אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· הרב איסר זלמן מלצר
פרק טו · הלכה ו
אמר על בהמה טמאה וכיוצא בה מאיסורי קרבן שאין קדושה חלה עליהן הרי אלו עולה לא אמר כלום כמו שבארנו בהלכות איסורי מזבח, אמר הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהן עולה.
הכ"מ ציין למתני' דתמורה דף כ"ז ע"ב ולא העיר בזה כלום, והנה במתני' תנן בהמה טמאה ובעלת מום והרמב"ם לא כתב בע"מ והי' אפשר לומר דמשום שכתב וכיוצא בה מאיסורי קרבן כבר נכלל גם בע"מ, ומה שכתב כמו שבארנו בהל' איסו"מ. קשה דשם בפ"ג הל' י' כתב וימכרו ויביא בדמיהם כל קרבן שירצה ומפרש הראב"ד דהוא באומר הרי אלו למזבח וכן כתב שם הכ"מ, אבל דין זה דהרי אלו עולה לא אמר כלום לא הוזכר שם. וזה הקשה בס' בתי כהונה בבאורי לשונות הרמב"ם והוכיח מזה דמה דתנן בתמורה דאם אמר הרי אלו עולה לא אמר כלום. ואם אמר לעולה ימכרו ויביא בדמיהם עולה. דמה דתנן לא אמר כלום אינו דהוו חולין גמורים אלא דלא מהני שיתפסו מדמיהם להקריב עולה. אבל עכ"פ צריך להקריב מדמיהם קרבן. וזהו שכתב הרמב"ם שם כל קרבן שירצה וכונתו באומר הרי אלו עולה, ולא כהראב"ד והכ"מ וזהו מה דמחלק מתני' דאומר הרי זו עולה לא אמר כלום שיתפסו הדמים להקריב עולה אלא מקריב כל קרבן שירצה, ובאומר הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהם עולה. ומיושב מה שכתב הרמב"ם כמו שבארנו בהלכות איסורי מזבח דשם ג"כ מיירי באומר הרי זו עולה, וכתב שהרמב"ם הכריח שיטתו מדין בע"מ דתניא בתמורה דף ו' דמקדיש בע"מ למזבח אע"פ שעבר בל"ת מה שעשה עשוי ואמר רבא היינו טעמא דכתיב כי לא לרצון יהי' לכם ארצויי הוא דלא מרצה הא מיקדש קדיש, והך קרא קאי אדלעיל דכתיב איש איש מבית ישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם וגו' וכתיב בתריה כל אשר בו מום לא תקריבו כי לא לרצון וגו'. וסתם נדר הוא עולה, וא"כ כלל קרא כל גווני דנדר אפי' באומר הרי זו עולה דקדשי.
והנה המרכה"מ הביא ד' הבתי כהונה והביא סמוכים לדבריו והאריך בזה ולבסוף כתב דבעיקר מה שכתב דהרמב"ם בפ"ג מהל' איסורי מזבח קאי כשאמר הרי זו עולה דימכרו ויביא בדמיהם כל קרבן שירצה, והחלוק מאם אמר לעולה דאז ימכרו ויביא בדמיהם עולה. דלא נראה לו כן דממ"נ אי מהני אמירתו לענין קדושת דמים יביא בדמיהם עולה ואי לא מהני אמירתו דכיון שאמר עולה שהיא קדושת הגוף ולא חייל לא חייל אף קדושת דמים א"כ למה יביא בדמיו קרבן. לכן כתב דפי' לא אמר כלום הוא כפשוטו דאינו חל אפי' קדושת דמים. ומה שכתב כמו שבארנו בהל' איסורי מזבח כונתו דדוקא מאיסורי קרבן שאין קדושה חלה עליהם דהיינו הנך שנתבארו שם טומטום אנדרוגינוס וכו' וכן בע"מ קבוע, אבל אלה שכתב שם בסיפא רובע ונרבע וכו' שדינם כבע"מ עובר אף שאמר הרי אלו עולה קדשו קדוה"ג וירעו עד שיפול בהם מום קבוע, ופירושו אינו מיושב דלשון כמו שבארנו משמע שביאר שם הך דינא, לכן נראה לפי"ז דצריך להגיה במקומם ואחר מה שכתב מאיסורי קרבן שאין קדושה חלה עליהם צ"ל כמו שבארנו בהל' איסורי מזבח, והיינו דשם חשב כל הדברים שאין קדושה חלה עליהם, ושם כתב במקדיש למזבח דחלה עכ"פ קדושת דמים אלא שאין הקדושה חלה על גופם, וכאן שאמר הרי אלו עולה לא אמר כלום וגם קדושת דמים לא חלה.
אכן אכתי קשה מה שהקשה הבתי כהונה מדין בע"מ דמשמע דבכל אופן שמקדיש בע"מ לוקה אפי' כשאומר הרי זו עולה. ורבא למד מקרא דכתיב כי לא לרצון יהיו לכם ארצויי הוא דלא מרצה הא מיקדש קדשי. והמרכה"מ בעצמו חיזק הוכחתו ממה שכתב הרמב"ם פ"ו מהל' בכורות הל' ה' שהמוכר מעשר לא עשה כלום ולא קנה לוקח. ולפיכך אינו לוקה, ולפי"ד המרכה"מ שהעלה בסוף דלא כהבתי כהונה ולא אמר כלום דתנן הוא כפשטה דלא נתפסו אפי' קדושת דמים יהי' צ"ל דבאמת אינו לוקה וראיתי במנחת חנוך שהסתפק בזה באומר על בע"מ הרי זו עולה אם לוקה והעלה דאינו לוקה כיון דלא חל שום קדושה, והאריך קצת בזה ע"ש. וכדבריו כתב באור שמח בפ"א מהל' גירושין ומ"מ קשה דלא הוזכר בגמ' וברמב"ם חילוק זה. וזה העיר המרכה"מ בתחלת דבריו על ד' הבתי כהונה שמפרש ד' הרמב"ם דהוא באומר הרי הם עולה ודלא כהראב"ד דמלשון למזבח אינו מוכח דאינו על הרי הם עולה מד' הרמב"ם פ"א מהל' מעילה הל' י"ג שכתב המקדיש עובר למזבח אמו אסורה בעבודה מד"ס והוא מד' הגמ' בתמורה מתמורה דף י' ע"ב האומר מה שבמעיה של זו עולה מותרת בגיזה ואסורה בעבודה אלמא דבלשון למזבח נכלל גם הרי זו עולה. וא"כ בסתמו של דין זה המקדיש בע"מ למזבח אינו מוכח דלא אמר הרי הוא עולה. והו"ל לגמ' ולהרמב"ם לפרש.
עוד קשה לי דעכ"פ לא הזכיר הרמב"ם דין אומר הרי זו עולה על בע"מ דלא אמר כלום. וכמו שהעירותי כבר דהא אין לומר דבע"מ נכלל בכלל כל איסורי קרבן שאין קדושה חלה עליהם דהא כיון דעכ"פ הראה כאן למה שנתבאר בהל' איסורי מזבח ושם הא כתב דין המקדיש טומטום ואנדרוגינוס וכו' וכתב על זה ואינן כבע"מ שבע"מ יש במינו קרבן. ובפרט לפי"מ שבארתי שם בכונתו דהוא למה שכתב והרי הם חולין עיי"ש, וא"כ אין ללמוד משם דכמו בהני שחשב שם אם אמר הרי הם עולה לא אמר כלום ה"נ בבע"מ דאם אמר הרי הוא עולה לא אמר כלום. דהא בע"מ אינו דומה להם. וכיון שהמשנה בתמורה הזכירה ביחוד בהמה טמאה ובע"מ למה השמיט בע"מ שאין ללמוד זה גם ממה שחשב בהל' איסו"מ.
והנראה בזה דהנה בחולין דף ק"ל ובבכורות דף י"ד תנן כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדישם ונפדו חייבים בבכורה ובמתנות ומוכח דצריכים פדיון ומדתנן סתמא מוכח דבכל אופן שהקדישו אותם צריכים פדיון, איברא דבבכורות פירש"י שהי' להם מום קבוע והקדישם להמכר ולהביא מדמיהם קרבן למזבח, אבל בחולין פירש"י כל הקדשים וכו' הרי הם כמקדיש עצים ואבנים לדמיהם ואין בהם קדושת הגוף. ומוכח שלא הקדיש בפי' לדמיהם. וכן הרמב"ם בפיהמ"ש בבכורות כתב לפי שקדושתם אינה אלא קדושת דמים לא קדושת הגוף מחמת המום הקודם להקדש. ומוכח מלשונו דזהו מה דהשמיענו מתני' דהוי ק"ד משום שקדם מומם להקדישם, ולא שבעצמו הקדיש קדושת דמים, אלא דיש לומר דמהא דתנן קדשים א"כ הכונה שהם עכ"פ קדושים. וכיון דתנן בתמורה דאם אמר על בע"מ הרי הוא עולה לא אמר כלום ע"כ כשאמר הרי הוא למזבח או הרי הוא לעולה, ומ"מ אינו מיושב דבסתמא בלשון כל הקדשים גם עולות בכלל. ולפי המבואר מדברי הרמב"ם בהל' ה' אם אמר הרי הוא לעולה אינו אלא קדושת דמים ועמש"כ שם. וכל הקדשים בסתמא משמע בקדושת הגוף לפירש"י בחולין ובפיהמ"ש שהבאתי. ואם אמר הרי זה למזבח אין לזה שם קרבן מיוחד:
והנה בתוספתא תמורה פ"ב הל' ב' איתא ר"ש אומר אמר על בהמה טמאה ועל בעלת מום הרי אלו עולה לא אמר כלום הרי אלו לעולה אפי' זבל אפי' אבנים ימכרו ויביא בדמיהם עולה, ומדתניא ר"ש אומר מוכח דחכמים פליגי ושפיר נוכל לומר דכיון דתנן בסתם כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדישם אין חילוק באיזה לשון הקדיש דבכל לשון שהקדיש צריך פדיה, איברא דהמצפה שמואל על התוספתא הקשה דהא על הך מתני' איתא בגמ' טעמא דבהמה טמאה ובעלת מום דלא חזיין לא בעיין מומא, אבל מפריש נקבה לאשם או לעולה בעיין מומא אמר רב יהודה אמר רב מתני' דלא כר"ש דתנן ר"ש אומר תמכר שלא במום. וקשה על הא דתניא בתוספתא דמתני' הוא ר"ש. ונראה דבאמת צריך באור מה דמדייק הגמ' טעמא דבהמה טמאה ובעלת מום, דהא הך דינא דהרי אלו עולה לא אמר כלום לא מצי למיתני על נקבה לאשם או נקבה לעולה דבזה ודאי גם לר"ש חל קדושת דמים כיון דראוי לאיזה קדושה וכמש"כ הרמב"ם דזה דוקא באיסורי קרבן, ור"ש חולק על ת"ק רק אם צריך מום ואם חל קדוה"ג להצריך שתרעה עד שתסתאב. והגמ' מדייק רק דלא אמרינן במפריש נקבה לאשם דתימכר שלא במום, ומנ"ל להוכיח זה כיון דעיקר מילתא הוא לחלק מהרי אלו עולה להרי אלו לעולה.
ונראה דהוכחת הגמ' הוא דוקא מזה דכיון דמתני' דמחלק בין הרי אלו עולה ובין לעולה הוא כר"ש א"כ לישמעינן גם זה דגם נקבה לעולה תימכר שלא במום ומוכח דאף דסתם בהך דינא כר"ש. אבל בהך דינא דנקבה לאשם סתם דלא כר"ש. אמנם דיש לומר דהוכחת הגמ' הוא מדתנן בעלת מום, וכיון דעולה הוא זכר למה תנן בעלת מום וע"כ לאשמעינן דאם אמר הרי אלו לעולה שהבעלת מום תימכר הוא דוקא בשביל שהיא כבר בעלת מום. אבל אם היתה תמימה לא הי' אפשר למכרה בלא מום אף שהיא נקבה. אבל באמת אין זה הוכחה גמורה דכיון דתנן בהמה טמאה שהוא לשון נקבה תנן בעלת מום כיון דלעיקר דין הרי אלו עולה אין נ"מ דדוקא בשביל המום לא אמר כלום. ולכן אפי' אם נאמר דגם לזה כונת הגמ' אבל העיקר הוא בשביל דסתם מתני' הוא בזה כר"ש, ולכן מוכיח רב מדלא תנן גם זה דמפריש נקבה לאשם או לעולה תימכר שלא במום ובפרט דמיירי בנקבה דמתני' בזה הוא דלא כר"ש. ושפיר מבואר התוספתא, דבאמת קשה על התנא שסידרה דתניא שם המפריש נקבה לעולה ירעה שיסתאב וכו' ר"ש אומר אמר על בהמה טמאה ועל בעלת מום וכו' המפריש נקבה לאשם וכו', וקשה טובא דמה הכניס המסדר בבא דר"ש בין הני תרי בבי דהמפריש נקבה לעולה והמפריש נקבה לאשם. וע"כ שכיון ג"כ למימרא דרב דבמפריש נקבה לעולה ולאשם לא ס"ל כר"ש.
ועכשיו נראה שהמשנה דחולין ובכורות דתנן כל הקדשים שקדם מומן להקדישן סברה דלא כר"ש. ובכל אופן שהקדיש צריך לפדותם ופסק הרמב"ם כהני סתמי דהם דלא כר"ש ובע"מ לא דמי לבהמה טמאה כיון שיש במינו קרבן. וטעמא דפסק כהני סתמי משום דהרבה הלכות נאמרו בהך מתני' וכענין מה דאמר בגמ' בב"ק דף ק"ב משום דקתני לה גבי הלכתא פסיקתא, ומבואר מה שכתב הרמב"ם כאן בהמה טמאה וכיוצא בה מאיסורי קרבן שאין קדושה חלה עליהם. ולא חשב בע"מ שלא נכנס בכלל איסורי קרבן שאין קדושה חלה עליהם כמו שכתב שם בהל' איסו"מ, וזהו משום דבאמת אם הקדיש בע"מ אפי' בלשון הרי זה עולה חלה עליו קדושת דמים וכנ"ל:
ובזה מיושב מה שכתב הרמב"ם בהל' ח' הי' לו בהמה מעוברת ואמר אם תלד זכר הרי הוא עולה ואם היא נקבה זבחי שלמים. ילדה זכר יקרב עולה ילדה נקבה תקרב זבחי שלמים וכו', ילדה טומטום ואנדרוגינוס אינן קדושים והרי הם חולין כמו שבארנו. והקשה הלח"מ על מה שכתב כמו שבארנו והוא ודאי בפ"ג מהל' איסו"מ שהבאנו וכן כתב הכ"מ ושם הא כתב שמהדמים יקריב כל קרבן שירצה. וכתב הראב"ד שם דהוא ע"כ באומר הרי אלו למזבח דאם אמר הרי אלו עולה לא אמר כלום. וא"כ כאן שאמר הרי הוא עולה הא לא אמר כלום וכתב הלח"מ דמה שכתב כמו שבארנו לאו דוקא אלא הכונה לומר שהם חולין, אבל ודאי דהכא הוי חולין טפי ויעשה בהן כל מה שירצה ותירוצו דחוק, אך באמת אף שגם הכ"מ פירש כונת הרמב"ם דהוא לפ"ג מהל' איסו"מ אין זה נכון דלפי"מ שבארנו דכאן כונתו דלא אמר כלום כפשוטו דהוי חולין גמורים. ומה שכתב כמו שבארנו הוא רק למה שחשב שם איסורי קרבן שאין קדושה חלה עליהם. א"כ מה שכתב בהל' ח' כמו שבארנו ודאי כונתו למה שכתב כאן בהמה טמאה וכיוצא בה מאיסורי קרבן שאין קדושה חלה עליהם. דאם אמר הרי זה עולה לא אמר כלום וכתב על איסורי קרבן שאין קדושה חלה עליהם כמו שבארנו וזהו בפ"ג מהל' איסו"מ ששם כתב טומטום ואנדרוגינוס. וא"כ שפיר כתב כמו שבארנו והוא כאן בהל' זו דלא אמר כלום. ואולי גם כונת הכ"מ במה שציין לפ"ג מהל' איסו"מ הוא רק לזה דטומטום ואנדרוגינוס אין קדושה חלה עליהם. ודרכו של הלח"מ בהבנת ד' הרמב"ם אינו מובן. דכיון שבודאי מפרש דמה שכתב כאן לא אמר כלום הוא דהוי חולין גמורים, וא"כ למה לא עמד על מה שכתב כמו שבארנו, וע"כ שגם הוא מפרש דלא קאי על עיקר הדין אלא למה שבאר שם אלה שאין קדושה חלה עליהם. וא"כ למה מפרש שם בהל' ח' דכונתו למה שכתב בהל' איסו"מ והוצרך לדחוק. ואינו מפרש כפשוטו דכונתו למה שכתב כאן. אבל עכ"פ דברי הרמב"ם פשוטים וברורים.