אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· הרב איסר זלמן מלצר
פרק י · הלכה יב
אין מבשלין חטאת או אשם עם מורם מתודה או מאיל נזיר מפני שממעט באוכליהן ובמקום אכילתן וכו' חתיכה של קדשי קדשים או של פגול או נותר שנתבשלה עם חתיכות אחרות אותן החתיכות אסורות לזרים ומותרות לכהנים. בשר קדשי קדשים או בשר קדשים קלים שנתבשל עם בשר תאוה הרי בשר התאוה אסור לטמאים ומותר לטהורים.
השגת הראב"ד ומותרות לכהנים, א"א והוא שיהיה בשל היתר להעלות את האיסור.
כתב הכ"מ על השגת הראב"ד וז"ל ואני אומר שדבר פשוט הוא וכתבו רבינו בהדיא בפירוש המשנה שם, אבל קשה שלא היה לכתוב או או וצריך עיון עכ"ל, והנה מפרש הכ"מ בדעת הרמב"ם כאן בהלכה כמו שכתב בפיהמ"ש דמיירי שיש בשל היתר להעלות את האיסור, אלא שהקשה דאמאי כתב הרמב"ם או או ואינו מפרש שנתבשלו כולם, וכפי' הר"ש דת"ק סבר דמצטרפין לאסור, ובזה חולק ר"ש וסובר דאינן מצטרפין וכמו במשניות הקודמות, ודברי הכ"מ בזה צריכים באור דכיון שהזכיר דברי הפיהמ"ש והוא אינו מפרש כפי' הר"ש אלא דזהו החדוש במתני' דאפי' אין בהם בנותן טעם מ"מ אסורות לזרים א"כ לא שייך שיפרש מדין צירוף, אלא שלשון התוי"ט שם אינו מבואר שכתב שאין זה ענין להיתר מעלה את האיסור, ובעצמו כתב דמיירי שיש ששים רק דכונתו דהא הרמב"ם אינו מפרש מדין צירוף, אלא דבלשון הרמב"ם משמע דמפרש שנתבשלו כולם יחד עם החולין, ויש לומר דכונת הכ"מ דלפי"מ שכתב כאן הרמב"ם או או מה שייך לומר על קדשי קדשים שמותרות לכהנים, ומטעם זה פירש הרמב"ם בפיהמ"ש שנתבשלו יחד, ואולי יש לומר דכיון דמיירי שנתבטלו בששים, רק שאנו מחמירין לאסרם לזרים א"כ הו"א דמשום חומרא זו יהיו אסורים גם לכהנים משום היסח הדעת כיון שבאמת נתבטל טעם הקדשי קדשים בהחולין, א"כ הסיח דעתו מלשמרם בקדושה לכן אשמעינן דכיון דעכ"פ מדרבנן אסורים לזרים לא הוי היסח הדעת ושומרם בקדושה ומותרות לכהנים.
אכן בעיקר פי' הראב"ד והכ"מ שמפרש כן הרמב"ם בפיהמ"ש דמיירי כשיש ס' קשה טובא, דבפ"ח הל' י"ח כתב כלי שבישל בו קדשים וחולין או קדשי קדשים וקדשים קלים אם יש בהם בנותן טעם הרי הכל נאכל כחמור שבה וטעון הכלי מריקה ושטיפה והכל כחמור שבהן לכל דבר, ואם לא נתן טעם זה בזה אין הקלים נאכלין כחמורים ואינן כמותן לכל דבר, אבל הכלי טעון מריקה ושטיפה, ודבריו הם ממתני' דזבחים לפי"מ דמפרש הגמ' שם א"כ מפורש להדיא דאם לא נתן טעם זה בזה אין הקלים נאכלים כחמורים ואינן כמותן לכל דבר וא"כ הם מותרים לזרים, ועוד דאפי' לטמאים צריכים להיות החולין מותרים כיון דתנן דאינן נאכלים כחמורים ואקדשים וחולין נמי קאי, א"כ אין החולין נאכלין כקדשים ומותרין לטמאים, והוא תימה עצומה ועל סתירת המשנה דזבחים עם המשנה דערלה לפי כל המפרשים היה אפשר לומר דלפי"מ דמוקים רבא בזבחים דמתני' מני ר"ש דאמר קדשים קלים אין טעונין מריקה ושטיפה, א"כ לא קשה דהא ר"ש חולק במתני' דערלה וסובר דמותרין גם לזרים אבל להלכה קשה, ובאמת קשה טובא לפרש עיקר ההלכה כאן בדברי הרמב"ם דמיירי שיש כאן ששים שהי' לו לפרש אם לא נתנו טעם, דאף שכתב לשון המשנה מ"מ בדבר כזה לכתוב סתם היתר על איסור היה צריך לבאר.
והנה בדברי הרמב"ם בפ"ח קשה מה שהשמיט הא דתנן לפי מה דמפרש הגמ' דאם יש בהן בנותן טעם פוסלין במגע, ואף דיש לומר דזה בכלל והכל כחמור שבהן לכל דבר, מ"מ קשה דאין דרך הרמב"ם להשמיט לשון המפורש במשנה וגמ' ולכלול זה בדרך כלל, לכן הייתי סבור לחדש דהרמב"ם כאן בהלכה אינו מפרש מתני' דערלה כפירושו בפיהמ"ש כשאין בהם ליתן טעם דבסתמא כשמבשלים ביחד אין שיעור ס' אם אינו מפורש כן ומ"מ אינו אוסר פיגול ונותר ומותר לכהנים, וטעמו משום דהא חזינן דבקדשים לא אמרינן טעם כעיקר לאסור דהא דין טעם כעיקר ילפינן מגיעולי נכרים, וזהו לאיסור הכלים שנתבשלו בהן, וכבר כתבנו בפ"ח הל' י"ב להוכיח דבקדשים שנתבשלו א"צ הגעלה ואפי' במה דצריך מריקה ושטיפה, והעיקר דבנתבשל קודם זריקה או בחטאות הנשרפות אף דיש לאו באכילתן א"צ מריקה ושטיפה.
ונמצא דיש לנו שתי הלכות בקרא א' כל אשר יגע בבשרה יקדש ובזה אמרינן שאם פסולה תיפסל, ואם כשרה היא תאכל כחמור שבה, ב' יש לנו דין מריקה ושטיפה בקרבנות הנאכלים אם נתבשלו אחר זריקה, והנה מצינו חילוק בין קדרות שנתבשלו בהן לשפוד ואסכלה משום שבלעו שלא ע"י מים, דבשאר איסורין צריכין ליבון צריכין כאן הגעלה כמו שבארתי שם, ולפי"ז נוכל לומר דמה דכתיב כל אשר יגע בבשרה והיינו חם בחם דבצונן ליכא בליעה, דזהו דוקא אם שלא ע"י מים דהבליעה יותר חזקה והוי כמו שבלע ממש, אבל כשנתבשלו יחד שהבליעה הוא ע"י מים ליכא בזה דין טעם כעיקר כמו דליכא בכלים שנתבשלו בהן חטאת הנשרפות או קודם זריקה, אלא דיש לנו דין מריקה ושטיפה, ומסתבר דהבשר שנתבשל יחד עם הקדשי קדשים לא קילא מהכלים שנתבשל בהן, לכן צריך לאכלם כחמור שבהן כזמן אכילת הקדשי קדשים, אבל אם נתבשלו קדשים קלים או חולין יחד עם קדשים פסולין שצריכין אנו לאסרם לגמרי בזה ליכא אלא קרא דכל אשר יגע בבשרה יקדש ולא ילפינן אלא היכי דבלע הכשרה מהפסולה ממש שלא ע"י בישול.
אלא דלפי"ז לא היינו יודעים מקרא דמריקה ושטיפה אפי' לאסור לזרים, ומהסוגיא דחולין דף צ"ה דילפינן מזרוע בשלה דין ס' או ק' מדמותר האיל לזרים היה אפשר לומר דכיון דמחובר יחד הוי כמו שבלע שלא ע"י מים אף שהוא בבישול, ועוד דשם הוא באמת מדין דרבנן, אלא דזהו שחידשו במתני' דערלה דלזרים אסור גם בבישול כמו דאסורים לאכול אחר זמן ההיתר, דכיון דאין אנו אוסרים לגמרי ומתירין לכהנים נוכל ללמוד מדין מריקה ושטיפה.
ובזה מבואר מה שלא כתב הרמב"ם בפ"ח הל' י"ח דין פוסלין במגע שמפורש במשנה דהרמב"ם אינו מפרש המשנה כפירש"י וכפירושו בפיהמ"ש דקאי על בשר שנתבשל עם הקדשי קדשים, דכיון שע"י בישול לא נאסרו חולין או קדשים שנתבשלו עם פיגול ונותר, א"כ לא נוכל לומר דחולין או קדשים קלים שנתבשלו עם פיגול ונותר יפסלו אחרים במגע, [ומלבד זה יש לעורר דהא אין בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב, ומצאתי שעמד בזה הק"א וכתב דאפשר בבשר שמן דיוצא] לכן מפרש הרמב"ם דהא דתנן פוסלין במגע זהו עיקר דינא דכל אשר יגע ואשמעינן דאין פוסלין במגע אלא כשנתן טעם, וכדתנן אח"כ רקיק שנגע ברקיק וחתיכה בחתיכה ואשמעינן ברישא דאם אין בהפסולה כדי ליתן טעם אינו פוסל במגע, וזהו שכתב בעיקר דינא בהל' ט"ו, אלא דמ"מ אינני קובע מסמרים בזה שהוא חדוש גדול וצריך להתיישב בזה.
-מלואים והשמטות-
מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה שלמה זלמן אוירבאך שליט"א.
בהל' י"ב בד"ה אכן במה שכתבתי דלפי"מ דמפרשים דמיירי כשיש בהן ס' קשה ממה שכתב בפ"ח הל' י"ח דאם לא נתן טעם זה בזה אינו כמותן לכל דבר, כתב אפשר דלא אסר הרמב"ם בכל קדשי קדשים במשהו כשיטת רש"י בחולין דצ"ח ע"ב אלא דוקא בחטאת, וכ"כ הצ"ק בזבחים דצ"ה ע"ב הנה עיקר תירוצו אינו מיושב דהא הרמב"ם כתב כאן סתם קדשי קדשים, ומוכח דגם אשם בכלל כמו שהזכיר קודם, אך עיינתי בד' הצ"ק וראיתי שיסוד דבריו הוא עפ"י שהקשה לו חכם אחד דלדעת הרמב"ם דלשאר קדשים סגי במריקה ושטיפה אפי' לכלי חרס, א"כ היכי ילפינן לשאר איסורים דהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם, ומזה בא הצ"ק להיסוד דהחילוק מחטאת לשאר קדשים הוא דבחטאת אסור אפי' משהו, לכן ילפינן מחטאת יי"נ וחמץ שדינם ג"כ במשהו, דלא מהני הגעלה לכלי חרס משום שנשאר משהו, והנה לפימש"כ בפ"ח מד' הרמב"ם דלפני זריקה א"צ מו"ש, וכן כלי אבנים דמוכח דדעתו כמו שכתב גבי תרומה דאם שטף הקדירה במים מותר לבשל בה שאינו דומה לאיסורין, וכן הוא גבי חטאת דעל הבלוע ליכא דין קדשים, רק שהתורה הצריכה בחטאת מו"ש, ולכן לא קשה כלל מה דילפינן בשאר איסורין מחטאת לכלי חרס דלא מהני הגעלה, דבשאר איסורין הא ילפינן מגיעולי נכרים דצריך הגעלה, וכיון דהתורה אמרה בכלי חרס ישבר הא מוכח דעכ"פ בכלי חרס אינה פועלת ההגעלה להוציא כל הבלוע, ומה דבשאר קדשים סגי מו"ש בכלי חרס זהו משום דבשאר קדשים גם הגעלה לא צריך.
במש"כ שם בד"ה והנה, ליישב דעת הרמב"ם שהשמיט הא דתנן דאם יש בהן בנו"ט פוסלין במגע, וכתבתי דסובר דמתני' מיירי בשאין בהם ס' ומ"מ אינו אסור בקדשים משום טכ"ע וא"צ הגעלה אלא מו"ש בחטאת, ומה דכתיב אשר יגע בבשרה יקדש זהו בחם בלא מים, ומסתבר דהבשר שנתבשל יחד עם הקדק"ד אינו קל מהכלים שנתבשל בהן, דצריך לפחות מו"ש, אבל זהו דוקא אם אין נאסרין לגמרי, וכמו בכלים דאין הפסד לעשות מו"ש, וכן לאכול כחמור שבהם, אבל כשנתבשלו עם קדשים פסולים לדין לאסרם לגמרי אינן נאסרין, כתב ע"ז צ"ע דלהדיא איתא בחולין דף צ"ח גבי קדשים ל"צ אלא לטעם כעיקר, דבקדשים אסור, וא"כ איך אפשר לחדש קולא בקדשים יותר מבחולין, הנה הקשה לפירש"י דפירש ביותר מס' ועיין בד' התוס' שם, ופי' דוקא בקדשים, אבל התוס' הקשו שם על פירש"י, ופירשו דקדשים הוי כמו שאר איסורין ואינו אסור במשהו וכתבו דמה דאמר רבא דבקדשים אסור לאו דוקא קדשים דה"ה בחולין ע"ש.
עוד כתב דהא לא גרע מתרומה שהעדשין נאסרין מחמת הגריסין ועוד מקדירה שבישל בה תרומה שאוסרת מחמת השומן וכ"ש במבשל גוף הבשר ובקדשים דחמירי טפי, וגם בזה שכתבתי דעכ"פ לא קילא הבשר מהכלים שנתבשל בהן, דהא מצינו בכלי גללים דא"צ מו"ש, ואם לדמותן לכלים גמורים הא יש לדמותן לכלי חרס דבחטאת אין לו תקנה אלא שבירה, והנה מה שהקשה מתרומה מעדשים שנתבשלו עם הגריסין, וכן מקדירה שבישל בה תרומה, הרי משום זה כתבתי דאסור לזרים משום דאין הפסד, ולענין זה ילפינן ממו"ש, וה"נ גבי תרומה ואף דתרומה ודאי לא צריך מו"ש, אלא דאינו דין מו"ש ממש רק דמתני' דערלה תנן זה דהיכי דלא נפסד לגמרי אסרינן כיון דאיכא טעם, וכתבתי דלענין זה ילפינן מדין מו"ש דעכ"פ היכי דאיכא בליעה גמורה אסור היכי דליכא הפסד, ולענין זה חמור מדין מו"ש דלא צריך בכלי גללים דהתם הוי רק בליעה מכלים וכאן בליעה גמורה, ומה שהקשה דעכ"פ בחטאת יהי' דמי לכלי חרס דאין לו תקנה אלא שבירה ומפסיד לגמרי, יש לומר דבכלי חרס הרי אין מפסידין את האוכל שנבלע בו, אלא שאמרה תורה שלא לבשל לכתחלה בהכלי חרס, וכמו אין מבטלין איסור לכתחלה אבל כאן אנו צריכין לאסור האוכלין, ולענין זה לא ילפינן מדין מו"ש ולא מדין כלי חרס אלא דמ"מ כל זה הם חדושים ובסברות ודמיונות בלא יסודות, והרי סיימתי דברי במה שכתבתי שאינני קובע בזה מסמרים, ואולי באמת א"צ להזכיר הדמיון ממו"ש, אלא דהוא סברת חכמים דהיכי דליכא הפסד אסרו כיון דלא נתבטל.
ובמש"כ שם בד"ה אלא, דמדין זרוע בשלה לא נוכל ללמוד אלא כמו באיל נזיר דכיון דמחובר יחד הוי כמו שבלע שלא ע"י מים, כתב בזה דהא בחולין שם אמרו נמי דמחתך לה והדר מבשל, בזה יש לומר דכיון שבאנו לבאר ד' הרמב"ם להלכה, והרמב"ם פוסק כל"ק שנתבשל במחובר, כמבואר בפ"ט הל' ט' ע"ש בכ"מ.