אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· הרב איסר זלמן מלצר
פרק טז · הלכה ג
הנודר סתם מביא מן הגדולים שבמין שנדר ואם אותו המקום רגילין לקרות בסתם לאחד מן המינין מביא כאנשי המקום, כיצד נדר עולה מן הבקר יביא שור אמר הרי עלי עולה אם דרך אנשי המקום לקרות עולה סתם אפי' לעולת הגוף יביא פרידה אחת תור או בן יונה ואם דרכן שאין קורין עולה סתם אלא לעולת בקר יביא שור וכן כל כיוצא בזה. מי שנדר שור או איל או כבש או עגל וכיוצא בהם לא יביא כחוש ביותר שבאותו המין מפני שדמיו מועטין ואינו חייב להביא היפה והשמן ביותר שאין שם למעלה ממנו אלא יביא הבינוני ואם הביא הכחוש יצא ידי נדרו.
הנודר סתם וכו', הכ"מ כתב הכי משמע במשנה בסוף מנחות וכן מפורש בתוספתא פי"ג, ובמה שכתב הרמב"ם אם דרך אנשי המקום וכו', כתב הכ"מ שם במשנה הרי עלי עולה מביא כבש ראב"ע אומר תור או בן יונה ובגמ' ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה, ודברי רבינו בפירושה מבוארים, ורש"י פי' בע"א עכ"ד הכ"מ ודבריו תמוהים שהביא המשנה והתוספתא ולא העיר שדברי הרמב"ם כאן הם בהיפוך מהמשנה גם לפירושו בפיהמ"ש. והנה במה דאמר הגמ' ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה פירש"י באתרי' דת"ק גריע כבש מעוף ובאתרי' דראב"ע גריע עוף מכבש וכונתו דאין מחייבין אותו אלא בפחות, והרמב"ם בפיהמ"ש כתב במקומו של ת"ק לא היו קורים שם עולה מוחלט אלא עולת בהמה ופחות שתהא כבש, ובמקומו של ראב"ע קורים שם עולה מוחלט ואפי' לעולת העוף וע"כ אמר תור או בן יונה ושם עולה נופל על כבש ועל עזים עכ"ל ומבואר גם מדבריו דמשו"ה אמר ת"ק כבש דכיון שלא היו קורים במקומו שם עולה מוחלט אלא עולת בהמה ופחות שתהא כבש לכן יביא כבש, א"כ מפורש דאין צריך להביא אלא הפחות, וא"כ דברי הרמב"ם כאן הם תימה שכתב שאם דרכם שאין קורים עולה סתם אלא לעולת בקר יביא שור, ובמה שכתב בתחלת ההלכה דהנודר סתם מביא מן הגדולים שבמין שנדר כיצד נדר עולה מן הבקר יביא שור וכתב הכ"מ ע"ז הכי משמע בסוף מנחות לא נמצא שם מבואר אלא מה דתנן אח"כ במשנה פירשתי מן הבקר ואיני יודע מה פירשתי יביא פר ועגל וזהו פשוט דכיון שפירש א"כ הוא מוכרח להביא כמו שפירש רק דהמשנה היא אליבא דרבי דגדול והביא קטן לא יצא, אבל למה דקיי"ל דיצא יוצא בפר אבל פר ע"כ צריך להביא אבל אין שום משמעות במשנה על נדר מן סתם דמביא מן הגדולים שבמין שנדר.
אכן בתוספתא פי"ג תניא הרי עלי עולה מן הבקר יביא עגל מן הצאן יביא כבש וכו' ר"ש אומר אם יאמר לך אדם כדברי ר"ע עגל קבל הימנו איל קבל הימנו כבש קבל הימנו שבכולם הי' ר"ע נותן את הטעם עגל שיד גבוה על העליונה איל לא גדול ולא קטן אלא בינוני כבש המוציא מחבירו עליו הראיה, ואח"כ תניא כשם שהמקדיש סתם הרי זה מביא את הגדול שבהם כך האומר הרי עלי סתם הרי זה מביא את הגדול שבהם, וכונת הברייתא במקדיש סתם הוא מה דתנן בדף ק"ח האומר אחד מכבשי הקדש הגדול שבהם הקדש, אבל ודאי הוי סתירה למה דתניא מעיקרא דמן הבקר יביא עגל וצריך לומר דזה תניא בשם ר"ע ואח"כ תניא סתמא דהנודר סתם צריך להביא מן הגדול ומוכרח לומר דהרמב"ם פסק כהך ברייתא דתוספתא אף דקשה מה שדחה סתם מתני' ופסק כסתם דהתוספתא ואפשר משום דבתוספתא תניא דזהו שיטת ר"ע אבל חכמים סוברים דדין הנודר כדין המקדיש.
עכ"פ מבואר מדברי הרמב"ם דאיכא נ"מ בין הגדולים והקטנים שבאותו המין, ובין חילוקי המינים, דאף דפסק שבאותו מין מביא מן הגדולים מ"מ בנודר סתם יכול להביא מהמין הקטן ביותר דהא נדר עולה סתם ודרך אנשי המקום לקרות עולה סתם אפי' לתור או בן יונה אף שקורים עולה גם לשור וכבש לא אמרינן שיביא לפחות הבינוני דהיינו כבש אלא יכול להביא פרידה אחת. ועיין בלח"מ שביאר החילוק בין הגדול שבאותו המין שבזה הכבוד להביא הגדול והמשובח אבל במינים שונים יכול להביא מה שרוצה, וחילוק זה מוכרח לפי"מ דסובר הרמב"ם דלא פליגי חכמים דתוספתא על ראב"ע דאמר יביא תור או בן יונה, אלא דאכתי צריך לבאר מה שכתב בהל' ד' מי שנדר שור או איל או כבש לא יביא כחוש וגם אינו חייב להביא השמן ביותר אלא יביא הבינוני, ומבואר דיש כאן שלשה חילוקים דלגבי חילוקי המינים יכול להביא הפחות, ובאותו המין יש חילוק בין גדול ליפה ושמן דלגבי קטן וגדול צריך להביא הגדול וגבי כחוש ושמן אין צריך להביא אלא הבינוני:
והי' אפשר לומר דלגבי הגדולים או הקטנים שבאותו המין שנדר לא מצינו בבן בקר אלא עגל ושור ובצאן כבש ואיל, ואף דגבי צאן איכא פלגס שהוא גדול מכבש ואינו איל אפשר דכיון דהוא רק מיום אחד היינו מיום הל' של השנה הב' לא נחשב לשיעור בינוני ואין דעת הנודר עליו, אלא דקשה דכיון דנימא דמקורו של הרמב"ם הוא מהתוספתא דתניא שם דנודר דמי למקדיש ובמקדיש תנן האומר אחד מכבשי הקדש ואחד משורי הקדש והיו לו שנים הגדול שבהם הקדש ג' בינוני שבהם הקדש, ומפרש בגמ' דממתין לבינוני עד שיומם ומחיל ליה לקדושתיה בגדול, וא"כ לא נפטר במקדיש בבינוני.
ונראה דאף דמדמי בתוספתא נודר למקדיש אינו אלא לענין זה דכמו דבמקדיש בעין יפה מקדיש, וכדאמר שם בגמ' ה"נ בנודר דעתו בעין יפה ודעתו לגדול, אבל באמת לא דמי לגמרי דבמקדיש הא אנן דנין על השוורים או הכבשים שישנם ברשותו, ואם יש לו שני שוורים דעתו על הגדול אף ששניהם שוורים, אבל בנודר א"א לומר שיהי' דעתו על השור היותר גדול בעולם ושיחפש השור הגדול ביותר, לכן בזה אמרינן דאין דעתו אלא על הבינוני:
אלא דאכתי צריך לבאר דהכ"מ כתב דמקור ההלכה דיביא הבינוני הוא מה דתנן במנחות דף ק"ז הרי עלי שור יביא הוא ונסכיו במנה עגל יביא הוא ונסכיו בחמש כבש יביא הוא ונסכיו בסלע, וכתב הכ"מ ומשמע לרבינו שדמים אלו הם דמי הבינוני שבכל מין, וכ"כ בפיהמ"ש וז"ל אלו הדמים הם הדמים הבינונים לאלו הדברים באותו זמן באותם ארצות, עכ"ל הכ"מ, והנה בדברי הרמב"ם הי' אפשר לפרש דאינו חייב להביא היפה ביותר בתורת חיוב אבל לכתחלה צריך היפה, אבל מכיון שהמקור שלו הוא מתני' ואינו מפרש כפירש"י שבקבלה הי' השיעור, א"כ מוכח דגם לכתחלה אינו צריך להביא אלא הבינוני דהא תנן יביא הוא ונסכיו ומוכח דלכתחלה כן, וקשה דהא בפ"ז הל' א' כתב דכל שיביא לקרבן יביא מן המובחר, ובהל' י"א שם כתב ומאחר שכולם כשרים למנחות למה נמנו כדי לידע יפה שאין למעלה ממנו והשוה והפחות, שהרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו, ונמצאו שתי ההלכות סותרות:
ונראה דהנ"מ הוא בין בעיקר הקרבן ובין בדין נדר שנדר להביא קרבן, דבעיקר מצות קרבן צריך להביא המשובח ביותר, אבל בדין נדר שעכשיו אינו בא אלא לקיים נדרו אמרינן דסתם לשון נדר הוא על בינוני, דאף דאם הביא כחוש ג"כ יצא ידי חובתו, אבל הדין לכתחלה שצריך לקיים נדרו אינו צריך אלא לקיים בדין מדה בינונית משום דדיינינן בסתם לשונות ובסתם אנו מפרשים דבריו במדה בינונית, אכן צריך ביאור למה פוטר עצמו בדיעבד אם הקריב כחוש כיון דמפרשינן סתם נדרו על מדה בינונית, והכ"מ כתב ע"ז ומה שכתב ואם הביא הכחוש יצא ידי נדרו ולא כתב ע"ז כלום וכידוע שלשון זה הוא בשלא הי' להכ"מ באותה שעה המקור לזה, ונראה דדברי הרמב"ם בזה הוא מההלכה הקודמת דאם נדר סתם מביא מן הגדולים שבאותו המין, ומ"מ כתב בהל' ז' אמר הרי עלי עולה והפריש שור ונגנב פוטר עצמו בשה וזהו מהא דאמר רבא בב"ק דף ע"ח דגנב פוטר עצמו בכבש לרבנן בעולת העוף לראב"ע, וחזינן דאף דהרמב"ם לא פסק כרבנן דמתני' דנודר בסתם יביא כבש מ"מ פסק כמימרא דרבא משום דבדיעבד פוטר עצמו הנודר בכבש גם להלכה דאינו רוצה לפרש דמימרא דרבא לא קיימא להלכה, ואף דאפשר לומר דזהו דוקא בנגנב אבל לא מסתבר כן דאם היה מחוייב ע"פ דין נדרו להביא דוקא שור מה בכך שנגנב הא חייב באחריות, וע"כ דהחדוש כאן הוא דאף שכבר הפריש שור על נדרו מ"מ פוטר עצמו בכבש, ומוכח דמה דצריך להביא מן הגדולים הוא רק לכתחלה, ולכן אמרינן דגם בכחוש ושמן מה דצריך להביא הבינוני הוא רק לכתחלה אבל בדיעבד נפטר בכחוש: