינן אין דנין ק"ו מהלכה כן אפשר לומר דבדין הלכה אין דנין ק"ו לומר דכיון דבקרן ממש יש העדאה כ"ש בדין צרורות ונמצא דמוכרח רק צד הא' דאם הוא מטעם כחו לאו כגופו ודאי לא שייך העדאה במה דהוא אורחה.
וכל זה הוא בבעיא דרב אשי מעיקרא אבל למסקנא דאמרינן רב אשי כרבנן מוקי לה ובעי לה הכי היתה מבעטת וכו' לא מיבעי לי' כלל אם יש דין רביע נזק בשינוי בצרורות דכיון דנפשט דדין צרורות הוי רגל ממש א"כ אם שינה בודאי א"צ לשלם אלא רביע דהוא חצי תשלומו ורק דמבעי לי' למסקנא אם היתה מבעטת הוי שינוי או לא הוי שינוי וכמו שכתבנו לפי פירושו של המ"מ וזהו רק בהאבעיא לפי המסקנא וכנ"ל.
והנה אח"כ מצאתי שהרב המאירי בש"מ הלך בדרך זה שכתבנו דהאבעיות יש שינוי ויש העדאה תליין בהך אבעיא דמגופו משלם או מן העליה ושבשביל זה השמיט הרי"ף שני האבעיות אך היפך את הטעמים וכתב דכיון דקיי"ל מעליה משלם בודאי אין שינוי לרביע נזק ומשום זה השמיט הרי"ף את האבעיא דיש שינוי ולא אוכל לכוין דבריו בשום אופן כי הוא היפך הסברא אך ב"ה שבעיקר הדברים כונתי לדברי הראשונים.
ולפימש"כ צ"ל שמה שכתב הרמב"ם בהל' ו' בעטה בארץ ברה"נ אף שלפי דברינו גם בהל' ה' קאי על בעטה בארץ משום דבהלכה ה' קאי על בעטה ברה"ר דברה"ר ליכא כלים מונחים על הקרקע וממילא פשוט דאם בעטה ברה"ר היינו בארץ אבל ברה"נ דמצוי כלים וא"כ יתכן דבעטה בכלים ושברתן ונפלו השברים ושברו כלים אחרים וכדתנן במתניתן דרסה על הכלי ושברתו ונפל השבר על כלי אחר ושברו ולדברינו אין בזה ספק ובאופן זה ודאי אינו חייב על הצרורות אלא רביע נזק דבעיטה בכלים בודאי הוא משונה, ולכן בהל' ו' דכותב הרמב"ם הדין ברה"נ מדייק לכתוב בעטה בארץ. אכן עוד אינו מיושב מה דעמדנו בראש דברינו דכתב הרמב"ם בהלכה ה' שמא שינוי הוא ובהלכה ו' כתב שזה שינוי הוא ולפלא גדול שלא עמדו בזה הנו"כ ואף שבארנו זה אבל מ"מ אינו מיושב סתירת הלשונות. אם לא דנאמר שהוא ט"ס וצ"ל גם בהלכה ו' שמא שינוי הוא וכמש"כ שם:
ה) אכן אפשר לומר באופן אחר דבהאבעיא דיש שינוי לצרורות אין הרמב"ם מפרש כמו שכתבנו דהאבעיא הוא דוקא בסברא זו אם חצי נזק דצרורות הוא משום דהוא קצת משונה או משום דכחו לאו כגופו, ולעולם נימא דאפי' לדידן דקיי"ל דמשלם מן העליה ובודאי הוא תולדה דרגל לגמרי ושמשום זה השמיט האבעיא דיש העדאה לצרורות משום דאי טעמא דכחו לאו כגופו ודאי לא שייך העדאה, מ"מ שייך למבעי אי בשינוי הוי רביע וכמו שפירש"י משום דלא אשכחן תם דמשלם פחות מחצי נזק והיינו אף דיש כאן שני טעמים לעשות מנזק שלם חצי נזק אחד משום דין צרורות וב' משום דין תמות מ"מ משלם חצי נזק דלא אמרינן חצי תשלומין המחוייב בהיזק בגופה כי אורחה אלא לא פחות מחצי נזק, אבל כ"ז הוא באבעיא קמא דרב אשי דבעי אם יש שינוי לרביע נזק, אבל בתר הכי דאמר ויש שינוי או ואין שינוי שם הפי' הוא כפירוש המ"מ דהאבעיא הוי אם הוי שינוי בבעיטה דכן משמע הלשון וכמו שכתבנו, ומה דהוכרח באמת הגמ' לשנות האבעיא באופן אחר מבעיא קמא דמעיקרא הוי האבעיא בדין רביע נזק אם שינוי ממש בצרורות עושה רביע נזק, ועכשיו האבעיא רק אם ביעוט הוי שינוי, היינו משום דמעיקרא הי' ודאי האבעיא על עיקר דין שינוי בצרורות ואם נעשה רביע נזק דהא בעי אם יש שינוי לרביע נזק ומוכח דמיירי בשינוי ודאי כמו בעטה בכלים או נגחה בקרנה ועי"ז התיזה צרורות, אבל אח"כ דמוקים הגמ' האבעיא על מתני' בהא דתנן היתה מבעטת והזיקה בביעוטה או שהי' צרורות מנתזין ובעי אם נימא דהא דצרורות קאי על צרורות כאורחייהו הא מחמת ביעוט רביע נזק ויש שינוי או ה"ק או צרורות מחמת ביעוט חצי נזק ואין שינוי כאן מוכרח הגמ' לאוקמי הבעיא בדין הביעוט אי ביעוט הוי שינוי, משום דאם הי' הביעוט ודאי שינוי לא נוכל להעמיד מתני' בצרורות מחמת ביעוט ונאמר דהוי חצי נזק משום דאין שינוי לרביע נזק, דעכ"פ הא חסר בהך בבא עיקר חידושא דצרורות דרגל דמשלם חצי נזק דהא מה דמשלם צרורות מחמת ביעוט חצי נזק הוא משום לתא דבעוט דהוה קרן ואם הזיקה בביעוטה בלא צרורות נמי משלם חצי נזק ואף דבתר הכי קתני לה דרסה על הכלי ושברתו ונפל השבר על כלי אחר ושברו דעל האחרון משלם חצי נזק דהוא משום צרורות אבל לא משמע הכי דמעיקרא הוי לי' למתני פטורא דצרורות ועוד דהיתה מבעטת לא שייך למתני כלל במתני' דהתחיל בכיצד הרגל מועדת ורק דכתבו בתוס' אגב דשוה לצרורות נקט לה הכא, וזה שייך אי בהך בבא נקט דינא דצרורות ועוד דלא שייך לאשמעינן דינא דאין שינוי לצרורות לרביע נזק מקמי דאשמעינן עיקר דינא דצרורות, ומשום הכי מפרש בגמ' דבאמת הך בבא בודאי הוי עיקר דינא צרורות אלא דאי מפרשינן צרורות מחמת ביעוט אשמעינן דצרורות מחמת ביעוט לא הוי שינוי וכמו שכתבנו דביעוט לא הוי שינוי אלא כשהזיקה ע"י ביעוט, ואי מפרשינן צרורות כאורחייהו אז סבירא לן דצרורות מחמת ביעוט הוי שינוי ומשלם רביע נזק, נמצא דלהך בעי' ע"כ פשיטא לן בעי קמייתא דיש שינוי לצרורות לרביע נזק:
ו) והנה לכאורה אם היינו אומרים דלדידן מספקא לן בשני האבעיות היינו אם יש דין שינוי בצרורות לרביע נזק אפי' בשינוי גמור, ואם בעיטה בקרקע הוי שינוי, א"כ יקשה לן דברי הרמב"ם דלפי"ז אם בעטה ברה"ר והתיזה צרורות יש לנו מקום להסתפק דילמא בעיטה הוי שינוי לצרורות לרביע נזק וא"כ יש ספק לחייב גם חצי נזק, והרמב"ם פסק דאם תפס רביע נזק אין מוציאין מידו ומוכח דעל חצי אין כאן ספק כלל, ואף דיש לומר דעל חצי נזק יש כאן ס"ס דדינא חדא אי לא הוי שינוי והוי רגל ופטור ברה"ר ואפי' אי הוי שינוי דילמא יש שינוי לצרורות לרביע נזק, אבל אין הדבר פשוט דבס"ס לא יועיל תפיסה, ועיין תוס' כתובות דף ט' ע"ב ד"ה אי למיתב שהוכיחו דמוציאין ממון ע"י ס"ס ועין בפנ"י שם שתמה ע"ז ועיין בס' בית יצחק להגאון בעל בנין עולם בסי' ע"ג בזה, ועכ"פ אין ההלכה ברורה לקבוע בה מסמרים ולבאר בזה שיטת הרמב"ם.
אולם לפי מה שבארנו אין כאן ס"ס כלל דאם נסבור דאין שינוי לצרורות לרביע נזק א"א לנו לסבור דביעוט הוי שינוי דהא אם אנו סוברים דביעוט הוי שינוי אינו מפרש הגמ' דהא דצרורות מנתזין מיירי בצרורות מחמת ביעוט ולומר דמשלם חצי נזק משום דאין שינוי דא"כ ליכא בהך בבא דינא דצרורות וכנ"ל, ולכן מפרש בגמ' דאם יש שינוי קאי על צרורות כאורחייהו הא מחמת ביעוט רביע נזק וא"כ ע"כ א"א להיות שני הספיקות ביחד ודוקא אם נאמר דאין שינוי והיינו דבעיטה לא הוי שינוי אז אפשר לנו לסבור כשני הצדדים בין יש שינוי לרביע נזק בין אין שינוי לרביע נזק כיון דמתני' דצרורות אפי' אם הוא מחמת ביעוט לא מיירי בשינוי, ולכן שפיר דבהלכה ה' דצד החיוב הוא שמא יש שינוי וליכא כאן פטורא דרגל ברה"ר ע"כ בזה אין חיוב אלא רביע נזק, והכא גבי בעטה ברה"נ אנו יכולים להסתפק בשני הספיקות לחייב חצי נזק, היינו או דנימא דיש שינוי והוא משונה, ורק דאין שינוי לצרורות לרביע נזק, או דנימא דיש שינוי לרביע נזק אבל בעיטה אינו שינוי:
ז) ולכן בהלכה ו' הי' אפשר להרמב"ם לקבוע הספק על שני אופנים אבל בכל אופן לא הוי ס"ס וכמו שכתבנו, אבל בהכרח קבע הרמב"ם בהלכה ו' הספק משום האבעיא קמא דרב אשי היינו אם יש שינוי לרביע נזק או אין שינוי לרביע נזק, דהא אותו הספק חל גם על שינוי ממש דהיינו בעטה בכלים וניתז צרורות, ונמצא דביאור דברי הרמב"ם כאן דכיון דעכ"פ בעיטה הוי שינוי במקצת ולכן אף דלדין רה"ר קבע הספק אי מיקרי משונה או לא אבל כאן קבע הספק אי צרורות בשינוי משלם חצי או רביע, ומה שקבע זו ההלכה וזה הספק על בעיטה בארץ דאינו ודאי שינוי ולכתוב שזה שינוי הוא היפוך מהלכה ה' ורק להשמיענו הספק בדין שינוי לצרורות לרביע נזק, ולכאורה הא יותר טוב הי' לו להשמיענו זה הדין בשינוי ממש כמו בעטה בכלים שזהו ודאי שינוי ולהשמיענו דיש ספק אם יש שינוי לצרורות לרביע נזק, אכן אם הי' קובע בהלכה ו' הספק ע"ז האופן הי' נמצא דבעטה בארץ יש שני ספיקות לחייב חצי נזק, חדא דשמא אין שינוי כלל ואינו משונה, ואפי' אם יש שינוי והוי משונה דילמא אין שינוי לרביע נזק, ואפי' אם הרמב"ם אינו סובר דמוציאין ממון בס"ס אבל דילמא איכא מאן דסבר דמוציאין ממון בס"ס כדעת התוס' דכתובות והרמב"ם רצה כאן להשמיענו דאין כאן אלא ספק אחד. ולכן כתב כאן שזה שינוי הוא והיינו דכיון שזה שינוי הוא דעכ"פ איכא כאן קצת שינוי דיינינן כאן הספק אם יש שינוי לרביע נזק ולא נחתינן כאן ברה"נ לספיקו של הדין שינוי אי מקרי שינוי או לא משום דאין לנו נ"מ בזה כלל וכמו שכתבנו, וממילא יוצא לנו דגם בשינוי גמור ג"כ הוי ספק אי חצי נזק או רביע נזק.
ועכשיו מבואר יותר מה דכתב הרמב"ם בהלכה ו' בעטה בארץ דאם לא הי' כותב כאן בעטה בארץ כיון שהוא משנה בלשונו ומקודם בהלכה ה' כתב שמא שינוי הוא וכאן כתב שזה שינוי הוא ע"כ היינו מחלקים דבהלכה ה' קאי על בעטה בקרקע ובהלכה ו' קאי על בעטה בכלים, ולכן הוכרח כאן לכתוב בעטה בארץ להשמיענו דכאן נמי הוא בבעטה בארץ וכנ"ל, אבל בהלכה ה' לא הוצרך כלל לכתוב בעטה בארץ לבד טעם שכתבנו דברה"ר אין כלים, אלא דשם לא שייך להסתפק כלל אם הכונה על בעטה בכלים דבעיטה בכלים הא ליכא ספיקא דהוי שינוי וכבר הודיענו בפרק א' דבעיטה הוי שינוי אבל כאן בהלכה ו' דבאמת כתב שזה שינוי ע"כ הוצרך לכתוב בעטה בארץ.
והנה בארנו דברי הרמב"ם על שני דרכים או לפי פירושו של המ"מ לגמרי ודהרמב"ם השמיט בעיא קמא דרב אשי, ולפי"ז ע"כ מוכרח להגיה בדבריו בהלכה ו' שמא במקום שזה, וב' דלא כדברי המ"מ לגמרי אלא דהרמב"ם פוסק כשני האבעיות והבוחר יבחר: