אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· הרב איסר זלמן מלצר
פרק טו · הלכה ד
בהמת השותפין שהקדיש אחד מהן חציה שלו וחזר ולקח חציה האחר והקדישו ה"ז קדשה וקריבה. אע"פ שמתחלתה דחויה היתה כשהקדיש חציה אין הדיחוי מעיקרו דחוי, ואע"פ שהוא קדושת דמים הואיל והיא בעלי חיים אין בעלי חיים נדחים, והרי נראה כולה להקרבה לפיכך תקרב ועושה תמורה.
ואע"פ שהיא קדושת דמים. הכ"מ כתב מ"כ בשם המאירי אין לשון זה ברור אצלי שהרי בשאין בה אלא קדושת דמים ראוי לומר יותר שלא ידחה עכ"ל. עוד הקשה הלח"מ דלמה הוצרך הרמב"ם להוסיף הטעם בשביל שהיא בע"ח אין בע"ח נדחין. ולמה אינו מספיק הטעם משום דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי כמו שכתב בפ"י מהל' שגגות גבי עשיר שהפריש קן שכתב רק משום דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי. והנה כונת המאירי בקושייתו הוא דבגמ' מבואר דלא כדברי הרמב"ם דעל הא דאמר ר' יוחנן בהך דינא קדושה ואינה קריבה. אמר ש"מ תלת. ש"מ בע"ח נדחין וש"מ דיחוי מעיקרא הוי דיחוי וש"מ יש דיחוי בדמים. ומוכח מהגמ' דזה גופא הוי חדוש דשייך דיחוי אף בקדושת דמים. וכמו שפירש"י שם דלא אמרינן לא אלימא קדושת דמים ליפסל משום דיחויא. וכיון דפסקינן דלא כר' יוחנן ודיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי מה כתב ואע"פ שהיא קדושת דמים דמשמע דבשביל שהיא קדושת דמים יותר ראוי שתדחה. וכתב ע"ז בשביל שהיא בע"ח ובע"ח אין נדחים:
והנה הלח"מ כתב דהרמב"ם סובר דקדושת דמים שהיא קלה שייך יותר דיחוי מקדוה"ג ואפי' דיחוי מעיקרא צריך להיות דיחוי ולכן הוצרך לטעמא דבע"ח אינם נדחים דזה מהני אפי' בקדושת דמים. והוכיח כן מהא דפריך בזבחים דף נ"ט על רב דסבר בע"ח אינם נדחים, מהא דתניא קדשים שהיו עד שלא נבנה המזבח פסולין ופריך על זה נבנה דחוויין מעיקרא נינהו. ומוכח דגם ר' יוחנן דפליג שם על רב וסובר דבע"ח נדחין מודה בדיחוי מעיקרא דלא הוי דיחוי. והקשו התוס' דהא ר' יוחנן סבר בקדושין דף ז' גבי בהמה של שני שותפין דדיחוי מעיקרא הוי דיחוי. עוד הקשו דמאי פריך הא מתני' דמפריש נקבה לפסחו בפסחים דף צ"ח סברה דדיחוי מעיקרא הוי דיחוי. ומזה מוכיח הרמב"ם דגם ר' יוחנן מודה בקדוה"ג בדיחוי מעיקרא דלא הוי דיחוי. ולכן סובר הרמב"ם דגם לרב דוקא בבע"ח דאין בהם דיחוי כלל לא הוי דיחוי אפי' בקדושת דמים. אך קשה על זה מפ"י מהל' שגגות שכתב הרמב"ם טעמא דדיחוי מעיקרא על קדושת דמים. וכתב הלח"מ שהרמב"ם סמך שם על מה שכתב כאן וזה דחוק דלמה לו לכתוב טעם שאינו מועיל ולסמוך על מה שכתב כאן. ולמה לא כתב גם שם בפשיטות משום דבע"ח אינם נדחים דמהני אפי' לקדושת דמים. וגם עיקר פירושו הוא דחוק. דלפי"ז הו"ל להגמ' לומר ש"מ דיחוי מעיקרא בקדושת דמים הוי דיחוי. ומדאמר בסתמא ש"מ דיחוי מעיקרא הוי דיחוי, ואח"כ וש"מ יש דיחוי בדמים. מוכח שהם שני ענינים וכדאמר ש"מ תלת, ואף שהלח"מ יישב שלא יקשה קושיית התוס' דהא דיחוי מעיקרא הוי תמיד קדושת דמים ולא הוי תלת. ותירצו דמשכחת דיחוי מעיקרא בקדושת הגוף, אבל לפי"מ שביאר שיטת הרמב"ם דבקדושת הגוף גם ר' יוחנן מודה א"כ לא הוי תלת, ותי' הלח"מ דנ"מ לענין מצוה, מ"מ אינו מיושב זה אלא מה דאמר ש"מ תלת, אבל מ"מ מדאמר מעיקרא בסתמא ש"מ דיחוי מעיקרא הוי דיחוי, ואח"כ וש"מ יש דיחוי בדמים מוכח דגם בקדושת הגוף הוי דיחוי:
ובעיקר תירוצו של הלח"מ על קושיית התוס' דהיאך משכחת לה דיחוי מעיקרא שלא יהי' דיחוי בדמים דהוא לענין מצות אינו מיושב דהא בסוכה דף ל"ג ע"א הוי רק אבעיא ונשאר בתיקו אם יש דיחוי אצל מצות, וא"כ קשה לומר דמה דאמר בכמה דוכתי הך ש"מ תלת דזה קאי להך צד אם יש דיחוי אצל מצות, ועוד דשם ע"ב אמר הגמ' על מה דתנן ואין ממעטין ביו"ט, הא עבר וליקטן מאי כשר דאשחור אימת אילימא דאשחור מאתמול דחוי מעיקרא הוא וכו' דאשחור ביו"ט נראה ונדחה הוא וכו' לעולם דאשחור מעיקרא דחוי מעיקרא דלא הוי דחוי תיפשוט אבל נראה ונדחה חוזר ונראה לא תיפשוט, והרמב"ם פ"ח מהל' לולב הל' ה' כתב עבר וליקטן או שלקטן אחד אחד ולגירסת המ"מ אחר לאכילה הרי זה כשר, ועמד על זה הכ"מ שלא חילק בין אשחור מאתמול או אשחור ביו"ט, וכתב ואפשר שטעמו משום דאע"ג שנראה ונדחה כל שבידו לתקן לאו דיחוי הוא כדאמר רב אשי בזבחים דף ל"ד וכיון דאי משכח הושענא אחריתא יכול ללקט לאכילה הוי בידו לתקן, והגמ' דאמר מעיקרא דעל נראה ונדחה לא תיפשוט לא אסיק אדעתיה מה דאמר אח"כ לראבר"ש דממעטין, והנה כתי' הכ"מ כתבו התוס' בסוכה שם בד"ה נקטם מ"מ קשה ליישב כן דברי הרמב"ם שסתם וכתב דכשר בעבר וליקטן בזה דנימא דהוי בידו לתקן מאחר דאי משכח הושענא אחריתא. דהא ביו"ט מיירי ואינו יכול לילך למקום אחר ואיך יהי' אם במקום שהוא עומד אין הושענא אחריתא הא אינו רשאי ללקטן וכן כתבו התוס' בזבחים דף ל"ד דלא הוי בידו, ודברי התוס' יש ליישב שכתבו רק על זה דמוכיח הגמ' ממתני' דאין ממעטין ביו"ט הא עבר וליקטן כשר, דבזה יש לומר דנ"מ בהא דתנן אין ממעטין היכי שהי' בידו לתקן, איברא שאח"כ כתבו והא דמייתי מעבר וליקטן הוי מצי לדחויי דמ"ד התם אין דיחוי משום דבידו לתקן, מ"מ בברייתא אפשר לאוקמי באופן שמותר ללקטן דאיכא הושענא אחריתא, אבל בדברי הרמב"ם שסתם א"א ליישב באופן זה:
והנה שם ע"א איתא בעי ר' ירמיה אם יש דיחוי אצל מצות, ואמר הגמ' ותיפשוט ליה מהא דתנן כסהו ונתגלה פטור מלכסות כסהו הרוח חייב לכסות. ואמר רבב"ח א"ר יוחנן לא שנו אלא שחזר ונתגלה, אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות והוינן בה כי חזר ונתגלה אמאי חייב לכסות הואיל ואידחי אידחי, ואמר רב פפא זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות, דר"פ גופא מיבעי ליה מיפשט פשיטא ליה דאין דחוי אצל מצות ל"ש לקולא ל"ש לחומרא או דילמא ספוקי מספקא ליה לחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן, ופירש"י מיפשט פשיט ליה לתנא דתנא כיסהו הרוח חייב לכסות דאין דחוי, וע"כ צריך לפרש כן דא"א לומר דהאי בעיא הוא אם לר"פ פשיט דהא ר"פ מוכיח זה ממתני', אלא דמשמע מלשון הגמ' דגם על ר"פ מספקא לר' ירמיה אי פשיטא ליה, וכן משמע מדברי התוס' בדף ל"ב והביאו מהא דמפרש רב דימי בעיא דר"נ בע"ז דף מ"ז אם יש דחוי אצל מצות, ואמר הגמ' שם ג"כ דר"פ גופא קא מיבעי ליה, אבל קשה לומר כן דר' ירמיה הי' קודם ר"פ וכ"ש דלא שייך לומר בהא דר"ל דמיבעי ליה על ר"פ גופא, לכן צריך לומר דהכונה רק דלר' ירמיה מספקא ליה על התנא. וכן לר"ל, אבל ר"פ דאמר בסתמא זאת אומרת אין דחוי אצל מצות פשיטא ליה. ומה דאמר דר"פ גופא היינו הא דמוכיח ר"פ, אח"כ ראיתי שהכפות תמרים במקומו עמד בפי' דברי הגמ' והביא דברי אחרונים בזה וכתב לפרש כמש"כ:
ואם נפרש כן יהי' מיושב דעת הרמב"ם פשוט דכיון דלר"פ פשיטא דאין דחוי אצל מצות לא שבקינן פשיטותיה דר"פ בשביל ספיקו של ר' ירמיה וכן הוא הכלל בהרבה מקומות, ובהא דר"ל בע"ז עיין מש"כ בפ"ד מהל' איסורי מזבח הל' ז' דהרמב"ם לא פסק כרב דימי דמפרש בעיא דר"ל אם יש דחוי אצל מצות כיון דקיי"ל כרבא דמצות לאו ליהנות ניתנו וכן כתב שם הרמב"ן דלרב דימי הוא דלא כרבא וממילא לא קיי"ל כרב דימי, אלא דמיבעי ליה לר"ל בדין נעבד אם פסול למצוה, לכן סובר הרמב"ם דלהלכה אין דחוי אצל מצות, ולכן לא חילק בין אשחור מערב יו"ט ובין אשחור ביו"ט:
ולפי"ז דנימא דלהלכה קיי"ל אין דחוי אצל מצות דלר"פ פשיטא ליה הכי, א"כ אינו מיושב לומר דמה דאמר ר"ה בדר"י ש"מ דיחוי מעיקרא הוי דחוי היינו לענין מצות, דאם ר"ה בדר"י חולק על ר"פ שהי' חבירו הי' הגמ' אומר כן, וא"כ ע"כ צריך לפרש כדברי התוס' דמשכחת לה דחוי מעיקרא בקדושת הגוף. איברא דרש"י בפסחים דף צ"ח בד"ה וש"מ דחוי מעיקרא הוי דחוי, כתב ואיכא למ"ד בסוכה דף ל"ב דאין דחוי אלא הנראה ונדחה, וכונת רש"י הוא ודאי מהא דמדייק הגמ' ממתני' דעבר ולקטן כשר, אלא דקשה דא"כ היכי פליג ר' יוחנן אמתני', ונראה דלהוכיח ממתני' דדחוי מעיקרא אינו דחוי הא אפשר דוקא אם נימא יש דחוי אצל מצות, וא"כ זהו שכתב רש"י ואיכא למ"ד והיינו דדוקא למ"ד יש דחוי אצל מצות מוכח ממתני' דדחוי מעיקרא לא הוי דחוי, ולדברינו א"כ א"א לומר דמה דאמר ר"ה בדר"י ש"מ תלת וחשיב דחוי מעיקרא דזה נ"מ לענין מצות, דהא אם יש דחוי אצל מצות ע"כ דיחוי מעיקרא לא הוי דחוי, וממילא שוב יהי' מוכרח לומר כד' התוס' דהנ"מ הוא לענין קדושת הגוף, רק דלמעלה כתבנו דעל מתני' הי' אפשר ליישב כתי' התוס' דנ"מ להיכי שבידו לתקן, אבל הא הגמ' לא אמר תי' זה וע"כ דבעי למידק ממתני' דבכל גווני כשר:
ונראה דהרמב"ם כתב כאן בדיוק שלא כלשון הגמ' דבגמ' איתא וחזר ולקח חציה והקדישה והרמב"ם כתב והקדישו, ונ"מ דבלשון והקדישה מונח שהקדיש הבהמה והיינו שאחר שלקח החצי השני הקדיש כל הבהמה, ואשמעינן ר' יוחנן שאע"פ שהקדיש עכשיו מחדש קדושת הגוף כל הבהמה והיינו גם חצי הראשון שלא הי' עליו מקודם אלא קדושת דמים, ובדין הוא שהי' יכול להתפיס עליו מחדש דין קדושת הגוף כיון דגם מקודם כשהי' עליו קדושת דמים הי' זה במיוחד להקריב קרבן בשביל המקדיש, ורק דחצי בהמה אינה ראויה לקרבן, וע"כ הי' דין חלות רק על הדמים שיקריבו דמי החצי לקרבן שלו, וכיון דעכשיו ראויה כבר כל הבהמה שתהי' קרבן, לכן הי' יכול לחזור ולהקדיש כל הבהמה קדושת הגוף לקרבן, אלא דאמר ר' יוחנן דאינה קריבה מדין דחוי שכבר נדחה החצי הראשון מדין הקרבה ונפסל שגם עכשיו שהוא ראוי נדחה מקרבן, ולזה אמר הגמ' ש"מ יש דיחוי בדמים דאף שאינה קדושה אלא קדושת דמים שייך בה דין דיחוי שתדחה שלא תהי' ראויה להקרבה:
אבל הרמב"ם דפסק דלא כר' יוחנן ודיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי וממילא זה ודאי דאין כאן דין פסול של דיחוי, השמיענו כאן חידוש ולא כתב והקדישה אלא והקדישו ולא קאי על הבהמה שהי' צ"ל והקדישה, אלא קאי על החצי דהיינו לאחר שחזר ולקח חציה השני והקדישו, ונמצא דחצי הראשון קדוש רק מההקדש הראשון שהי' רק קדושת דמים ואף דקיי"ל הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף וכן פסק הרמב"ם כאן בהל' ה' האומר דמי בהמה זו עולה או ה"ז עולה אם היתה ראויה ליקרב עולה נתקדשה קדושת הגוף והיא עצמה תיקרב מ"מ יש לומר דזהו דוקא היכא דבתחלת ההקדש הי' ראוי שיחול עליו קדושת הגוף אז אמרינן דעל ידי ההקדש שהקדיש נתקדש קדושת הגוף ליקרב, אבל כאן דבשעה שהקדיש החצי לא הי' אפשר שיחול עליו קדושת הגוף, וע"כ אינו חל אלא קדושת דמים בזה לא ידעינן דאח"כ כשתהי' ראויה ליקרב תחול קדושת הגוף, וביחוד לפימש"כ למעלה דגם דינא דהקדיש זכר לדמיו נלמד מקרא דכל אשר יתן ממנו לה' יהי' קדש לא ידעינן מקרא אלא היכי דאפשר לחול הקדוה"ג בשעת הקדש כדכתיב כל אשר יתן, וכאן לא מהני מה דדיחוי מעיקרא אינו דיחוי דזה אינו מועיל אלא שלא תיפסל גם אחר שיקדישו אותה קדושת הגוף ולא שיהי' אפשר להקריבה ע"י ההקדש הראשון שאינו אלא קדושת דמים:
ולכן כתב הרמב"ם ואע"פ שהיא קדושת דמים הואיל והיא בעלי חיים אין בעלי חיים נדחים והרי נראה כולה להקרבה לפיכך תקרב ועושה תמורה, והשמיענו בזה דדין אין בעלי חיים נדחים מועיל גם לגבי זה שלא נאמר שהחצי הראשון הא אין בו אלא קדושת דמים, וטעמא משום דדין אין בע"ח נדחים הוא דין גם על עיקר הקדושה דלא שייך לומר על בע"ח שכבר הוקבע בההקדש שלו שאינו אלא קדושת דמים, ובבע"ח אנו רואין רק כפי שהוא עכשיו וטעמא משום דהא דאין בע"ח נדחים הוא משום דבע"ח קודם שחיטה אין בהם עוד דין הקרבה כלל, ולכן לא שייך לקבוע בבע"ח הדין שאינו ראוי להקרבה בשביל איזה טעם שיהי' רק אם יש מניעה מצד איזה טעם מלהקריב לא נוכל גם לשחוט אותם, אבל לא נאמר דבשביל זה כבר אין בההקדש של בהמה זו אלא דין קדושת דמים, כיון דיש בבהמה זו מניעה מלהקריבה, אלא בבע"ח כיון שההקדש הוא עוד קודם גדר הקרבה לפני שחיטה אין אנו רואין דיני הבהמה בשעת ההקדש, אלא אנו רואין בשעה שאנו באין לשחוט הבהמה אם היא ראויה ליקרב יש בה קדושת הגוף וראויה להקרבה, וזהו שכתב הרמב"ם והרי נראה כולה להקרבה:
והנה בפ"ג מהל' פסוה"מ הל' כ"ב כ"ג כ"ד כתב הרמב"ם מזבח שנפגם נפסלו כל הקדשים שהיו שם שחוטין במקדש שעדיין לא נזרק דמם, שהרי אין שם מזבח לזרוק עליו ונאמר וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך כלומר תזבח והוא עומד בתקונו לא פגום. אבל קדשים חיים שהיו שם בעזרה כשנפגם לא נפסלו אלא כשיבנה המזבח יקרבו שאין בעלי חיים נדחין, הקדיש בהמות עד שלא נבנה המזבח כשיבנה מקריבים אותם שהדיחוי מעיקרו אינו דיחוי עכ"ל, וקשה למה הוצרך לומר הטעם שהדיחוי מעיקרו אינו דיחוי. ולמה לא סגי בטעם הקודם שאין בעלי חיים נידחין. והנה מקור דברי הרמב"ם הוא מדברי הגמ' דפריך לרב דאמר דמזבח שנפגם לא נפסלו הקדשים חיים שהיו בעזרה. מהא דתניא כל הקדשים שהיו עד שלא נבנה המזבח ואחר כך נבנה המזבח פסולין, ופריך ע"ז בגמ' נבנה דחויין מעיקרא לפי"מ דבעי למיפרך על רב בהא דאמר בע"ח אין נדחין. וע"ז פריך דאפי' אם בע"ח נדחין הא דחויין מעיקרא הן. אבל הרמב"ם דפסק דבע"ח אין נדחין למה הוצרך לומר הטעם דדחויין מעיקרא וכתב הלח"מ דצריך הטעם דדחויין מעיקרא בשביל מנחות. ומ"מ אינו מיושב דהא כתב הרמב"ם הקדיש בהמות:
ונראה לפימש"כ דדין דיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי לא מהני היכי שהי' מקודם רק קדושת דמים ועכשיו נעשה ראויה לקדושת הגוף שיקריבו הבהמה בלא שיקדישו אותה בפי' קדושת הגוף לקרבן. וא"כ כאן שכתב הרמב"ם בשביל דיחוי מעיקרא לכאורה קשה הא לא מהני על הקרבה בלא הקדש קדוה"ג. והרמב"ם כתב מקריבים אותם. וע"כ מוכח מזה דנפגם המזבח לא הוי פסול בעצם הקרבן שמשום זה לא יהי' ראוי שיחול עליו קדושת הגוף. ולא ילפינן מקרא דוזבחת עליו אלא דבשעה שנפגם אינו ראוי לזביחה. ומשמע מדברי הרמב"ם דטעמא הוא משום דכשנשחט כשהמזבח פגום נדחה כיון שא"א לזרוק עליו אבל מש"ז לא נאמר דכשהקדישו מחיים כשהמזבח פגום לא חל עליו קדושת הגוף דעכ"פ חסרון המזבח אינו בעצם הקרבן. ולפי"ז יש לומר דמה שהרמב"ם כתב גבי הקדיש בהמות עד שלא נבנה המזבח טעמא דדיחוי מעיקרא אף שכבר כתב טעמא דבע"ח אינם נדחים. דאשמעינן זה גופא דמהני כאן טעמא דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי. דלא נימא דבשביל זה שעוד לא נבנה המזבח לא חל על הבהמות אלא קדושת דמים דאז לא הוי מהני טעמא דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי. וכמו שכתבנו ולהלכה נ"מ בהך טעמא לענין מנחות כמש"כ הלח"מ, אבל זה שכתב הרמב"ם זה בדין הקדיש בהמות להודיענו דבאופן כזה שאין חסרון בעיקר הקרבן חל שפיר קדושת הגוף. ומהני טעמא דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי:
והנה בפ"י מהל' שגגות כתב הרמב"ם עשיר שהפריש קן למכרה ולקח בדמיה כשבה או שעירה והעני. יביא קן זו אע"פ שהיא קדושת דמים שהיא נדחית, ולמה לא נדחית מפני שדיחוי מעיקרו אינו דיחוי והרי נראה קן זו לו עתה עכ"ל, ולכאורה מדבריו יש סתירה על מה שכתבנו לפרש דבריו כאן שהטעם של דיחוי מעיקרו אינו מועיל לעשות שיהי' נעשה מקדושת דמים קדושת הגוף, אבל באמת לא קשה דיש חילוק מלשונו כאן למה שכתב שם, דכאן כתב ה"ז קדושה וקריבה וגם אח"כ כתב לפיכך תקרב. ושם כתב יביא קן זו, והחילוק פשוט דכשיביא הקן אל הכהן שיקריבו לקרבנו שהוא מחוייב הרי זה הוא בעצמו הקדש קדושת הגוף דהוא כמו שאומר שיקריבם הכהן אחד לעולה ואחד לחטאת והוי כאומר הרי זו לעולה, ואף דבנדרים דף ט' ע"ב תניא דהלל הזקן היה מביא עולתו חולין לעזרה ומקדישה ושוחטה, שאני התם שהי' שוחטה בעצמו לכן הי' צריך להקדישה שבתחלת השחיטה תהי' כבר קדשה לעולה, ואף דאפשר להקדיש במחשבה מכל נדיב לב, אבל עכ"פ צריך להקדישה קודם שיתחיל לשחטה, אבל גבי קן שמביא אל הכהן להקריב הרי זה בעצמו הקדש קדוה"ג, משא"כ כאן שכתב ה"ז קדשה וקריבה ויתכן שיקריבו הבהמה אם הקדישה לעולה גם בלא דעת בעלים, וכמו בהקדיש אחר עבורו ורצה בשעת הפרשה אף שחזר בו כמבואר בפ' י"ד הל' י', ואף דשם הקדיש אחר אבל באמת אין נ"מ דכיון שכבר הוא קרבן יכולים ב"ד להוציא ממנו ולהקריבה גם בלא דעתו, ולכן כאן השמיענו דאפשר להקריבה גם כשלא יקדיש כולה מחדש קדוה"ג וכמו שכתבתי:
עוד יש להעיר על דברינו ממה שכתב הרמב"ם בהל' פסוה"מ פ"ד הל' כ"ד הפריש אשמו והי' בשעת הפרשה יפה סלע ובשעת כפרה יפה שתים כשר, שהדיחוי מעיקרו אינו דיחוי ועדיין לא נראה עד שנעשה שוה שתים. ומשמע דכשר להקריבו וא"צ להקדישו מחדש לאשם, ולכאורה אפשר לומר דכיון דבאשם א"א להקריבו שלא מדעת בעלים ע"כ שיביא האשם אל הכהן, והוי כמו שכתבנו למעלה גבי עשיר שהפריש קן, אבל באמת זה אינו מיושב דגבי קן ע"כ שצריך להביא אל הכהן שהכהן יקריבו. אבל באשם אפשר שישחוט בעצמו ואין כאן הקדש מחדש קודם שחיטה ועוד דגם סתמא כשר, אבל באמת לא קשה דכאן מה שהוא דחוי מעיקרו בשביל שהוא יפה סלע לא נעשה בזה שהוא קדוש רק קדושת דמים כיון דאפשר שיהי' אח"כ יפה שתים והוא עכשיו כדין מחוסר זמן דלא אמרינן שאינו קדוש אלא קדושת דמים, וביומא דף ס"ד אמר מעיקרא בטעמא דרב דבע"ח אין נדחין מידי דהוי אמחוסר זמן ודחי מי דמי התם לא איתחזי כלל הכא נראה ונדחה הוא אלא טעמא דרב דיליף מבע"מ עובר וא"כ בדחוי מעיקרא כיון דקיי"ל דלא הוי דחוי הוי כמו מחוסר זמן דלא אמרינן דהוי קדושת דמים ולא דמי לבהמה של שני שותפין שהקדיש חציה דחציה ודאי לא חזי לעולה כלל ולא שייך לומר שיחול קדושת קרבן אם יקנה החצי השני ויקדיש, אבל הכא הוי פסול כל זמן שאינו שוה שני סלעים, אבל אין בזה דין קדושת דמים, ועיין מה שכתבו שם התוס' ולא כתבו זה אלא לר' יוחנן, ולהלכה דלא הוי דיחוי שפיר יש לומר דלענין זה דמי למחוסר זמן וכן מוכח מלשון הרמב"ם שלא כתב שהוא קדושת דמים כמו שכתב כאן וגבי עשיר שהפריש קן:
והנה באותה הלכה דהפריש אשמו כתב הרמב"ם הי' בשעת הפרשה יפה שתים ובשעת כפרה סלע פסול, חזר ונעשה יפה שתים יחזור לכשרותו שאין בע"ח נדחין כמו שבארנו למה הדבר דומה למום שנפל ועבר, וצריך טעם למה כתב בזה הך ראיה מבע"מ שהגמ' אמר זה בעיקר הא דרב ביומא דף ס"ד שהבאנו גבי שני שעירים, וכאן בהלכה שלפנינו שכתב ג"כ הא דבע"ח אין נדחין לא כתב הטעם דדמי לבע"מ עובר, ונראה דאף שכתבנו לחלק דבבהמה של ב' שותפין א"א לחול אלא קדושת דמים וגבי הפריש אשמו כיון דדמי למחוסר זמן חל גם קדושת הגוף לכשיהי' ראוי להקריב, מ"מ בצד אחד גרע בהפריש אשמו דכאן לא שייך לומר שכבר חל על הבהמה פסול להקריבה לעולה כיון שחצי בהמה לא שייך כלל שיקריבוה עולה. ולכן יובן שפיר מה דלא אמרינן דנדחה משום דבע"ח אינם נדחין, אבל אשם שאינו שוה אלא סלע הי' אפשר לומר דנעשה עליו כבר שם אשם פסול ולא יחזור לכשרותו, לזה הביא כאן הטעם דדמי לבעל מום עובר דכשנפל מומו חזר לכשרותו:
והנה במה שפסק הרמב"ם דאין בע"ח נדחין כבר ביאר הכ"מ אבל במה שפסק דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי אף דממתני' דפ' מי שהי' טמא אמר הגמ' ש"מ דחוי מעיקרא הוי דחוי לא כתב הכ"מ מקור לזה, ואף דהגמ' בזבחים דף נ"ט פריך נבנה דחויין מעיקרא נינהו. ומוכח דפשוט להגמ' דלא הוי דחוי הא קשה על הגמ' גופא מנ"ל למיפלג אמתני' וגם לבד מתני' קשה מר' יוחנן דמשמע דפריך גם לדידיה, וכבר הקשו זה בתוס' שם וכתבו משום דהכא בידו לתקן וא"כ היכי דאין בידו לתקן אין לנו מקור לומר דדחוי מעיקרא לא הוי דחוי, וא"כ קשה מנ"ל להרמב"ם לפסוק דלא כר' יוחנן ומתני' דהא בקדושת דמים דפושט הגמ' מר' יוחנן, וכן ממתני' דהוי דחוי פסק הרמב"ם כן:
ונראה דהרמב"ם סובר דדין בעלי חיים אינם נדחין ודין דחוי מעיקרא לא הוי דחוי. יסוד אחד לשניהם דלא שייך דחוי אלא היכי שכבר חלה הקדושה שיהי' אפשר בה דין הקרבה ונדחה מהקרבה, ולכן כשנדחה דחוי מעיקרא הא עוד לא חל אפשרות של הקרבה. וכן סובר רב בבעלי חיים דאף דבבע"ח חל קדושת הגוף של הקרבה מ"מ כל זמן שלא נשחט הבע"ח לא שייך בו אכתי גדר הקרבה ולכן לא הוי דחויו דחוי וסובר הרמב"ם דדחוי מעיקרא הוי יותר סברא דלא הוי דחוי ממה דבבע"ח לא הוי דחוי דבבע"ח עכ"פ חל בו דין שלאחר שחיטה יקריבוהו, ולכן כיון דפסקינן כרב דבע"ח אינם נדחין כ"ש דדחוי מעיקרא לא הוי דחוי:
ובמה דפריך הגמ' גבי נפגם המזבח דחויין מעיקרא נינהו שהקשו התוס' דהא איירי בה ר' יוחנן ור' יוחנן הא סובר דהוי דחוי. ותירצו דהכא בידו לתקן המזבח ולכך משמע ליה דלכו"ע לא הוי דחוי מידי דהוי אמחוסר זמן צריך לומר דזה דבידו לתקן המזבח לא מהני אלא לגבי דחוי מעיקרא ולא לגבי נראה ונדחה דהא סבר הכא ר' יוחנן דפסולין ומשום דכאן מחוסר מעשה. ולא דמי להא דאמר רב אשי בדף ל"ד דכל שבידו לא הוי דחוי דהתם אינו מחוסר מעשה. ואולי זה כונת התוס' בסוכה דף ל"ג ובמנחות דף נ"ט. או דכונתם כמו שכתבו בכריתות דף ז' לחלק דנדחה מחמת פסולו שאני. אבל עכ"פ כונתם כאן לחלק בין דחוי מעיקרא ובין נראה ונדחה גם לר' יוחנן בדבר שבידו לתקן כי האי, וחזינן דגם לר' יוחנן איכא נ"מ בין דחוי מעיקרא לדחוי דבע"ח. וא"כ מבואר כמש"כ דדחוי מעיקרא יותר לא הוי דחוי. ולדידן דדחוי דבע"ח לא הוי דחוי כ"ש דחוי מעיקרא:
ובזה מבואר מה שכתב הרמב"ם בפ"ד מהל' פסוה"מ גבי הפריש אשמו שהבאנו למעלה בהי' בשעת הפרשה יפה סלע דלא נדחה משום שדחוי מעיקרא אינו דיחוי. ועמד הלח"מ דלמה צריך לזה דהא בע"ח אינם נדחין גם בנראה ונדחה, וכמו שכתב אח"כ בהי' בשעת הפרשה יפה שנים ובשעת כפרה סלע, וכתב דעדיפא מיניה קאמר, ואינו מוסבר במה הך טעמא עדיפא. אבל לפימש"כ דעיקר טעמא דבע"ח אין נדחים הוא ג"כ משום דהוי כמו דחוי מעיקרא, וא"כ בדחוי מעיקרא אינו צריך לומר הטעם משום דבע"ח אין נדחין: