אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· הרב איסר זלמן מלצר
פרק טז · הלכה ב
נדר עולה מן הכבשים או מן האילים והביא פלגס הרי זה ספק אם יצא ידי נדרו או לא יצא, וכן הנודר עולת העוף מן התורים או מן בני היונה והביא תחלת הציהוב שבזה ושבזה הרי זה ספק.
והביא פלגס. הכ"מ הקשה דזה הוא בעיא דר' זירא ומפרש שם דהוא אליבא דבר פדא דסבר דפלגס הוא ספק. אבל לר' יוחנן דסבר דפלגס הוי בריה דדריש או לאיל לרבות הפלגס ודאי לא יצא. וכיון דבמנחות דף צ"א אסיק הגמ' דלבר פדא קשיא או לאיל. דאיצטריך קרא לרבויי ספיקא. הו"ל להרמב"ם לפסוק דודאי לא יצא. וכתב בשם הר"י קורקוס דכיון דלא אסיק הגמ' בתיובתא אפשר לפסוק גם כבר פדא, והקשה הלח"מ דא"כ בפ"ב הל' ו' כשכתב דהמקריב את הפלגס מביא עליו נסכי איל הו"ל לכתוב דמייתי ומתני כבר פדא:
ונראה דודאי פסק הרמב"ם כר' יוחנן ורק דסובר דמה דאמר הגמ' בחולין דבעיא דר' זירא הוא אליבא דבר פדא ולא אליבא דר' יוחנן וסבר דאו לאיל דדרשינן לרבות הפלגס זהו רק לר' יוחנן. אבל בר פדא לא דריש הכי ומוקים לדרשא אחריתא וכן כתב רש"י בחולין שם. אבל כיון דהגמ' במנחות אמר בסתמא דאו לאיל לרבות הפלגס. ופריך דלבר פדא או לאיל למה לי ומסיק בקשיא מוכח עכ"פ דהגמ' במנחות סבר בודאי דדרשינן או לאיל לרבות הפלגס. וא"כ קשה בעיא דר' זירא וע"כ דלהגמ' דמנחות לא נימא כסוגיית הגמ' דחולין. וגם לר' יוחנן אינו מוכרח דהוא ודאי בריה דאפשר דהוי ספק כבש. ומ"מ דרשינן מאו לאיל דאף דהוי כבש מ"מ כיון שנתגדל יותר מביא נסכי איל. וראיתי שכתב כן בס' תפארת יעקב לחולין, אלא שכתב עוד דהוי ספק ג"כ אם הוא איל, וזה גופא ריבתה תורה דהוי איל. אבל באמת זה לא נראה דאם נימא דפלגס הוי איל א"כ לא שייך דאתי קרא לרבות פלגס דמביא נסכי איל כיון דנימא דהוא איל ממש מה שייך קרא על זה גבי נסכים, וזהו רק פירושא דשיעור איל אם בסוף חודש י"ג כבר נעשה איל. לכן נראה דאם נימא דלר' יוחנן נמי הוי ספק צ"ל דהוי ספק אם הוא כבש או בריה, ועל שני הצדדים צריך קרא דאו לאיל דמביא נסכי איל. ושפיר פסק הרמב"ם דפלגס הוי ספק והיינו אם כבש או בריה, ולכן פסק דהוי ספק אם יצא ידי נדרו:
והנה לכאורה קשה דכיון דפסק הרמב"ם דקטן והביא גדול יצא אמאי נימא דאם הוא בריה לא יצא אם נדר כבש. ויש לומר דכיון דעיקר דין קרבן בקרא הוא או כבש או איל לכן אף דאפשר להקריב פלגס בתורת נדבה. אבל בזה לא יסבור רבי דקטן והביא גדול יצא דעכ"פ פלגס אם הוא בריה לא חשיב כמו כבש כיון דאינו בעיקר קרבן ולכן לא יצא:
ב) והביא תחלת הציהוב. המל"מ בפי"ד הל' ה' במה שכתב שם הרמב"ם מה בין נדרים לנדבות שהנודר אם הפריש קרבנו ואבד חייב באחריותו עד שיקריב כמו שנדר וכו' כתב דקדק רבינו לומר עד שיקריב כמו שנדר לומר שאפילו הביאו ליד כהן כל שלא הקריבו כמו שנדר לא יצא ידי חובת נדרו ודין זה הוא פשוט. וראיתי להתוס' בפ"ק דחולין דף כ"ב אההיא דבעי ר' זירא הרי עלי עולה מן התורים או מבני יונה והביא תחלת הציהוב שבזה ושבזה. שהקשו וא"ת כיון דממ"נ האחד פסול איך יכול להקריבם וי"ל דמיבעי ליה כגון דאם עבר כהן והקריב א"נ כיון שהביא ליד הכהן יצא ידי נדרו מאחר דמ"מ האחד מהם ראוי להקריב. ותירוץ זה האחרון הוא תמוה בעיני דמאחר שאין הכהן יכול להקריב משום ספק איך יתכן דיצא זה ידי נדרו והלא אף שהקריבו אלא ששחטו הכהן שלא לשמו לא יצא ידי נדרו כ"ש היכא דאין הכהן יכול להקריבו דפשיטא דלא יצא ידי נדרו, וכעת דברי התוס' צריכים אצלי תלמוד עכ"ל:
והנה לכאורה יש לומר דלעיקר אחריות הנדר הא תחלת הציהוב פסול בתורים רק עתה שהם בתחלת הציהוב. אבל כשיגדלו יעשו תורים כשרים ומטעם דחוי אין לפסלם אף שהקדישם כשהם בתחלת הציהוב דהא בע"ח אין נדחין וגם הוי דחוי מעיקרא. וא"כ אין כאן שאלה שאינו יכול לקיים נדרו בהם וע"כ דעיקר האבעיא דעכ"פ נ"מ לענין בל תאחר אם עד שיגדלו ויעשו תורים כשרים יעברו ג' רגלים. ובזה יש לומר דסוברים התוס' דלענין זה יצא ידי נדרו כיון שהביאם ליד הכהן, דאף דזה ודאי שאם יביא תורים קטנים שלא יגדלו עד שיעברו ג' רגלים יעבור על בל תאחר כיון שאין ראויים להקריב בתוך הג' רגלים. אבל כאן שהביא תחלת הציהוב שבזה ושבזה כיון שאם יבוא אליהו ויאמר איזה כשר תחלת הציהוב יוכל להקריב. לכן אינו עובר על בל תאחר. והנדר הלא יוכל בסוף לקיים כשיגדלו התורים.
אכן באמת אין זה נכון דגם לענין בל תאחר לא נפטר עד שיקריב הקרבן כמבואר בדברי הרמב"ם בהל' ט"ו למי שאיחר ולא הביא שכתב ובית דין מצווין לעשותו מיד עד שיקריב קרבנותיו ברגל שפגע בו תחלה. וא"כ אף שכתב בהל' י"ג עברו עליו שלשה רגלים ולא הביא וכו' הרי זה עבר זהו משום דכשהביא בודאי יקריבו הכהנים קודם הרגל. אבל כאן כשהביא ולא הי' אפשר להקריב אף דכל יום עד הרגל הי' אפשר שיבוא אליהו ויאמר איזה כשר ויהי' אפשר להקריב, מ"מ הרי זה כמו שעבר על בל תאחר בספק דהא אם לא יבוא אליהו לא יהי' אפשר להקריב:
ונראה דאיכא נ"מ בין דין בל תאחר בשלשה רגלים ובין דין מצות הבאה ברגל ראשון. דמצות הבאה ברגל ראשון באמת אין עליו חיוב אלא להביא קרבנותיו, וכמבואר בהל' י"ג ויש חילוק בין המ"ע ברגל ראשון ובין עבירת בל תאחר בג' רגלים דבמצות הבאה ברגל ראשון כתיב ובאת שמה והבאתם שמה. וא"כ אין עליו אלא מצות הבאה. אבל בבל תאחר כתיב לשלמו והרי זה אזהרה שלא יאחר מלשלם נדרו וכל זמן שלא הקריבו קרבנו הרי הוא חייב באחריות ועוד לא שילם נדרו וא"כ לא נפטר עד שיקריבו קרבנו. ולכן שפיר יש לומר דהנ"מ בדין תחילת הציהוב שבזה ושבזה דאי ספיקא הוי נפיק. לענין מצות הבאה ברגל ראשון דאין עליו אלא מצות הבאה. וכיון שהביא תחלת הציהוב שבזה ושבזה וממ"נ אחד כשר ואם יבוא אליהו יקריבו. וא"כ אין החסרון אלא מצד הכהנים שהם אינם יודעים הדין איזה כשר להקריב אבל הוא קיים מצות הבאה כיון דממ"נ מין אחד כשר להקריב.