אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יט · הלכה טז
השוחט קדשי נכרים בחוץ חייב והנכרים מותרים להקריב עולה לשם בכל מקום והוא שיקריבו בבמה שיבנו. ואסור לסייען ולעשות שליחותן שהרי נאסר עלינו להקריב בחוץ. ומותר להורות להם וללמדם היאך יקריבו לשם האל ברוך הוא.
ואסור לסייען התוס' בזבחים דף קט"ז בד"ה ואסור לסייען הקשו לר' יוסי דאמר קדשי עכו"ם השוחטן בחוץ חייב לא הו"ל למיתני לשון אסור. ותירצו דקתני אסור לפי שיש כמה עבודות דלא מיחייב עלייהו בחוץ דאסור לסייען דגזרינן אטו עבודה דבת חיובא. וקשה לי על תירוצם דכיון דקדשי עכו"ם חייבים עליהם בחוץ והוי כמו קדשי ישראל. א"כ בקדשי ישראל הו"ל לאשמעינן זה, ועוד דמתני' היא בריש פרת חטאת היוצק והפותת והבולל והמולח וכו' פטור, והיכי דתנן פטור משמע דפטור אבל אסור, ועיינתי ביד מלאכי אות תקכ"ו וראיתי שאינו פשוט והביא מדברי המרדכי ר"פ כל שעה דדוקא בפטורי שבת. אבל בשאר איסורין פטור ומותר. אבל הביא מד' הראב"ד בהשגות פ"א מהל' ביאת מקדש הל' ה' דסובר דגם בשאר איסורין פטור אבל אסור. ומדברי הכ"מ שם מוכח שג"כ סובר כן. עוד הביא כן מעוד מקומות מד' הכ"מ וגם מד' המ"מ ושכן כתב גם הפר"ח, אך אפי' אם בשאר איסורים פטור ומותר הו"ל לאשמעינן זה בקדשי ישראל וכנ"ל.
וראיתי להקרן אורה שכתב על ד' התוס' ולא הבנתי תמיהתם דע"כ לא אמר ר"י השוחטן בחוץ חייב אלא אם הקדיש העכו"ם להקריב במקדש. אבל אם הקדיש להקריב בבמה והישראל עושה שליחותו ודאי נראה דליכא כרת דלאו קדשי המקדש הם ואינו מחוייב להביאו פתח אהל מועד וזה ברור עכ"ל. ואנכי לא אבין דבריו ומה שברור לו מסתפקנא טובא דאם כונתן בשביל שהעכו"ם אין עליו חיוב להביאו פתח אהל מועד. ולדבריו דוקא אם נדר בפירוש ע"מ להקריבו במקדש. ונאמר שאם נדר כן מחוייב להביאו למקדש מדין שנתרבה עכו"ם מאיש איש שנודרים ונודבים נדבות כישראל א"כ לא משכחת הך דינא שיהיו העכו"ם מותרים להקריב בבמה והישראל יהיו חייבים על קדשי נכרים בחוץ. ומדברי הרמב"ם כאן מוכח דהוא חד דינא שישראלים חייבים והנכרים מותרים. וכן במתני' תנן סתמא קדשי עכו"ם, ומוכח שהעכו"ם הקדישו בסתם. ומ"מ הישראל חייב. ואם כונת הקרן אורה דוקא אם נדר העכו"ם בפירוש להקריב בבמה. דאז אין הישראל חייב ויעמיד הא דאמר ר' אסי אסור לסייען ולעשות שליחותם כשנדר העכו"ם ע"מ להקריב בבמה. הנה חדא הא ר' אסי אמר זה בסתמא ולבד זה כיון דכבר לא נוכל לומר דמה שישראל חייב הוא משום דהעכו"ם מחוייב להקריבו פתח אהל מועד דאם הקדיש עולה בסתם בודאי מותר להקריבו בבמה. וע"כ דבלא טעם זה כיון שהישראל מקריב צריך הוא להקריבו במקדש. א"כ אפי' אם הקדיש העכו"ם להקריבו בבמה. מ"מ כיון דמרבינן לר' יוסי דחייב על קדשי עכו"ם כשהקריבם בחוץ א"כ כמו דבקדשי ישראל כשהקדיש עולה להקריבה בבית חוניו אם הקריבה בחוץ חייב כרת כדאיתא במנחות דף ק"ט, ובד' הרמב"ם פי"ד הל' ז', כן ה"נ בקדשי עכו"ם כיון דלא תליא בדינו של העכו"ם באיזה מקום להקריב.
והנראה בבאור הך דינא דאסור לסייען עפ"מ שאמרתי ליישב קושיית השאגת ארי' על הרא"ש בדיני ר"ה סי' ק"ד במה שכתב הרא"ש בפ"ב דר"ה בשם בעל העיטור גבי נשים מסתברא שאין אחר תוקע להם אלא הם בעצמם, וראבי"ה כתב כיון דנשים סומכות רשות ועבדי סמיכה בהקפת ידייהו אע"ג דדמי קצת לעבודה בקדשים ה"ה לתקיעה שהיא חכמה ואינה מלאכה מותר לתקוע להם אפי' מי שיצא כבר, וכתב ע"ז הש"א וז"ל ואני תמה על ראיה זו הא למ"ד נשים סומכות רשות אין מעכבים נמי את הנשים מלתקוע כמו שסומכות רשות אע"ג דתקיעה שלא לצורך מצוה אסורה מדרבנן ואפ"ה ס"ל לבעה"ע שאין אחר תוקע להם אע"ג דנשים סומכות רשות משמע ליה דהיינו דודאי הם בעצמם מותרים לתקוע, וא"כ מאי ראיה היא מנשים סומכות רשות דעבדי סמיכה הם בעצמם הא גבי ת"ש נמי שרי לתקוע בעצמם דומיא דסמיכה שהם עצמן סומכות עכ"ד.
ונראה ליישב דעת הראבי"ה והרא"ש שהם סוברים דדין עבודה בקדשים אין האיסור דוקא על העובד אלא דגם לגרום ולסייע לעבודה בקדשים אפי' היכי שהעובד בעצמו יש לו היתר מאיזה טעם אבל הגורם והמסייע יש עליו איסור של עבודה בקדשים, ומצאתי יסוד לזה בדברי המאירי במועד קטן דף י"ב דתניא אין מרביעין בהמה בחולו של מועד כיוצא בו אין מרביעין בבכור ולא בפסוה"מ תניא אידך אין מרביעין בהמה בחוש"מ ר' יהודה אומר חמורה שתבעה מרביעין עליה זכר כדי שלא תצטנן ושאר כל הבהמה מכניסים אותם לבקרות, וכתב בזה המאירי אחר שהביא הברייתא דבחוש"מ מכניסים אותם לבית הבקרות ואם נזדוגו יזדוגו, כתב על זה ולעולם אין מרביעים בבכור שהרי אסור הוא בגיזה ועבודה. ומדבריו שכתב ולעולם מוכח שבא להוציא דלא דמי לחוש"מ שמכניסים אותם לבית הבקרות דשם דוקא עבודה בידים אסור והאיסור הוא על עבודתו וגרמא לאו עבודה. אבל בבכור ופסוה"מ האיסור הוא במה שהבכור יעבוד. ולכן אסור גם לגרום עבודה.
ובזה מיושב דברי הראבי"ה דגבי נשים סומכות רשות הא יש בזה סיוע מצד הכהן שנותן הקרבן להאשה לסמוך עליו דמתחלה כשמביא בעל הקרבן קרבנו ונותנו לכהן ואח"כ כשמגיע זמן השחיטה הקרבן הוא ברשות הכהן ונותנו להבעלים לסמוך עליו, וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ג הל' י"ד, וכיצד סומך אם הי' הקרבן קודש קדשים מעמידו בצפון ופניו למערב והסומך עומד במזרח ופניו למערב ולשון מעמידו הוא ודאי על הכהן ואף שאין דבר זה מעכב וכשר אם יסמוך הישראל בעצמו קודם שיתנו לכהן ושחיטה בזר כשרה, אבל לא מצינו שאמרו חז"ל דבנשים סומכות אסור לכהן לסייע וליתן להם הקרבן לסמיכה אחר שהוא ביד הכהן, ואם היינו אומרים שרק להנשים מותר לעבור על זה דדמי לעבודה בקדשים לא הי' הכהן רשאי לגרום שיעשו עבודה, ולכן שפיר הוכיח הראבי"ה דגם לתקוע מותר לאחר כיון דמדמי בגמ' זה לזה.
ועכשיו מבואר הא דאסור לסייען ולעשות שליחותם דאין זה בעיקר העבודות, אלא דאסור לסייען להושיט להם הסכין ולקרב להם את הבהמה לשחיטה או ליתן להם הבשר להקרבה דדין שחיטת חוץ והעלאת חוץ אינו כמו עבודה בשבת דודאי מותר לישראל ליתן סכין לעכו"ם שישחוט לצרכי עצמו משום דשם המלאכה של עושה המלאכה אסור, וכיון שהעכו"ם מותר לעשות מלאכה בשבת מותר לישראל לסייעו, אבל בשחיטת והעלאת חוץ אנו מצווין על עיקר הקרבת חוץ והוי כמו עבודה בקדשים דאסור אפי' לגרום שיהי' הקרבת חוץ אפי' ע"י עכו"ם שהוא מותר בזה, וצריך לומר דלעשות שליחותם הוא ג"כ בכה"ג, והחילוק הוא דלסייען הוא בשעת עבודה ולעשות שליחותם הוא כשיעבוד אח"כ, וזהו דחידשו בגמ' וכן הרמב"ם דלהורות להם איך יקריבו מותר, וטעמא הוא משום דאין זה שום מעשה בעצם ההקרבה אלא מלמדם הדינים, וזה לא נקרא מסייעם בהקרבה.
סוף הספר