אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· הרב איסר זלמן מלצר
פרק טז · הלכה יז
פירש ואמר הרי עלי להביא תודה ממעות מעשר שני ולחמה מן החולין יש לו להביא כמו שנדר, ואם הביא הכל מן החולין יצא, וכן אם פירש ואמר הרי עלי להביא תודה היא ולחמה מן המעשר יביא ולא יביא לחמה מחטי מעשר שני אלא ממעות מעשר שני כמו הבהמה שהיא ממעות מעשר שני. ואע"פ שפירש שיביא לחמה מן המעשר לא יביא נסכיה ממעות מעשר שני שאין הנסכים באין לעולם אלא מן החולין כמו שבארנו לפי שנאמר בהן והקריב המקריב קרבנו עד שיהיו משלו ולא יהיה בהן צד לגבוה כלל.
לא יביא נסכיה וכו' הכ"מ הביא על זה דברי התוס' על מתני' דתנן ונסכים בכל מקום לא יביאו אלא מן החולין, שכתבו שכל דבר שכולו למזבח אינו בא מן המעשר, כדתניא בספרי דממעט עולות דבעינן אכילה שיש בה שמחה, ואח"כ כתב הכ"מ ומש"כ רבינו לפי שנאמר בהם והקריב המקריב קרבנו וכו', ולא כתב הכ"מ על זה, וכידוע שכן דרכו מקום שבאותה שעה לא הי' לו מקור ובאור לדבריו, והנה גם בפיהמ"ש כתב טעם מתני' מפסוק זה והוא תימה כיון דבספרי נלמד זה מקרא דושמחת, וראיתי שכבר עמד בזה בס' הר המוריה בפ"ב הל' י"ג וסיים בוצ"ע, ואפשר לומר דמהא דספרי לא ילפינן אלא בדין מעשר דמצות מעשר הוא על דבר שהוא לאכילה, אבל לא גלי קרא בזה בדין קרבן שהקרבן צריך להיות דוקא מחולין ולא ממעשר, ולכן כיון דתנן דנסכים לא יביאו אלא מן החולין, וסובר הרמב"ם דלשון לא יביאו משמע דאם הביא הנסכים מן המעשר לא עלו לשם חובה וצריך להביא נסכים מן החולין, ולכן לא כתב דאם הביא מן המעשר יצא כמו שכתב מקודם גבי אם הביא מן החולין, ואמרתי כן מכבר לבאר ד' התוס' בזבחים דף נ' שכתבו וצ"ע מנ"ל דמנחת נדבה אינה באה אלא מן החולין, והקשה בס' חמדת דניאל דהא מנחת נדבה צריכה קמיצה והקומץ נקטר, ומעשר אינה באה אלא לאכילה כדכתיב ואכלת, ואמרתי בזה דקושיית התוס' הוא דמנ"ל דאם הביא המנחה מן המעשר לא יצא, ואח"כ הביא החמדת דניאל זה בשמי בספרו על מנחות בדף ב' ע"א ויישב בזה קושיית התוס' דלמה צריך קרא בפרו של אהרן.
אכן אח"כ ראיתי דבזה לא יתיישב דאף דמדין מעשר אין לנו למוד בדין הנסכים שיפסלו בשביל זה, מ"מ כיון דילפינן דמדין מעשר אין רשות להקריב ממע"ש שיהי' להקטרה ולניסוך, א"כ ממילא הקרבן פסול מדין מצוה הבאה בעבירה, וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ה מהל' איסורי מזבח דאין מביאים מנחות ונסכים מן המדומע, והוא ברייתא בזבחים דף פ"ח ופירש"י משום ממשקה ישראל, והתוס' הקשו דכיון דמותר לכהנים אין לפסול משום ממשקה ישראל, והרמב"ם כתב בטעמא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה, וע"כ דעיקר העבירה גבי מדומע הוא משום דאסור להפסיד תרומה, וכמו דתניא בזבחים דף ע"ו דאין לוקחים תרומה בכסף מע"ש מפני שממעט באכילתה, ופירש"י שאסור לאונן וטעונין מחיצות והתוס' פירשו דהקפידא הוא משום מעשר דנאסר לזרים והרמב"ם בפ"ז מהל' מע"ש כתב ב' הטעמים והוא מדברי הירושלמי וגורס כן במשנה מפני שממעט באכילתם, עכ"פ חזינן דאיכא דין בתרומה שצריך לאכלה, וא"כ שפיר כתב דהוי מצוה הבאה בעבירה, והארכתי בזה בספרי שם בהל' איסורי מזבח, וא"כ אינו מיושב מה שהוצרך הרמב"ם לחדש טעם על זה דאין מביאים נסכים ממעות מע"ש:
לכן נראה דמה דהוצרך הרמב"ם להביא קרא דוהקריב המקריב דכיון דמצינו שהתורה התירה להביא שלמים ממעות מעשר אף שהמעות הולכים גם על האימורים שנקטרים, ואמר בירושלמי בפ"א דמע"ש הל' ב' דהלוקח בהמה ממעות מע"ש לשלמים בלקיחתה פקע ממנה קדושת מעשר, א"כ הי' אפשר לומר דכיון דהנסכים הם חיוב להקרבן לכן כשקונים הבהמה לשלמים ממעות מע"ש יהי' מותר לקנות יחד גם הנסכים, ומבואר גם מה שהקשו התוס' דמנ"ל דמנחת נדבה אינה באה אלא מן החולין, דאף דבחמדת דניאל הרגיש זה בקושייתו וכתב דמנ"ל ללמוד משלמים, אבל אין זו קושיא דלמה לא נלמוד כיון דגם מנחות עיקרם באים לאכילה ולא דמי לעולות שכל העולה נקטרת, וכן לא דמי למה דאסור לקנות תרומה דממעט באכילתה דתרומה אינה קרבן, אבל קרבן מצינו שהתירה התורה לקנות שלמים, ולכן שפיר איצטריך קרא גבי מנחות ונסכים, אכן גבי מנחות יש לומר בפשיטות דכיון דאין לוקחים תרומה ממעות מע"ש שממעט באכילתם והוא גם משום דררא דמע"ש שנאסר לזרים, א"כ ה"נ כל המנחה נאסרת לזרים, ולא רק הקומץ שמקטירים אותו, ולכן שפיר דלא נלמד משלמים: