אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· הרב איסר זלמן מלצר

פרק טו · הלכה ז

הלכה ו

האומר דמי פרה זו לעולה כל שלשים יום ולאחר שלשים יום לשלמים, או שאמר דמיה לשלמים כל שלשים יום ולאחר שלשים יום לעולה דברים קיימים, ואם הקריב דמיה בתוך שלשים יום מביא כמו שנדר, ואם הקריבו לאחר שלשים יום מביא כמו שנדר.
השגת הראב"ד ואם הקריבו לאחר שלשים יום, א"א ואם מכרה תוך שלשים יום כבר חלה קדושת עולה על דמיה כשיקריב אותה לאחר שלשים יום במאי פקעה מינייהו קדושת עולה שכבר חלה עליהם, אלא ודאי מחללין על בהמה או על מעות לצורך עולה ואחר כך מקריבים שלמים, ונראה לי שהפדיון כל דהו, ואם יטעון עלינו טוען ויאמר קדושת דמים פקעה בכדי, נשוב ונאמר בר פדא חולק על זה וס"ל דלא פקעה וספק איסורא לחומרא, ובר פדא מתרץ לברייתא פרה זו כל ל' או לאחר שלשים יום שלמים ולא אמר מעכשיו כלום דבריו קיימים ואע"ג דהדר ביה בתוך שלשים יום ורב פפא דהוא בתרא מתרץ לברייתא אליבא דבר פדא הכי, ועוד דקיי"ל הקדיש זכר לדמיו הוא עצמו יקרב עולה, אלמא כי אמר לדמי נמי קדוש קדושת הגוף.
הכ"מ הביא סוגיית הגמ' דנדרים עם פי' המפרש והר"נ, וכתב דלשני הפירושים אתיתב רבא והקשה במה דפסק הרמב"ם כרבא לחלק בין קדושת הגוף לקדושת דמים, ודבריו תמוהים וראיתי שכבר כתב כן הלח"מ דתירוצא דר"פ כמו שנתיישב בזה לבר פדא כן אפשר ליישב גם לעולא ולרבא, רק דאיכא נ"מ דלפי' הר"נ מיושב גם אוקימתא דרבא דהב"ע דאמר לדמי דכן פירש הר"ן גם לבר פדא דרישא כדאוקמינן דאמר לדמי ורק סיפא מתרץ במעכשיו, ולפי' המפרש נדחה אוקימתא דרבא, אבל עכ"פ הברייתא אפשר לתרץ גם לרבא ולחלק בין קדוה"ג לקדושת דמים. אמנם המפרש כתב ותיובתא דעולא כדקיימא קיימא, אבל אין לזה באור, וראיתי בקרן אורה שתמה רק דהא עולא אפשר שיסבור כאביי דגם קדוה"ג פקעה בכדי, ולא עמד על זה דתירוצא דר"פ סליק גם לעולא ולרבא.
והנה על מה שהקשה הראב"ד בסוף דבריו דהא קיי"ל הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף, כתב ע"ז הכ"מ לפרש דבריו שלא יקשה איך יפרש הא דמוקים רבא כגון דאמר לדמי דאע"ג דקיי"ל הוא עצמו יקרב עולה מ"מ כיון דכי אקדשיה לדמיו אקדשיה לא חמיר כקדוה"ג ממש וכי מטי זמן ל' יום דאמר פקעה קדושתיה ומיהו לאו בכדי, אח"כ כתב על זה לדעת הרמב"ם ג' אופנים, א' דסובר כמו שכתב לדעת הראב"ד ומהני זה דפקע קדושתיה גם בלא פדיון, ב' דשאני הכא דאיכא תרתי לגריעותא חדא דאמר דמים תרתי דאמר לעולה בל'. ג' דהרמב"ם דייק וכתב פרה ומפרש דשור דקתני בברייתא לאו דוקא אלא פרה שאינה ראויה לעולה, ותירוציו אינם מבוארים דתירוץ א' דלא חמיר קדושתיה כקדוה"ג ממש קשה כיון דכבר אפשר להקריב השור לעולה וא"צ להקדישו שנית א"כ כבר נעשה על השור קדוה"ג ממש, ותי' ב' משום דאיכא תרתי לגריעותא אינו מובן דמה הוסיף בזה שאמר לעולה שיהי' עוד גרוע מקדושת דמים, ותי' ג' שכתב בשם הר"י קורקוס קשה דזה מיושב ברישא שאמר לעולה אבל בסיפא שאמר לשלמים אמאי לא חל קדושת הגוף של שלמים. ואף דרבה אמר הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף, ולכאורה דוקא זכר שהוא לעולה, אבל כבר כתב רש"י בתמורה דף י"א דלהכי נקט רבה זכר משום דבעולה איירי רבה ונקבה לא חזיא לעולה, אבל זה ודאי דגם בשלמים כן דאם הקדיש נקבה לדמי שלמים נחתא לה קדוה"ג, ועיקר הך דינא למד רבה מדין המפריש נקבה לאשם, וכבר כתבנו בהל' ה' מה דלמד רבה דין הקדיש זכר לדמיו מדין המפריש נקבה לאשם.
והנה הר"נ פירש במה דאמר רבא הב"ע דאמר לדמי היינו שהי' בע"מ דבתם קדוש קדוה"ג, והכ"מ הביא דברי הר"נ אחר מה שכתב ליישב דברי הראב"ד דאיך יפרש אוקימתא דרבא, והי' אפשר לפרש כן גם בכונת הראב"ד דלרבא נפרש הברייתא בבע"מ. אבל הרמב"ם שסתם דבריו הא מיירי גם בתם, ואם אין כונת הראב"ד עפ"ד הר"נ שלא הזכיר זה אפשר לומר דסובר הראב"ד דלרבא ע"כ נוקמי הברייתא כר"ש דאמר במתני' דהמפריש נקבה לאשם דתמכר שלא במום ולא סבר דאמרינן מיגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא לה נמי קדוה"ג וכן כתב הלח"מ. אלא דקשה דר"ש הא אינו חולק על הת"ק אלא במפריש נקבה לאשם דאינה ראויה לאשם, וכן מפורש בגמ' בתמורה שם אמתני' דמפריש נקבה לאשם דאמר ר' יוחנן ר"ש לטעמיה דאמר כל מידי דלא חזי לגופיה לא נחתא ליה קדושת הגוף, אבל הכא לפי"מ דקתני בברייתא שור הא ראוי לעולה, ואפי' לפי"ד הר"י קורקוס דלאו דוקא שור אלא פרה הא קשה מסיפא שאמר כל ל' יום לשלמים. ואולי יסבור הראב"ד דלרבא חולק ר"ש על כל הך דינא דלמד רבה ממתני' דאמרינן מיגו דנחתא קדושת דמים נחתא קדוה"ג.
ובמה שכתב הר"נ דמה דמוקים רבא לדמי מיירי בבעל מום דאי בתם הא קיי"ל המתפיס תמימים לבדק הבית אין יוצאים מידי מזבח, כבר כתבתי בהלכה ב' שתמהו בזה הקרן אורה והרש"ש דמה שייך כאן המתפיס תמימים לבדק הבית, והי' לו להביא הא דאמר רבה הקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה"ג, וכתבתי שם דמהמקדיש זכר לדמיו יש לחלק דשם אין עיכוב לקדושת הגוף לחול דאין שם חסרון בהקדש אם במקום שהקדישו לדמיו יהי' קדוש קדוה"ג ויקריבו אותו בעצמו, אבל כאן דאמר שור זה עולה כל ל' יום ולאחר ל' יום שלמים דאם הי' מקדישו קדוה"ג לעולה כל ל' יום א"א שאחר ל' יום יפקע קדושת עולה ויחול קדושת שלמים, ורק שאמר לדמי וא"כ כאן יש עיכוב מצד הקדישו שלא יחול קדוה"ג לעולה דאז יהי' הדין דקדוה"ג לא פקע בכדי. ולא יחול קדושת שלמים לאחר ל' יום, וא"כ אין לנו ראיה מדין הקדיש זכר לדמיו דגם בכה"ג קדוש קדוה"ג, ולזה מביא הר"נ מדין מתפיס תמימים לבדק הבית דאין יוצאים מידי מזבח דקדושת בדה"ב חל וצריך לפדותו ושיהי' צריך להקדישו קדוה"ג וכמו שכתבתי שם דצריך להקדישו, והר"נ מפרש בגמ' דאחר ל' יום מקריב מהדמים שלמים ואין עליו חיוב לפדותו ולהקדישו לעולה, לכן כתב דמיירי בבעל מום:
וראיתי להמרכה"מ שכתב בדעת הרמב"ם דבאמת סובר דגוף הפרה חל עליה קדושת שלמים ורק שצריך לפדותה ומהדמים יקריב עולה לאחר ל' יום. אבל גוף הפרה חל עליה קדושת שלמים ולפי"מ שמפרש המרכה"מ דהוא מדין הקדיש זכר לדמיו דחל עליו קדוה"ג, וה"נ כשאמר דמי פרה זו כל שלשים יום לשלמים חל על הפרה קדוה"ג לשלמים, לפי דברינו אינו מוכרח דבאופן זה יחולו שני הקדושות שיהי' קדוש בעצמו קדוה"ג ושיהי' מחויב לפדותו ולהקריב מדמיו עולה. דכיון דנימא שכבר הוא קדוש קדוה"ג אין תמימים נפדים ואינו חל על דמי הפדיון שום קדושה, ודוקא לפי"מ שכתב הר"נ שלמד זה מדין המתפיס תמימים, וכפי"מ שכתבנו דצריך להקדישו מחדש ונלמד זה מקרא דיהי' קודש בזה שפיר שייך פדיון, אך גם אם נפרש כן קשה לבאר באופן זה דעת הרמב"ם שכתב ואם הקריבו לאחר ל' יום מביא כמו שנדר דצ"ל דכונתו דצריך להקריב מדמיה כמו שנדר על לאחר שלשים. וגופה כמו שנדר על קודם ל' יום. דבודאי הי' לו לפרש דבריו דיש כאן שתי הקדושות.
והנראה בזה דהנה תחלת דברי הראב"ד צריכים באור שכתב ואם מכרה תוך שלשים יום כבר חלה קדושת עולה על דמיה כשיקריב אותה לאחר ל' יום במאי פקעה מינייהו קדושת עולה שכבר חל עליהם. ומוכח שלא השיג אלא על זה שכתב הרמב"ם דתלוי בזמן שיקריב, אבל אם מכרה לאחר ל' יום מיושב להראב"ד במה שנפקע מה שאמר שעד ל' יום יהיו הדמים לעולה, וא"כ קשה מאי פריך הגמ' על בר פדא מהברייתא לפי"מ שכתב הכ"מ דרבא לא אתותב וכן מוכח מהגמ' דאמר רק לימא תיהוי תיובתא דבר פדא ומוכח דעל רבא לא הוי תיובתא גם בלא תירוצא דרב פפא. וא"כ אם נעמיד הברייתא כדמוקים רבא דאמר לדמי גם על בר פדא לא קשה דהא לא קתני בברייתא שמכרה קודם ל' יום והקריב מהדמים לאחר ל' יום. וע"כ מוכח מהגמ' דגם זה לא פקעה לבר פדא דכיון שכבר נעשה לפני שלשים יום שהדמים יהיו לעולה גם לאחר ל' יום לא נפקעו מהדמים דין עולה, ונראה דבאמת יש חילוק מלשון הברייתא ללשון הרמב"ם דבברייתא קתני שור זה עולה כל ל' יום ומוקים רבא דאמר לדמי, א"כ הקדיש השור לדמיו כל ל' יום. ובזה ודאי אם נימא דגם קדושת דמים לא פקעה כיון דכבר נתפס על השור קדושת הדמים לעולה כל ל' יום לא נפקע קדושה זו גם לאחר ל' יום, אבל הרמב"ם כתב דמי פרה זו לעולה א"כ לא הקדיש הפרה לדמיה לעולה אלא הדמים שיקח ממכירת הפרה יהיו לעולה. ובזה שפיר נאמר דאם לא מכר הפרה עד לאחר ל' יום לא נתפס כלל קדושת עולה דהא על אחר ל' יום אמר שיהיו דמיה לשלמים וקודם ל' יום לא מכר הפרה. ולכן השיג הראב"ד רק על אם מכרה תוך ל' יום שכבר חלה קדושת עולה על דמיה:
ובזה יש ליישב קושיית הראב"ד מהא דקיי"ל הקדיש זכר לדמיו הוא עצמו יקרב עולה דזה דוקא היכי שהקדיש גוף הבהמה לדמיה דאמרינן מיגו דנחתא עלה קדושת דמים נחתא עלה נמי קדוה"ג, אבל בזה שכתב הרמב"ם האומר דמי פרה זו לעולה לא הקדיש הפרה לדמיה אלא דמי הפרה הקדיש. לכן לא אמרינן בזה דנחתא עלה קדוה"ג, ושפיר דאחר שלשים יום כיון דפסק כרבא דקדושת דמים פקעה בכדי נפקע מהדמים קדושת עולה וחלה קדושת שלמים. וכן יש לומר גם לפי"מ שהקשה הר"נ מהמתפיס תמימים לבדק הבית שאינם יוצאים מידי מזבח דגם זה אינו אלא היכי שהקדיש גוף התמימים לבדה"ב אבל לפי"מ שכתב הרמב"ם דמי פרה זו לא הקדיש כלל גוף הפרה ואין בזה דין דמהתפיס תמימים.
והנה במה שכתב הראב"ד ועוד דקיי"ל הקדיש זכר לדמיו הוא עצמו יקרב עולה אלמא כי אמר לדמי נמי קדוש קדוה"ג, לפי דברינו לא קשה על הרמב"ם שכתב דמי פרה זו. והוכחנו חילוק זה מדברי הראב"ד עצמו ויש לפרש דבריו דלא בא כאן להשיג בזה על הרמב"ם אלא בא לחזק דבריו הקודמים דאפשר דקיי"ל כבר פדא דגם קדושת דמים לא פקעה וכונתו לומר דלא נימא דשינוייא דרב פפא הוא שינוייא דחיקא דמשני בחסורי מיחסרא כמו שכתב המפרש דבברייתא לא הוזכר מעכשיו ונאמר דשינוייא דרבא מיושב יותר. ואף דאביי פריך ליה מהא דקתני תרתי ע"כ דלא הוי תיובתא מזה וכמו שכתב הכ"מ. לכן כתב הראב"ד דהא קיי"ל הקדיש זכר לדמיו הוא עצמו יקרב עולה, ובברייתא הא קתני שור זה כל ל' יום לעולה וכי אוקימנא לדמי הא הוי כמו הקדיש זכר לדמיו דקדוש קדוה"ג. וגם אם נגרוס פרה תיקשי מכל ל' יום לשלמים. וא"כ ע"כ או דיסבור רבא דר"ש דחולק על ת"ק במפריש נקבה לאשם לא סבר כלל דאמרינן מיגו דנחתא. או דרבא חולק על רבה וסובר דמדין מפריש נקבה לאשם לא נוכל ללמוד היכי שהקדיש בפי' לדמיו. וכמש"כ בהל' ה'. וכיון דקיי"ל כרבה דהקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה"ג, א"כ ליתא לתירוצא דרבא, וע"כ צריך לתירוצא דר"פ. ולכן אף דגם לעולא ולרבא אפשר לתרץ הברייתא כר"פ. וכמו שכתב הלח"מ. אבל עכ"פ בר פדא לא איפריך והוי ספק אי קיי"ל כרבא או כבר פדא:
ובזה שכתבו נוכל לבאר מה דהרמב"ם שינה מלשון הברייתא דקתני שור זה עולה כל ל' יום ורבא משני דאמר לדמי א"כ אמר שור זה - או לפימש"כ הרמב"ם פרה זו - כל ל' יום עולה לדמיה. והרמב"ם כתב דמי פרה זו. נוכל לומר דגם להרמב"ם הי' קשה הא דהקדיש זכר לדמיו. ולכן סובר גם הוא דהברייתא מיתוקמא כר"ש או דרבא לית ליה הא דהקדיש זכר לדמיו. אבל להלכה דקיי"ל כרבה בהא דהקדיש זכר לדמיו, לכן העמיד ההלכה באמר דמי פרה זו. וכמו שכתבנו דבזה לא אמרינן דקדוש קדוה"ג, ובמה שכתב פרה ובברייתא קתני שור נראה דע"כ הי' לו כן הגירסא בברייתא דהא גם הראב"ד כתב פרה זו. אלא דהראב"ד כתב לתרץ לבר פדא כשינוייא דרב פפא. והרמב"ם סובר דשינוייא דר"פ דחיקא וסבר כשינוייא דרבא ולהלכה ע"כ בדמי פרה זו וכנ"ל:

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה