אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· הרב איסר זלמן מלצר

פרק טו · הלכה ה

הלכה ד

האומר דמי בהמה זו עולה או ה"ז לעולה אם היתה ראויה ליקרב עולה נתקדשה קדושת הגוף והיא עצמה תקרב עולה ואם אינה ראויה תמכר ויביא בדמיה עולה.
תמכר ויביא בדמיה עולה, הכ"מ הקשה דבתמורה דף י"ט תנן המפריש נקבה לאשם תרעה עד שתסתאב ותימכר ויביא בדמיה אשם וכו'. ר"ש אומר תימכר שלא במום ובגמ' פריך ול"ל תסתאב תימכר כיון דלא חזיא למילתא היינו מומא. אמר ר"י אמר רב היינו טעם דאמרינן מיגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא נמי קדושת הגוף. אמר רבא זאת אומרת הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף. והרמב"ם בפ"ד מהל' פסוה"מ הל' ט"ז פסק דתרעה ולא כר"ש דאמר תימכר שלא במום. וא"כ קשה אמאי פסק כאן גבי עולה דתימכר, ועוד דהא רבה מוכיח מהת"ק דהקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה"ג והרמב"ם פסק כרבה בהלכה זו ואיך פסק אח"כ כר"ש, וכתב הכ"מ דמה שכתב כאן תימכר כונתו דתרעה ותימכר וסמך על מה שכתב בפ"ד מהל' פסוה"מ, ובודאי פי' זה דחוק דלמה יסמוך על מה שיכתוב לקמן ולכתוב כאן תימכר דמשמע גם בלא מום:
ונראה דהנה התוס' שם בד"ה זאת אומרת הקדיש זכר לדמיו הקשו מ"ש ממקדיש לדמי נסכים דאמר בשבועות דף י"א דאינו קדוש קדוה"ג, וכתבו ושמא יש לומר דההיא דהתם אתיא כר"ש דאמר דכל מידי דלא חזי לגופיה לא נחתא ביה קדוה"ג, והנה הרמב"ם הא פסק כת"ק במפריש נקבה לאשם, ובהא דשבועות דף י"א שהוצרך הגמ' לחלק בין מקדיש לדמי עולה ובין מקדיש לדמי נסכים הוא על הא דר' יוחנן דאמר תמידין שלא הוצרכו לצבור נפדין תמימים דפריך על זה רב חסדא וכי קדושה שבהן להיכן הלכה ומשני על זה רבה לב ב"ד מתנה עליהן אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהיו לדמיהן, וא"ל אביי והא מר הוא דאמר הקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה"ג ועל זה משני הא דאמר לדמי עולה הא דאמר לדמי נסכים. וכיון שהרמב"ם פסק כר' יוחנן בהא דתמידים שלא הוצרכו לצבור ע"כ צריך לחלק בין אמר לדמי עולה ובין אומר לדמי נסכים, וכיון שפסק בהא דמפריש נקבה לאשם כת"ק א"כ א"א לומר כתי' התוס' דהחילוק בין לדמי עולה ובין לדמי נסכים הוא כר"ש:
איברא דדברי הרמב"ם בהא דתמידין שלא הוצרכו לצבור צריכים באור, דרש"י בשבועות שם מפרש בהא דמשני הגמ' הא דאמר לדמי נסכים. שהדמים של התמידין שימכרו יהיו לרקועי פחים, והרמב"ם בפ"ד מהל' שקלים הל' י"א כתב אם הגיע ר"ח ניסן ויש עמהם בהמות לתמידין מתרומה ישנה פודים אותם ויוצאים לחולין אע"פ שהם תמימים ויפלו דמיהם לתרומה ישנה שמקיצים בה את המזבח והוא תימה דא"כ לא הוי כמו לדמי נסכים אלא לדמי עולה דקיץ המזבח הם עולות. והרשב"א שם הביא דברי הר"י מיג"ש שכתב שהמעות ילכו לדמי נסכים, וכתב על זה דאגב שיטפא אמרה הרב ז"ל דלנסכים אי אפשר שאף הן מתרומה חדשה הם באים, אלא הכא לקופה ישנה הם נופלים ולב ב"ד מתנה עליהם ולרקועי פחים הם עומדים, וכן פירש"י ז"ל, עכ"ד הרשב"א, והנה בעיקר דין מותר תרומת הלשכה פליגי ת"ק ור"ע בשקלים פ"ד. דת"ק סובר שהוא לרקועי פחים ור"ע סובר שהוא לקיץ המזבח. והרמב"ם פסק כר"ע, אבל גם ר"ע לא אמר אלא בעיקר המותר, אבל אחר שקנו כבר תמידים אם יקריבו מהדמים לקיץ המזבח הא יתקדשו התמידים בעצמם קדושת הגוף דהוי כמו לדמי עולה. וא"כ בזה גם ר"ע יודה לת"ק שהדמים לרקועי פחים, ודברי הרמב"ם צריכים באור:
ונראה דהרמב"ם סובר דמה דאיכא תנאי ב"ד על המותרות שיהיו לקיץ המזבח אין זה שייך לעיקר קדושת הבהמות שקנו אותם לתמידים דמה דאמרינן לב ב"ד מתנה עליהם שיהי' אפשר לחללם בלא מום אינו אלא שבשעה שקנו אותם קנו על אופן זה שיהי' אפשר לחללם ולא יתקדשו קדושת הגוף, אבל לא הותנה בעיקר קנייתם מה יעשו בדמיהם כשיתחללו ואפשר מצד עיקר קנייתם שילכו דמיהם לנסכים. אלא שתנאי ב"ד הוא אחר שיתחללו שדמי מותר התרומה הישנה יהיו לקיץ המזבח. וכיון שהדמים שנתחללו עליהם התמידים נופלים לתרומה ישנה מקייצין בהם המזבח, אבל בשעה שקנו התמידים לא חל על הבהמות דין זה שדמיהם יהיו לקיץ המזבח, ולא דמי למקדיש בהמה לדמי עולה שכבר חל קדושת דמי עולה על הבהמה דבזה אמרינן דמיגו דנחית עלה קדושת דמים נחית נמי קדושת הגוף. אלא דע"כ צריך גם להרמב"ם לחלק בין אמר לדמי עולה ובין אמר לדמי נסכים דכיון שהבהמות שנקנו לתמידים הם עכ"פ קדושים וצריך שיתחללו. וא"כ אם לא נחלק בין לדמי עולה בין לדמי נסכים הא בכל אופן הי' צריך לחול עליהם קדושת הגוף. דאף שנאמר שבעיקר כשקנו הבהמות לא חל על הדמים הדין שיהיו לקיץ המזבח, אבל עכ"פ הא ע"כ יהי' חל על הדמים קדושה כיון שצריכים חלול. ולכן עיקר היסוד הוא מה שמחלק הגמ' בין אמר לדמי עולה ובין אמר לדמי נסכים:
ובמה שהקשה הרשב"א על הר"י מיגש וכתב דאגב שיטפא כתב הרב כן דלנסכים צריך ג"כ להקריב מתרומה חדשה אמר בזה חתני הגאון מוהרי"מ שי' דיש לומר דהר"י מיגש סובר דמה דילפינן מקרא דעולת חודש בחדשו אמרה תורה הבא קרבן מתרומה חדשה הוא על קרבנות צבור הקבועים כמו תמידים. וכן מוספים של שבתות וחדשים ומועדים, ולכן אף דזה ודאי דגם הנסכים שצריך להקריב לקרבנות הקבועים צריכים לבוא מתרומה חדשה כמו עיקרי הקרבנות. אבל מה שמקריבים עולות לקיץ המזבח שכיון שאינם חובה באים מתרומה ישנה גם הנסכים שצריכים לבוא עמהם אף שהנסכים הם כבר חובת הצבור ואין באין אלא מן החולין ולא מן המעשר כמו כל דבר שבחובה. מ"מ לא על זה קאי קרא דעולת חדש דאינו אלא על קרבנות הקבועים, דעיקרם הם קבועים ומחויבים, אבל הנסכים שבאין לעולת נדבה יכולין לבוא גם מתרומה ישנה כמו הקרבנות שבאו עמהם:
עכ"פ צריכים אנו לבאר דעת הרמב"ם שפסק הא דתמידים שלא הוצרכו לצבור. דע"כ הוא כחילוקו של רבה בין אמר לדמי עולה ובין אמר לדמי נסכים, וא"כ אינו סובר כתי' התוס' דרבה סובר כר"ש גבי מפריש נקבה לאשם דהא פסק שם כת"ק דתרעה, וא"כ צריך ליישב מ"ש מפריש נקבה לאשם מאמר לדמי נסכים. ונראה דהרמב"ם סובר דאף דרבה לומד דין הקדיש זכר לדמיו דקדוש קדושת הגוף מהמפריש נקבה לאשם דסבר ת"ק תרעה עד שתסתאב, מ"מ איכא נ"מ דרבה לומד רק עיקר הדין דאמרינן מיגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא נמי קדושת הגוף, ולמד ממפריש נקבה לאשם דנקבה אינה ראויה לאשם ואפשר לקדושתו לחול באופן שתתקיים רק על זה שימכרו הנקבה ומדמיה יקנו זכר לאשם, ומן הדין הי' צריך לומר שימכרו אותה בלא מום ומ"מ תנן תרעה עד שתסתאב, וע"כ דהוא משום דכיון דנחתא לה קדושת דמים נחתא נמי קדושת הגוף, וכיון דאפשר שדמי הנקבה יהיו לאשם נעשה חלות קדושת הגוף על הנקבה אף שאינה ראויה לאשם ותרעה עד שתסתאב, אבל מה שלמד רבה מזה שהמקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה"ג שלכאורה אינו דומה דבמפריש נקבה לאשם הרי הקדישה הוא קדוה"ג. ורק שאינה יכולה הקדושה להתקיים בפועל בלא דין דמים והכא הוא בעצמו הקדישה רק לדמים. וע"כ דעכ"פ למד רבה ממתני' דכיון דחזינן דדין חלות קדושת דמים עושה שחל קדוה"ג אפי' באופן שהיא בעצמה אינה יכולה ליקרב וחל קדוה"ג לזה שתרעה עד שתסתאב. לכן בהקדיש זכר לדמיו שאפשר שהוא עצמו יקרב עולה אמרינן דחלות קדושת דמים פועל שחל כבר עכשיו קדוה"ג שיקרב בעצמו עולה. ובזה מחלק הגמ' בין אמר לדמי עולה לאמר לדמי נסכים דכיון דכאן הקדיש להדיא רק לדמים. ולא דמי למפריש נקבה לאשם שהוא הקדיש קדושת הגוף. לכן דוקא באמר לדמי עולה שיש כאן מעלה שאפשר שבעצמו יקרב עולה ולא באמר לדמי נסכים דא"א שיקרב בעצמו לנסכים דבזה לא אמרינן שיהי' הוא קרב בעצמו למה שהוא ראוי או שירעה עד שיסתאב, וזהו דאמר הקדיש זכר לדמיו וכמש"כ רש"י בתמורה דף ה:
ונמצא דרבה מדמי הקדיש זכר לדמיו שיש מעלה מצד אחד שאפשר שיקרב בעצמו למה שהקדיש לדמיו, לדין מפריש נקבה לאשם שיש מעלה מצד אחר שהוא הקדישה בפירוש לקדושת הגוף לאשם, וכיון דחזינן דבהך מעלה אמרינן מיגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא לה נמי קדוה"ג. אמרינן כן גם בהקדיש זכר לדמיו שיש מעלה מצד אחר שראוי בעצמו ליקרב עולה, אבל בהקדיש לדמי נסכים שיש שתי החסרונות שהוא הקדיש רק לדמים. וגם אינו ראוי שיתקיים בו קדושת הגוף למה שהקדיש. בזה לא אמרינן דנחתא ליה קדוה"ג:
ועכשיו מיושב מה שכתב הרמב"ם ואם אינה ראויה תמכר ויביא בדמיה עולה דכיון שאמר על בהמה שאינה ראויה לעולה שדמיה יהיו לעולה תמכר בלא מום דהוי כמו לדמי נסכים ודוקא במפריש נקבה לאשם פסק הרמב"ם כת"ק דתרעה עד שתסתאב וכמו שכתבנו. אח"כ ראיתי דבעיקר הדברים כיוונתי לדברי המרכה"מ בחלק א' שכתב כן בקצרה והביא דברי הרמב"ם פ"ג מהל' מעילה הל' כ"ד שכתב הקדיש בהמה ועוף למזבח קדושת דמים כגון שאמר דמי בהמה זו לנסכים, ודמי בן יונה זה לשלמים הרי הם כקדשי בדק הבית ומועלין בחלבן ובביציהם כמו שיתבאר, והוא מהא דתנן במעילה דף י"ב ע"ב ושם לא תנן אלא תרנגולת וחמורה. והרמב"ם כתב כל דברים שאינם ראויים לאותו קרבן שהקדיש והביא בפי' דמי בהמה זו לנסכים והוא ע"פ דברי הגמ' דשבועות וכנ"ל:
והנה בתחלת ההלכה כתב הרמב"ם האומר דמי בהמה זו עולה או הרי זו לעולה. ולכאורה באומר הרי זו לעולה אם אינה ראויה לעולה הרי הוא כמפריש נקבה לאשם דפסק הרמב"ם כת"ק דתרעה. אלא דגם בלא זה מוכח דהרי זו לעולה אינו כמו מקדישה קדושת הגוף לעולה. דאל"כ מה כתב אם היתה ראויה ליקרב עולה נתקדשה קדושת הגוף והיא עצמה תיקרב עולה, ואם לשון הרי זו לעולה הוי כמו מקדישה לעולה א"כ מה משמיענו בזה, ומה שייך זה לדין דמי בהמה זו עולה. וע"כ מוכח דהרי זו לעולה אינו לשון קדושת הגוף לעולה גם בבהמה טהורה. וכמו שכתב אח"כ בהל' ו' גבי בהמה טמאה וכיוצא בה דאם אמר הרי אלו עולה לא אמר כלום. ואם אמר הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהם עולה והוא מתני' בתמורה דף כ"ז ואף דממתני' לא הוי שמעינן אלא בבהמה טמאה. אבל בפירש"י שם שכתב הרי אלו לעולה משמע לדמי עולה דאי אינהו גופייהו בעי לאקרובי הוה אמר הרי אלו עולה, וא"כ גם בבהמה טהורה הראויה לעולה אין לשון הרי זו לעולה אלא כמו לדמי עולה. ואף דגבי חטאת ואשם אם אמר הרי זו לחטאתי או לאשמי הוי קדושת הגוף לחטאת או לאשם. וכמו שכתב הרמב"ם בפ' י"ד הל' ח' והוא מגמ' נדרים דף ז'. שאני גבי חטאת ואשם שצריך להזכיר החטא שיהי' הקרבן על חטאתו או על אשמו, לכן שייך לומר לחטאתי או לאשמי:
אלא דאכתי קשה דשם בתמורה דף כ"ז על מתני' אמר הגמ' טעמא דבבהמה טמאה ובעלת מום דלא חזיין לא בעיין מומא. אבל מפריש נקבה לאשם או לעולה בעיין מומא. אמר רב יהודה אמר רב מתני' דלא כר"ש דתנן ר"ש אומר תמכר שלא במום. ולהדיא דרב אינו מחלק בין מפריש נקבה לאשם ובין אמר הרי זו לעולה. דהא במתני' תנן הרי אלו לעולה. וא"כ איך פסק הרמב"ם במפריש נקבה לאשם דתרעה וכאן פסק דתמכר שלא במום. וזהו תימה ולפלא שלא עמד בזה המרכה"מ:
ונראה דהרמב"ם סובר דכיון דמחלק רבה בשבועות דף י"א בין אמר לדמי עולה ובין אמר לדמי נסכים וזה מוכרח ליישב דברי ר' יוחנן דאמר תמידים שלא הוצרכו לצבור נפדים תמימים. וכיון דרב חסדא אמר שם לרבה מאן ציית לך ולר' יוחנן רבך וכי קדושה שבהם להיכן הלכה. ועל זה מחלק רבה בין אמר לדמי עולה ובין אמר לדמי נסכים. וא"כ יש לומר דכמו דרב חסדא חולק על רבה ור' יוחנן. ה"נ רב חולק על ר' יוחנן ואינו מחלק בין אמר לדמי עולה ובין אמר לדמי נסכים, ועיקר מאריה דהלכה זו דאמרינן מיגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא לה נמי קדושת הגוף. אמרה רב בתמורה דף י"ט אמתני' דהמפריש נקבה לאשם לת"ק ורבה למד שם מזה דהקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף. ורבה הוא דמחלק בשבועות בין אמר לדמי עולה ובין אמר לדמי נסכים, אבל רב לא יסבור כן. ויסבור כרב חסדא שהי' תלמידו (ועיין בסה"ד) דאמר וכי קדושה שבהם להיכן הלכה ויש לומר דזהו משום דלדידיה לא מהני מה דנימא לב ב"ד מתנה דאינו מחלק בין אמר לדמי עולה לאמר לדמי נסכים אבל אנן פסקינן כר' יוחנן וכרבה ולכן לא דמי מפריש נקבה לאשם שהוא הקדישה קדושת הגוף. אלא דא"א שיחול על הנקבה קדושת אשם ממש להקרבה. ובזה סבר ת"ק דכיון דעכ"פ נחתא לה קדושת דמים נחית לה קדושת הגוף לענין זה שתרעה. אבל במקדיש לדמים ממש דאינו לומד מזה רבה אלא במקדיש זכר לדמיו דראוי לעולה קיי"ל כן דבאמר הרי זו לעולה דאינו אלא כמו קדושת דמים. וכיון שאינה ראויה לעולה הוי כמו לדמי נסכים ולא נתקדשה קדושת הגוף ותמכר שלא במום.
-מלואים והשמטות-
מה שהשבתי לידידי הרב הגאון הנעלה מו"ה מרדכי אילן שליט"א
הנה כתב לי ידידי הערות על ספרי ובתוכם חדושים נעלים אשר מהם באו בספרו המצויין תורת הקודש, אבל אכתוב כאן רק למה שנוגע ישר למש"כ בספרי.
שם בהל' ה' במש"כ על ד' הרמב"ם שפסק במפריש נקבה לאשם תרעה, ובאומר דמי בהמה זו לעולה אם אינה ראויה לעולה פסק דלא אמרינן דנתקדש לגופו, והבאתי דברי התוס' בתמורה דמקדיש לדמי נסכים דאמרינן דלא קדוש לגופו הוא כר"ש במפריש נקבה לאשם, כתב ע"ז דהתוס' בנזיר דכ"ו כתבו דמקדיש לנסכים אינו ראוי לשום קרבן, משא"כ מפריש נקבה לאשם, וכתב עוד די"ל דמקדיש לדמי נסכים גופייהו לא קדישי אלא קדושת דמים ומהני להם פדיון, והנה בודאי סברת התוס' ברורה וגם מה שהוסיף לזה נכון, אלא שבעיקר הא באתי שם לבאר הסתירה בדברי הרמב"ם מדין המקדיש בהמה לאשם, לדין אומר דמי בהמה זו לעולה אם אינה ראויה להקריב עולה, וכתבתי מדברי התוס' בדין לדמי נסכים, משום דבזה נתיישב החילוק בין שני דיני הרמב"ם שהקשה זה הכ"מ, ומשום דאף דבלדמי נסכים הא אין על הדמים גדר של קדוה"ג גם לאחר שיקנו מהם נסכים, ורק לאחר שיקדשו בכלי שרת יהי' עליהם קדוה"ג, מ"מ זה הי' טעם מספיק אם היינו אומרים מיגו דנחתא קדו"ד נחתא קדוה"ג רק לזה שהקדיש, אבל כיון דבמקדיש נקבה לאשם לא נוכל לומר שחל קדוה"ג של אשם שא"א להיות כן, וע"כ אנו אומרים דמיגו דנחתא קדו"ד נחתא קדוה"ג של קרבן אחר מה שאפשר להיות בבהמה נקבה, וא"כ מה מהני דבלדמי נסכים לא יחול קדוה"ג, אבל הא דנין על הבהמה שהקדישה לדמי נסכים, דמיגו דנחתא בה קדו"ד נחתא בה קדוה"ג לקרבן שאפשר שיהי' בה קדוה"ג, ולכן בארתי שם דשייכים שני הענינים זה לזה דבכה"ג לא אמרינן מיגו דנחתא כמבואר שם.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה