אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· הרב איסר זלמן מלצר

פרק טו · הלכה ב

פרק טו

האומר ידה של זו עולה או רגלה של זו עולה תמכר לחייבי עולות ודמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר. והוא שיהיה זה המחוייב עולה שקנה אותה נדר עולה בדמים קצובים, האומר לבה או ראשה של זו עולה, הואיל ודבר שהנשמה תלויה בו הוא כולה עולה, הקדיש אבר אחד מן העוף ה"ז ספק אם נתקדש כולה או לא.
נדר עולה בדמים קצובים, הכ"מ הביא הגמ' בתמורה דפריך והא קא מייתי בהמה מחוסרת אבר אמר רבא באומר הרי עלי עולה בחייה, ופירש"י הרי עלי להקריב כל האברים שהבהמה חיה ממנה, וכתב רש"י עוד ל"א ירושלמי והא קא מייתי בהמה דמקדיש גופה כי ליתיה כולה לדידיה כלומר האי לוקח הא מייתי בהמה שאין הגוף שלו ומשני כגון דאמר כזוזא מן הדא בהמה לעולה כלומר שוה זוז מבהמה זו לעולה והרי קנה זוז הילכך יצא דהא לא נדר עולה שלימה, וכתב ע"ז הכ"מ ורבינו מפרש כלשון ירושלמי, ולדעתי אין דברי הרמב"ם מיושבים במה שכתב שיהי' זה שקנה אותה נדר עולה בדמים קצובים, דהא הירושלמי מוקים כגון דאמר כזוזא מן הדא בהמה ופירש"י מבהמה זו, א"כ לא נדר אלא שוה זוז מבהמה זו שכך שויה גם בלא האבר, אבל מה מהני זה היכי שנדר עולה בדמים קצובים דבזה אינו מוכח שלא נדר עולה שלימה עם כל האברים דהא אפשר לקנות בעד הדמים הקצובים עולה שלימה ותהי' קטנה מזו, וא"א לומר דמיירי שזו הבהמה היתה קטנה שאין קטנה ממנה דהא סתמא קתני וכן פסק הרמב"ם בסתם.
איברא דאוקימתת הירושלמי וכפי"מ שפירש"י קשה דקתני תמכר לחייבי עולות, ונוקמי לחייבי עולות כזה שנדר על זו הבהמה שאמר זה רגלה של זו עולה והוא בודאי אוקימתא דחוקה מאד, אכן יש לפרש קצת יותר בריוח כגון דאמר כזוזא מן כהדא בהמה לעולה ולהוסיף כ' על תיבת הדא, והיינו שנדר עולה באופן זה שראה בהמה בשוק ולא היתה הבהמה שלו ואמר כזוזא מבהמה כזו לעולה, וכיון שהבהמה שוה יותר ע"כ נדר עולה מבהמה שאינה שלימה וכיון שזה א"א שיקריב עולה כזו חסרה ע"כ בודאי הי' דעתו שישתתף עם עוד אחד שיקדיש מותר המעות מה ששוה כל הבהמה, ואולי גם ברש"י נגרוס מבהמה "כזו" וכל זה אפשר ליישב באוקימתת הירושלמי, אבל בדברי הרמב"ם שכתב שנדר עולה בדמים קצובים קשה טובא וכמו שכתבנו.
והנה במה דתניא תמכר לחייבי עולות ודמיה חולין חוץ מדמי אבר שבה פירש"י דדמי אותו אבר לא יטול שהרי הקדישו ואינו יכול למכרו, ונמצא לפי"ז דאין כאן דין בברייתא לגבי המוכר בכמה ישתמש בדמיה דבכמה שמכרו כל הדמים הן חולין דהא לא נתפסו בהדמים דמי רגלה שהקדישה שאינו יכול למכרה, וא"כ אין כאן שום נ"מ לענין דין קדשים אלא דין מו"מ דאם לקח דמים בעד כל הבהמה, לקח דמים יתירים וגזל הם בידו, דאפי' אם דמי רגלו הם פחות משתות צריך להחזיר להקונה דמי רגלה אם הקונה חשב שמשלם בעד כל הבהמה דאין זה שייך לדין אונאה והוא דבר שבמדה דהיכי דשייך חזרה אפי' פחות מכדי אונאה חוזר, והכא דנ"מ רק לענין הדמים צריך להחזירם, אכן אפי' נוכל לפרש כן בהברייתא שהוא באמת דוחק גדול דקתני ודמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר ונפרש שלא יטול דמי אותו אבר, אבל בדברי הרמב"ם שמסודר אצלו כל הלכה במקומה אין לפרש כן, אף שאמנם הכ"מ בפ"ה מהל' ערכין מפרש גם בדברי הרמב"ם כפירש"י, אבל לדעתי אי אפשר לפרש כן דכאן הוא הלכות מעשה הקרבנות וצריך לפסוק דיני קדשים ולא דין מהל' מכירה כמה יטול המוכר מעות בעד הבהמה, וזה מובן ממילא שאם אין הרגל שלו אלא של הקדש לעולה אין לו ליטול דמים עבורה, גם עיקר הלשון קשה מאוד לפרש כן בד' הרמב"ם אף שכתב כלשון הברייתא דהלשון מורה ברור שדמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר שאינם חולין אלא קודש.
ונראה דהרמב"ם מפרש הברייתא כפשוטה דדמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר, דאף שאמר רגלה של זו עולה, והיינו שתהי' קדושה קדושת עולה, וא"כ הוי קדושת הגוף ובהמה תמימה שמתקדשת קדושת הגוף הא אינה יוצאה לחולין בלא מום, מ"מ כיון דרגל לבד א"א שתקרב עולה, לכן אינו חל על הרגל קדושת הגוף אלא קדושת דמים, ומצינו במפריש נקבה לאשם דסבר ר"ש בתמורה דף י"ט דתימכר שלא במום ונהי דלא קיי"ל כר"ש אלא כת"ק דתרעה עד שתסתאב, זהו דוקא במפריש נקבה לאשם דנקבה חזיא לקרבן רק לאשם אינה ראויה, לכן חלה קדוה"ג וצריך מום לפדותה, אבל רגל לבד כיון דלא פשטה קדושה בכולה הא א"א שתוקרב לשם קרבן לכן אין צריך מום לפדותה, ורק לר' יוסי דסבר דגם באבר שאין הנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכולה לדידיה שפיר חלה קדושת הגוף על כל הבהמה וכולה עולה, וממילא הברייתא כפשוטה שדמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר שדמי האבר חל עליהם קדושת עולה ואסור לו להוציא דמים אלו לחולין, אלא לצרפם לדמים אחרים ולקנות בהם עולה.
אכן לפי"ז אינו מובן קושיית הגמ' דפריך והא מייתי בהמה מחוסרת אבר, וכן לגירסת הירושלמי והא קא מייתי בהמה דמקדיש גופה כי ליתיה כולה לדידיה, דהא לפימש"כ בשיטת הרמב"ם אינו חל על האבר אלא קדושת דמים וכשקנה הלוקח את הבהמה הא נתן מעות גם בעד האבר וחל על הדמים קדושת דמי עולה א"כ הלוקח הא שפיר יש לו בהמה שכולה שלו שקנה גם הרגל לעולה דהא נתפסו על הדמים שנתן קדושת דמים של הרגל, ונראה דהכונה לפי לשון הירושלמי הוא דכשנדר להביא עולה מונח בלשון הנדר שיביא בהמה שהיתה חולין לגמרי ויקנה אותה בדמים ויקדיש אותה לעולה, אבל בהמה זו אף שלא חל על הרגל אלא קדושת דמים לעולה מ"מ כיון דילפינן מקרא דיהיה קודש דאינו כשאר קדושת דמים דאפשר לחלל על מעות ומה שהוקדש ישאר חולין, אלא דכאן נשאר על הרגל דין דעכ"פ צריך להקריבו לעולה כשיקדיש הלוקח את כל הבהמה, ואפי' אם נימא דגם את הרגל צריך להקדיש כיון דלא חל עליו מקודם אלא קדושת דמים, ועיין מה שכתבתי בזה בפ"ה מהל' איסורי מזבח אבל עכ"פ אין הרגל כשאר חולין דהא כבר יש על הרגל דין שצריך להקריבו לעולה, א"כ לא קיים נדרו שנדר להביא עולה דבסתמא הוא להביא בהמת חולין, ודמי חולין בודאי הם יותר מדמי בהמה זו שא"א להשתמש בה לחולין, ומשני דאמר כזוזא מן בהמה לעולה ובודאי הרמב"ם אינו גורס מן הדא בהמה וגם לפי"מ שחפצתי לגרוס מן כהדא בהמה ג"כ א"א דהא כתב סתם שנדר דמים קצובים, לכן מוכרח דכן גירסא דאמר כזוזא מן בהמה לעולה, ולכן כיון שנדר דמים קצובים אין כאן חסרון בקיום נדרו כיון דבאמת כל העולה שלו וכמו שכתבנו.
והנה בפ"ה מהל' ערכין הל' ז' כתב הרמב"ם המקדיש את בהמתו סתם או שהקדיש את נכסיו רואין כל בהמה תמימה הראוי להקריב ע"ג המזבח, זכרים ימכרו לצרכי עולות ויקריבו אותן עולות, והנקבות ימכרו לצרכי שלמים ויקריבו אותן שלמים והדמים יפלו לבדק הבית שסתם הקדשות לבדק הבית, ועל זה נאמר ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לד' כל אשר יתן ממנו לד' יהיה קודש כלומר כל הראוי לקרבן על המזבח יקרב, ועיקר ההלכה הוא מתני' בפ"ד דשקלים, אבל לא הוזכר שם הך קרא שכתב הרמב"ם, והכ"מ כתב שם וז"ל ומה שכתב ועל זה נאמר ואם בהמה אשר יקריבו ממנה וכו', ולא סיים ע"ז הכ"מ כלום, וכבר ידוע שבאופן זה לא הי' להכ"מ המקור והבאור לזה, וציין לעיין בזה ונשאר כן בלא באור, וראיתי שכבר תמה המלבי"ם בבאורו לתו"כ ויקרא כ"ז אות ס"ז על מה שלמד הרמב"ם הך דינא מהך קרא דהא בתמורה דף י"א בברייתא פליגי תנאי באומר רגלה של זו לעולה ור"מ ור"י ילפי מהך קרא דרגלה עולה ור"י ור"ש ילפי דכולה עולה וע"כ לא מפרשי קרא בקדושת דמים אלא בדבר שהקדיש למזבח, ואיך למד הרמב"ם מהך קרא דין הקדש לדמים שיקרב עולה.
ונראה דסובר דזהו יסוד מה דקיי"ל המתפיס תמימים לבדק הבית אין יוצאין מידי מזבח ולפי"מ שבארתי שהרמב"ם מפרש גם גבי רגלה של זו עולה שחלו על הדמים קדושת דמי עולה, ומוכח דאף שהקדיש רגלה לעולה מ"מ כיון דא"א שרגלה תהי' עולה נעשה על רגלה דין קדושת דמים שדמיה יהיו דמי עולה, ומה שהקשה שם עוד דהא בעי רבא בהקדיש דמי רגלה נראה דהנה זה לשון הגמ' שם בעי רבא הקדיש אבר לדמיו מהו דתיחות ליה קדושת הגוף מי אמר כיון דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה נמי קדושת הגוף, ומדאקדשיה לחד אבר אקדשיה לכולה, או דילמא חד מיגו אמר תרי מיגו לא אמר תיפשוט ליה מדידיה דאמר רבא הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף התם דאקדשיה לכוליה הכא דאקדשיה לחד אבר מאי תיקו, ופירש"י בהא דתרי מיגו, וכתב קודם דמדאקדשיה לחד אבר אקדשיה לכולה, ואח"כ כתב ודמדנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדושת הגוף, ומוכח מדבריו דעל אבר אחד לא נאמר דחל קדושת הגוף, ואף דרש"י סובר גבי אמר רגלה של זו עולה דנעשה הרגל עולה ממש ואף דא"א להקריבו עולה תמכר הבהמה לצרכי עולות מ"מ כאן היכי דהקדיש אבר לדמיו לא נאמר באופן זה דמדנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדושת הגוף כיון דהרגל לבדו אינו ראוי להקריב, ולכן פירש דמקודם אמרינן דכיון דאקדשיה לחד אבר אקדשיה לכוליה, ואח"כ נאמר דמדנחתאי ליה קדושת דמים נחתא ליה קדושת הגוף, וצריך להוסיף בכונת רש"י דגם המיגו הב' לא נאמר בלא מיגו הא' דאל"כ קשה דמבעיא דרבא משמע דמספקא ליה לגמרי בהקדיש אבר לדמיו אי נחתא ליה קדושת הגוף, וגם אם אקדשיה לכוליה, וע"כ דגם המיגו הב' לא נאמר בלא המיגו הא' דעל קדושת דמים לא נאמר דמדאקדשיה לחד אבר לדמיו אקדשיה לכולה דעל דמים לא שייך לומר פשטה קדושה בכולה, וע"כ דדוקא אי אמרינן ב' מיגו אז נאמר דמקדושת דמים נעשה קדושת הגוף, ומאבר אחד יחול הקדושה על כולה.
ועכשיו נאמר דאיכא נ"מ בין אם אמר רגלה של זו עולה ובין הקדיש אבר לדמיו דבאמר רגלה של זו עולה אף דא"א שיחול דין עולה על הרגל מ"מ מפרשינן קרא דכל אשר יתן ממנו לד' יהי' קודש לר"מ ור"י דצריך להקריבה עולה ותימכר לחייבי עולות כיון דהוא הקדיש הרגל לעולה ממש, וכן ילפינן מהך קרא דהיכי שהקדישה כולה לדמים יחול עליה קדושת הגוף, אבל בהקדיש אבר לדמיו שפיר מיבעי לרבא כיון דאבר לחוד אינו ראוי לעולה לא אמרינן דמקדושת דמים יחול על האבר דין שיהי' צריך להקריבו לעולה, כיון דהוא לא הקדיש אלא דמיו ולכן אמר רבא דצריך לזה תרי מיגו וכמו שבארנו.
והנה רבא אמר הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף, וקשה דמה בא רבא לחדש הא תניא במנחות דף ק"א המתפיס תמימים לבדק הבית אין פודין אותן אלא למזבח, שכל הראוי למזבח אין יוצא מידי מזבח לעולם, ומוכרח מזה דבאמת חלוק דינא דרבא מדינא דברייתא דבהא דרבא הא כתב הרמב"ם כאן בהל' ה' האומר דמי בהמה זו עולה אם היתה ראויה ליקרב עולה נתקדשה קדושת הגוף והיא בעצמה תקרב עולה, ומוכח דא"צ קדושת הגוף מחדש, ובדין מתפיס תמימים לבדק הבית הא חל עליהם קדושת בדק הבית, אלא שצריך לפדותם ע"מ להקריבם למזבח, ונמצא דבזה שפודה אותם ע"מ להקריבם הא הוי זה הקדש למזבח, וכן מבואר בדברי הרמב"ם בפ"ה מהל' ערכין הל' ה' כשכתב הדין דמקדש בהמתו סתם דזכרים ימכרו לצרכי עולות והדמים יפלו לבדק הבית דסתם הקדשות לבדק הבית, וכתב ע"ז קרא דכל אשר יתן ממנו לד' יהי' קודש מבואר דדין דמתפיס תמימים דברייתא נלמד גם כן מהך קרא.
ועכשיו אם נחקור בדינא דרגלה של זו עולה דימכרו לצרכי עולות אם על הרגל צריך הקדש מחדש או שבזה נשאר ההקדש שהקדיש הראשון, נראה דזה תלוי במחלוקת רש"י והרמב"ם דלרש"י נשאר על הרגל קדושת עולה מהראשון, ולהרמב"ם לא נעשה על הרגל אלא קדושת דמים, דהא חל על הדמים קדושת דמי עולה, אלא דמקרא דיהי' קודש ילפינן דצריך למכרה לחייבי עולות ולהקריבה לשם עולה וטעמא דחלוק ממקדיש בהמה לדמי מזבח משום דעל בהמה שלימה אפשר שיחול תיכף דין קדושת קרבן, אבל על רגל א"א שיחול אלא קדושת דמים, ומ"מ יש לומר דגם הך דינא דרבא ילפינן זה מקרא דיהי' קודש, אלא דרבא חידש דהיכי דאפשר שיהי' תיכף קרבן נעשה בשעת ההקדש לדמים קדושת הגוף להקריבה בעצמה לקרבן.
אחר כתבי זה העירני ח"א הגר"א שך שי' לדברי הר"נ בנדרים דכ"ט ע"א בהא דאמר הגמ' הב"ע דאמר לדמי שכתב וכגון דהוי בעל מום דאילו תם אפי' אמר לדמי קדוש קדושת הגוף דקיי"ל המתפיס תמימין לבדה"ב מידי מזבח לא יצאו, וכבר תמהו בזה הקרן אורה והרש"ש דמה שייך כאן המתפיס תמימין לבדה"ב, והי' לו להביא הא דאמר רבא הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף, והראני עוד לדברי המשיב דבר למרן הנצי"ב זצ"ל סי' צ"ד שהקשה ג"כ כמש"כ דשם בעי פדיון ואח"כ מקדיש קדושת הגוף וכאן ממילא קדוש קדוה"ג, וכתב וז"ל ואולי כיון דאפי' הקדיש לבדה"ב מחוייב לפדותה ולהעמיד על קדושת המזבח ממילא בקדוש לדמיו למזבח נשאר בהקדש מהגוף למזבח עכ"ל, והנה מבואר בדבריו דסובר ג"כ שגם הא דרבא הוא דין אחד עם הא דהמתפיס תמימין לבדה"ב, אלא דרבא חידש דבזה קדוש מעצמו למזבח.
אכן עוד לא ישב בזה מה שהוצרך הר"נ להביא הא דמתפיס תמימין כיון דהכא הוא דינא דהקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה"ג, ונראה דהתם הא מיירי באמר שור זה עולה ל' יום ולאחר ל' יום שלמים דפריך הגמ' דקדוה"ג הא לא פקעה בכדי ומשני כגון דאמר לדמי, ולכן אין להקשות על זה מהא דאמר רבא הקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה"ג דהתם הא אין עיכוב לקדוה"ג לחול ורק שמקדושת דמים חלה קדוה"ג, וכדאמר הגמ' בתמורה דף י"א ודף י"ט דמיגו דנחתא קדושת דמים נחתא קדוה"ג, אבל כאן הא אמר בפי' לאחר ל' יום שלמים רק דפריך הגמ' דכיון דהוי קדוה"ג לעולה הא לא פקעה בכדי, ועל זה משני דאמר לדמי א"כ יש כאן עיכוב בההקדש דמים שלא יחול קדוה"ג לעולה שאמר בפי' שלאחר ל' יום שלמים וכיון דקדושת דמים אפשר שיופקע אין להוכיח מהקדיש זכר לדמיו דאין שם עיכוב בההקדש שלא יחול קדוה"ג, לכן הביא ממתפיס תמימין לבדה"ב ויש כאן עיכוב שלא יחול עליו קדוה"ג מ"מ מחוייב לפדותה ולהעמידה על קדושת הגוף, א"כ ה"נ כאן מכיון שאמר שכל ל' יום יהי' עולה, בהכרח נעשה עליו דין שיהי' ההקדש קדוה"ג, וכיון שהוא קדוה"ג הא לא פקע גם אחר ל' דקדוה"ג לא פקע בכדי.
והנה בהך דינא דהקדיש אבר לדמיו פירש"י שם דבעיא דרבא הוא אליבא דר' יוסי ור' שמעון דסברי דגם בהקדיש אבר שאין הנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכולה ולזה בעי רבא בהקדיש אבר לדמיו, ולכן הקשו הכ"מ והלח"מ על הרמב"ם דפסק דבאבר שאין הנשמה תלויה בו לא פשטה קדושה בכולה, ומ"מ כתב דהקדיש אבר לדמיו הוי ספק אם פשטה קדושה בכולה, ועוד כתב יותר דאם הי' אבר שהנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכולה, והכ"מ והלח"מ כתבו דהקדיש אבר לדמיו פשטה יותר מהקדיש אבר לעולה, וזה ודאי תימה גדולה, וכבר תמה בזה המרכה"מ דבסוגיא דערכין דף ה' מבואר להדיא דאפי' אם המקדיש אבר לעולה פשטה קדושה בכולה בהקדיש אבר לדמיו לא פשטה, ועיין מה שהאריך בזה המרכה"מ ועיקר יסודו מה שכתב דמה דאמר הגמ' דבאבר שהנשמה תלויה בו גם ר"מ ור"י מודו אין הכונה שבאמת נפשטה הקדושה בכולה, אלא משום דע"כ היא עולה דהא א"א למכרה למחוייבי עולה שהרי היא מחוסרת אבר שהנשמה תלויה בו, וזה א"א לומר כן דהא פריך בגמ' כן בקדושין דף ז' לגבי קדושין דנפשטו קידושי בכולה, ומוכח דהכונה כפשוטה שהקדושה נפשטה בכולה, וגם מה שכתב דקדושת דמים ודאי פשטה בכולה באבר שהנשמה תלויה בו דמוכח כן מדקתני בברייתא דוקא בבעל מום דומיא דחמור, ובאבר שאין הנשמה תלויה בו נשאר ספק, אינו מובן דאיזה סברא היא דלדמים יהי' יותר פשטה מלקדושת הגוף, באבר שאין הנשמה תלויה בו דהא מבואר בסוגיא דלקדוה"ג שייך יותר פשטה מלקדושת דמים. וגם מה שכתב דאם לא פשטה קדושת דמים על כל הבהמה א"א לפדותה משום דבעי העמדה והערכה, והביא ד' הגמ' בערכין דף ד' ע"ב דילפינן מבערכך ערך כולו הוא נותן ואינו נותן ערך דמי אברים אינו מוכח כלל, דזהו לגבי ערכין דאדם שנתנה התורה קצבה לכל אחד כפי שניו, ובזה אמרה תורה דאם אמר ערך ידי עלי פטור לגמרי ומה הוכחה הוא אם הקדיש לקדושת בדה"ב או לקדושת דמים גבי בהמה שאינו יכול לפדות, דהך קרא דבערכך הא כתיב גבי ערך אדם ולא מצינו דדרשינן כן גבי פדיית בהמה בעלת מום, וראיה לזה לפי"מ שבארנו בדעת הרמב"ם שהדמים של דמי רגלה שהקדיש לעולה נתפסו בקדושת עולה, אלמא דשייך פדייה על רגלה אף דלא פשטה קדושה בכל הבהמה.
והנראה בזה בדעת הרמב"ם דבאמת לא פסק כלל הספק דשמא פשטה קדושה בכולה דהא כתב דלכן תימכר לצרכי עולות ודמיה חולין חוץ מדמי אבר שבה, א"כ לא חל קדושה על כל הבהמה והספק הוא רק במקדיש אבר לדמיו אם יש בזה הדין דאומר רגלה של זו עולה, ופסק הרמב"ם דמספק יש בזה דין דאומר רגלה של זו עולה דתימכר לצרכי עולות אלא דלשון הרמב"ם שכתב דהוי ספק אם פשטה קדושה בכולה קשה וחשבתי לומר דכונתו רק לענין זה אם פשטה קדושה מקרא דיהי' קודש שצריך למכרה לחייבי עולות שיקריבוה לעולה, אבל אינו מיושב, אח"כ מצאתי שכבר עמד על זה האור שמח וכתב בקצור שהגירסא הנכונה דהוי ספק אם פשטה קדושה בגופה, [אלא דצריך לומר בגופו דקאי על האבר] וכן מסתבר דכן לשון הגמ' הקדיש אבר לדמיו מהו דתיחות ליה קדושת הגוף ולכן דבריו נכונים שצריך לגרוס בד' הרמב"ם אם פשטה קדושה בגופו:
והנה לפי"מ שבארתי למעלה דעת רש"י במה שפירש הא דתרי מיגו דמעיקרא אמרינן דמדאקדשיה לחד אבר אקדשיה לכוליה, ואח"כ אמרינן דמדנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדושת הגוף, וכתבתי משום דעל אבר אחד לא נימא דמדנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדושת הגוף, כיון דאינו ראוי להקריבו לעולה, ולפי"ז קשה לפי"מ שבארתי שיטת הרמב"ם בהא דתימכר לצרכי עולות ודמיה חולין חוץ מדמי אבר שבה דעל דמי האבר חלו קדושת עולה שנתחלל מהרגל. אלא דאמרה תורה יהי' קודש שגם הרגל צריך להקריב, וכתבתי דמסתבר דלשיטת הרמב"ם צריך הקונה להקדיש גם הרגל לעולה ולא סגי בהקדשו של הראשון כיון דנתחלל קדושתו על הדמים, וא"כ כיון דגם אם נימא דבהקדיש אבר לדמיו חל קדושת הגוף על האבר לדין זה שתימכר לצרכי עולות וכמו שפסק הרמב"ם, ומ"מ כיון שדמי אותו אבר נעשו הקדש ע"כ שנתחלל קדושת האבר על הדמים, וא"כ למה צריך כאן תרי מיגו כיון דבאמת לא חל על האבר קדושת הגוף ממש, ועוד דהא פסק הרמב"ם שדמיה חולין א"כ לא חל על כל הבהמה דין קדושת דמים, ונשאר רק הספק על האבר אם נתקדש לגופו א"כ ליכא כאן תרי מיגו.
ונראה דכיון דחזינן דמהך קרא דיהי' קודש ילפינן שני דינים, א' לענין מקדיש רגלה לעולה דאמרינן דתימכר לצרכי עולות ודמי האבר נעשו קודש אבל צריך להקריבו, ב' לדין מקדיש זכר לדמיו שהוא עצמו יקרב עולה וכמו שכתבתי למעלה שכן מוכח מדברי הר"נ דבנדרים א"כ יש לומר דדין זה שמי שהקדיש רגלה לעולה מחויב למכרה לצרכי עולות, ומסתבר דהוי כשאר נודרים בהמה לעולה שמחוייב להקריבה ה"נ מחוייב זה למכרה לחייבי עולות שיקריבו אותה. ולכאורה כיון שהרגל שהקדיש אינו יכול להקריב נימא שאין עליו שום חיוב אלא שאינו יכול להשתמש בהבהמה בשביל קדושת הרגל, אבל מנ"ל לחייבו למכרה לחייבי עולות שעכ"פ יקריבו אותה לעולה. וע"כ דהכי אמר קרא יהי' קודש שמחוייב הנודר לעשות שיקריבו הרגל לעולה ע"י שימכור הבהמה לחייבי עולות, א"כ גם זה הוא דין שחל על כל הבהמה שעכ"פ יקריבו אותה לעולה ע"י זה שצריך להקריב הרגל לעולה, ונמצא דבדין זה שהקדיש רגלה לעולה שאמרה תורה יהי' קודש יש בזה שני דינים א' שיחול על הרגל התחלת קדוה"ג שיהי' צריך להקריבה בעצמה ולא שימכרו אותה ותצא לחולין ותחול קדושה רק על הדמים, וב' שיהי' דין על הבהמה שעכ"פ צריך להקריב אותה לעולה, לכן בהקדיש אבר לדמיו צריך לבוא לשני מיגו, א' לדין מקדיש זכר לדמיו שיחול מקדושת דמים קדושת הגוף, ב' שיחול על הבהמה הך דינא שיהי' צריך להקריבה לעולה, ובלא זה א"א לבוא כאן מדין יהי' קודש שיהי' צריך להקריב האבר לעולה, ולפי"ז יהי' צריך לפרש דמה דאמר בגמ' ומדאקדשיה לחד אבר אקדשיה לכולה היינו דהקדיש לכולה דין זה שצריך להקריבה לעולה, אבל דחוק מאוד לפרש כן בגמ':
לכן נראה דהרמב"ם מפרש דעיקר בעיא דרבא קאי בודאי אליבא דר' יוסי דסבר דגם באבר שאין הנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכולה ויהי' פי' התרי מיגו כפשטה, אבל הרמב"ם סובר דע"כ אבעיא דרבא הוא גם אליבא דדינא כמש"כ הכ"מ ובפרט דגם בערכין פריך הגמ' מהך בעיא דרבא וע"כ דהוא להלכה לכן סובר דגם זהו בכלל האבעיא דגם אליבא דר"מ שייך אבעיא זו לענין אם אמרינן בזה דצריך תרי מיגו א' דכיון דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה נמי קדוה"ג, וב' דנחתא קדוה"ג על רגלה לדין זה שתמכר לחייבו עולות ויקריבו כל הבהמה לעולה, ולא נחתא קדוה"ג אלא לזה שיהי' ע"ז הגזה"כ דיהי' קודש שיקריבו כל הבהמה לחייבי עולות, ואם לא נימא תרי מיגו ולא יוכל לחול על כל הבהמה דין זה לא נאמר גם חד מיגו ולא יהי' חל גם על הרגל מקדושת דמים דין דיהי' קודש כמו בהקדיש רגלה לעולה, כיון דא"א להקריב הרגל בלא כל הבהמה, ולכן שפיר דנשאר אבעית דרבא בהקדיש אבר לדמיו אם חל הך דינא דהקדיש רגלה לעולה:
ובמה שכתב הרמב"ם דאם הי' אבר שהנשמה תלוי' בו פשטה קדושה בכולה, כתב האור שמח דהכונה פשטה מספק, וזה אינו מתקבל כלל דודאי איכא נ"מ אם פשטה מדין ספק או מדין ודאי דאם מדין ודאי אם נהנה אפי' בשער ראשה מעל וחייב קרבן מעילה, ואם הוא מטעם ספק לא יתחייב בקרבן, ונראה דהרמב"ם מפרש האבעיא כפשוטה דהוא באבר שאין הנשמה תלויה בו, אבל באבר שהנשמה תלויה בו כיון דחזינן דאפי' ר"מ דדריש ממנו ולא בכולה, מ"מ באבר שהנשמה תלויה בו מודה דכולה עולה, ע"כ דהוא מסברא דאבר שהנשמה תלויה בו הוי כמו כולו, וכיון דהקדיש בהמה נתקדש גופה והיא עצמה תיקרב ולא אמרינן שתימכר לחייבי עולות, ה"נ בהקדיש אבר שהנשמה תלויה פשטה קדושה בכולה והיא עצמה תיקרב:
אמנם אכתי קשה דהא בערכין דף ה' אמר אביי לרבא על הא דמוקים הא דתניא ראש פרה הקדש אין להקדש אלא ראשה דאיירי בקדשי מזבח ובקדושת דמים, והא מר הוא דאמר מקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף, ומשני לא קשיא הא דאקדיש כולה הא דאקדיש חד אבר ופריך חד אבר נמי אבעויי איבעיא לן דבעי רבא הקדיש אבר לדמיו מהו, ומשני כי איבעי לן בתם הכא בבעל מום, ומוכח דגם בדמי ראשי דהוי אבר שהנשמה תלויה בו לא הוי אלא אבעיא ולא מילתא דפשיטא דאמרינן פשטה קדושה בכולה:
ונראה דהרמב"ם סובר דכיון דמוכח מהא דאמרינן דבאבר שהנשמה תלויה בו ודאי פשטה אפי' לר"מ דליכא קרא על פשטה קדושה בכולה, א"כ ודאי אבר שהנשמה תלויה בו הוי ממש כמו מקדיש כולה, ולכן אפי' הקדיש לדמיו הוי כמו מקדיש כל הבהמה לדמיו, ושם בסוגיא אף דמתחלה בעי למימר דאפי' באבר שהנשמה תלויה בו אם הקדיש חד אבר לדמיו לא פשטה, זהו מעיקרא דבעי לתרץ כן, אבל למסקנא דמתרץ דהברייתא מיירי בבעל מום, א"כ ליכא הוכחה דבאבר שהנשמה תלויה בו נמי לא פשטה, לכן אמרינן דבמסקנא נדחה ההו"א ובודאי הקדיש אבר שהנשמה תלויה בו הוי כמו מקדיש כולה, וכן מצינו שם בדף ד' גבי ערכין דאדם דדרשינן בערכך ערך כולו הוא נותן, ואינו נותן ערך דמי אברים ואמר שם יכול שאני מוציא אבר שהנשמה תלויה בו ת"ל נפשות, ואף דצריך ע"ז קרא מ"מ נוכל למילף מזה דאבר שהנשמה תלויה בו הוי כמו כולו, ולכן שפיר פסק הרמב"ם דאם הי' אבר שהנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכולה:
עתה נבאר סוף ההלכה מה שכתב הרמב"ם הקדיש אבר אחד מן העוף הרי זה ספק אם נתקדש כולו או לא נתקדש. והכ"מ והלח"מ מפרשים דכונתו באבר שהנשמה תלויה בו והוא דוחק כיון שסתם ומשמע אפי' באבר שאין הנשמה תלויה בו. ואפשר לומר דהרמב"ם מפרש בעיא דרבא להלכה לר"מ ור"י דבאבר שאין הנשמה תלויה בו לא פשטה קדושה בכולה, ומ"מ מיבעי ליה בעוף דכיון דחזינן דר"מ ור"י סברי דמסברא הי' צריך לומר פשטה קדושה בכולה בלא קרא דהא אמרי יכול האומר רגלה של זו עולה ת"ל כל אשר יתן ממנו לד' ולא כולו לד', ולכן בעי רבא בעוף דכיון דצריך מיעוטא לומר דלא פשטה קדושה בכולה. וכיון דבקרא בהמה כתיב בעי דאפשר בעוף פשטה אפי' באבר שאין הנשמה תלויה בו, אח"כ ראיתי שהלח"מ בפ"ה מהל' ערכין הביא מקודם פי' הכ"מ וכתב שהוא דוחק. וכתב כמש"כ דהרמב"ם מפרש בעיא דרבא באבר שאין הנשמה תלויה בו וכנ"ל:
אלא דמ"מ צריך ביאור דאף דנימא דמסברא הי' צריך לומר דפשטה קדושה בכולה אבל מהיכי תיתי נאמר דאף שנתמעט זה בבהמה מ"מ בעוף נאמר דפשטה. דאיזה סברא לחלק ולומר דקדושת עוף חמיר מקדושת בהמה. ונראה דאפשר לומר דכיון דגם באבר שאין הנשמה תלויה בו דרשינן מקרא דיהי' קודש דלא תצא לחולין. אלא שתמכר לצרכי עולות וכתבנו בדעת הרמב"ם דאינו מפרש כפירש"י שהרגל נשאר כולו של המקדיש. וזהו דתניא ודמיה חולין מדמי אבר שבה שאינו יכול למוכרו. אבל בדעת הרמב"ם כתבנו דודאי מי שמחוייב עולה צריך להביא עולה שלימה, ולכן ע"כ שקדושת הרגל נתחלל על הדמים וכל הבהמה היא של הקונה שחייב עולה. רק שדמי האבר אינם חולין שנשאר על הדמים קדושת עולה. ולכן אפשר לומר דלרבא מיבעי ליה דשמא גלי קרא כן דוקא בבהמה דאפשר לפדותה. ולכן אפשר לחלל קדושת הרגל על הדמים. אבל בעוף שלא מצינו פדיון כדתנן במנחות דף ק' שלא נאמר פדיון אלא בבהמה. א"כ לא יהי' תקנה למכרה לצרכי עולות. אפשר דבזה לא גלי קרא דלא נימא דפשטה בכולה. דכיון דעכ"פ הקדיש רגלה לעולה והרגל לבד א"א להקריב אפשר דלכן נאמר בעוף פשטה קדושה בכולה אפי' באבר שאין הנשמה תלויה בו:
איברא דלכאורה יש לסתור דברינו מדברי הרמב"ם בפ"ה מהל' ערכין הל' ז' שהביא מה דתנן פ"ד דשקלים במקדיש נכסיו דבהמה הזכרים ימכרו לצרכי עולות והדמים לבדה"ב. ובעופות ימכרו לצרכי אותו המין והדמים ילקח בהן זכרים ויקריבו עולות. וכתב על זה ומפני מה יקריבו דמי אלו עולות ודמי הבהמה התמימה לבדה"ב לפי שהבהמה הקדושה למזבח אם נפל בה מום יש לה פדיון. והסולת והיין והשמן שנפסלו אין להם פדיון וכו'. וכתב ע"ז הראב"ד לא ידעתי היאך מספיק זה הטעם לסברתו והלא בכל מקום נפדין הן. ואם במקדיש נכסיו סתם סובר כר' אליעזר כמ"ש למעלה אין זה הטעם מספיק למה לא יפלו הנכסים לבדה"ב. והאריך עוד בהשגתו ע"ש. והכ"מ פי' כוונת הראב"ד דהא קודם שנתקדשו המנחות בכלי שרת נפדין הם. והלח"מ פי' דכוונתו דהא גם כשימכרו ויקריבו בדמיהן עולות הוא ג"כ פדיון. וא"כ לא יוכלו להיות נפדין שיהיו דמיהן לבדה"ב. וכתבתי בזה בפ"ו מהל' איסורי מזבח הל' ד' אות ד' בבאור דברי הרמב"ם דזה ודאי דאין כאן דמיון לפדיון ממש שההקדש נפדה ויוצא לחולין. אלא דמ"מ גם זה לא מצינו בקדושת הגוף שיהי' אפשר לשנות בעיקר הקדושה. וכאן כיון שלמדנו מקרא דאם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לד' כל אשר יתן ממנו לד' יהי' קודש. דכל הראוי ליקרב ע"ג המזבח יקרב. וזהו בסתם הקדש דקדושתו היא או לבדה"ב או להקריבו עולה:
ונמצא דאם הקדיש סתם והיו בהם דברים הראויים ליקרב יש בזה שני גדרי קדושות. חדא מה שהקדיש סתם דבסתמא הוא לבדה"ב ואם הקדיש סתם למזבח הוא לעולה. ואפי' דברים שאינם ראויים לעולה יהיו דמיהם לעולה. שנית דין זה שאמרה תורה כל הראוי לקרבן על המזבח יקרב וע"כ צריך להקריבן למה שהם ראויין. וע"כ אנו צריכים בזה לדין מכירה שקדושה אחת תהי' על הדמים וקדושה אחת להקרבת עצמן למה שהן ראויין. ולכן בבהמה דשייך בה פדיון אנו אומרים דההקדש שהקדיש סתם הוא שהדמים יהיו לבדה"ב אף שהן עצמן יהיו קדושים קדוה"ג למה שהן ראויין. אבל עופות ומנחות דלא שייך בהם פדיון ולא שייך דין דמים לקדושתם כשהם קדושין קדוה"ג. א"כ אף דעכשיו עוד לא נתקדשו בכלי שרת זהו אם היינו דנין בפדיון ממש שיצאו לחולין. אבל כאן אנו דנים בדין זה שאמרה תורה כל אשר יתן ממנו לה' יהי' קדש שיקרבו למה שהם ראויין ואם נאמר שהדמים יפלו לבדה"ב הרי אנו עושים דמים מקדושת מזבח שאין לו דין דמים. ולכן אנו אומרים דהקדש סתם זה יהי' קדושתו למזבח. ורק דכיון דסתם הקדש למזבח הוא לעולה כדילפינן מקרא. וכאן צריך להקריבם למה שהם ראויים. וע"כ אנו אומרים גם בזה דמחלקים הקדושות דקדושת עצמם הוא למה שהם ראויים וקדושת דמיהם הוא לעולה. ולא קשה דהא עכ"פ אנו מחלקים הקדושות ועושים מקדושת הגוף קדושת דמים. דלא דמי דדין קדושת בדה"ב הוא דין קדושה אחרת שאין לו שייכות לקדושת קרבן, ולכן לא נוכל לעשות מקדושת הגוף בעופות ומנחות גדר קדושה אחרת שאינה שייכת לקדושת קרבן. אבל קדושת עולה והקדושה למה שהם ראויים. שניהם קדושת מזבח. וכיון דע"כ יש בקדושתו שני דינים א' קדושת סתם שאם למזבח הוא לעולה והב' הקדושה למה שהם ראויים, ע"כ נעשה כן שתי קדושות אף בעופות ומנחות שאין להם פדיון משום דהכא אין זה פדיון שאין כאן נחיתות הקדושה דשניהם קדושת מזבח:
ולפי"ז נסתרו לכאורה דברינו במה שכתבנו דרבא בעי בעוף מהו באבר שאין הנשמה תלויה בו משום דע"כ צריך למכרה לחייבי עולות ולחלל הרגל על הדמים שהדמים ישארו דמי עולה ובעוף אין פדיון. אבל מדברי הרמב"ם אלו שמבואר דמה שמוכר העופות והמנחות שיקריבו למה שהן ראויין והדמים ישארו לעולה אין זה סותר להך דינא דאין פדיון לעופות ומנחות משום דשניהם הם קדושת קרבן. הא לא נוכל לומר גם במקדיש רגל העוף דא"א למכור העוף לצרכי חייב קרבן עוף משום דאין פדיון לעוף כיון שדמי הרגל ישארו ג"כ לדמי קרבן בשביל המקדיש:
אכן נראה דיש ליישב דברינו דשאני הכא גבי הקדיש רגל עוף כיון דצריך למכרו למי שחייב קרבן עוף. וכבר כתבנו דהרמב"ם מפרש ודמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר שבה שהקונה יש לו כל הבהמה והרגל מתחלל ונעשו הדמים דמי עולה בשביל המקדיש. וה"נ בעוף מתחלל הרגל, ולכן אף שהוכחנו דלגבי עיקר הקרבן במקדיש נכסיו אף שצריך למכור העופות והמנחות להקריבם למה שהם ראויים אין זה נקרא פדיון כיון שהדמים יהיו דמי עולה. כל זה הוא במקדיש נכסיו שאין לנו דרך אחר דכיון דלמדנו מקרא דסתם הקדש למזבח הוא לעולה. ועוד למדנו מקרא דיהי' קדש שהם בעצמם יקרבו למה שהם ראויים. א"כ ע"כ אנו צריכים לעשות מהעופות והמנחות דמים לקיים הקרא דסתם הקדש למזבח הוא לעולה, אבל בהקדיש רגלה לעולה כיון דעכ"פ יש כאן שינוי לגבי הבעלים שהבעלים הקדישו רגלה לעולה. ואם הי' אפשר להקריב הרגל לעולה הי' נקרב גוף הרגל לעולה בשביל הבעלים. רק דכיון שא"א להקריב הרגל לעולה אנו עושים מהרגל דמים ונמצא דגוף הרגל לא יהי' נקרב בשביל הבעלים. ולכן זה גופא הוי גדר פדיון שמוציאין את הרגל מדין קרבן בשביל הבעלים שיהי' קרבן לאחר הקונה את הבהמה. ואף דגם גבי מקדיש נכסיו הא מוכרים העופות והמנחות אבל שם הא ע"כ צריך להיות כן. ומעיקר ההקדש ע"כ הי' בשביל שני הדינים שיש בזה ההקדש. אבל בהקדיש רגלה שאם ירצו הבעלים יוכלו להקדיש שאר הבהמה שתהי' כולה לעולה ותהי' קריבה לעולה שלו. וא"כ לא נוכל לומר דעיקר ההקדש נעשה ע"כ על זה האופן שימכור הבהמה ולא תהי' גוף הרגל בשבילו לעולה אלא דמיה. רק דבבהמה כיון דאם אינה ראוייה לקרבן יש דין פדיון שפיר הוי הדין שימכרו הבהמה לצרכי עולות ובשבילו יקריבו דמיה. אבל בעוף דליכא דין פדיון מיבעי לרבא דאפשר לא אפשר לעשות כן. וכיון שכבר כתבנו דמוכח מהברייתא דמסברא הי' צריך להיות גם באבר שאין הנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכולה. אלא דגלי קרא דממנו דלא פשטה ורק רגלה נעשה עולה. לכן מספקא ליה דאפשר לא גלי קרא כן אלא בבהמה. אבל בעוף אמרינן פשטה קדושה בכולה אף באבר שאין הנשמה תלויה בו וכן פסק הרמב"ם דהוי ספק:
-מלואים והשמטות-
מה שהשבתי לידידי הרב הגאון הנעלה מו"ה מרדכי אילן שליט"א
הנה כתב לי ידידי הערות על ספרי ובתוכם חדושים נעלים אשר מהם באו בספרו המצויין תורת הקודש, אבל אכתוב כאן רק למה שנוגע ישר למש"כ בספרי.
בפט"ו הל' ב' במש"כ דפי' ודמיה חולין חוץ מדמי אבר שבה דהאבר הוקדש לדמיו כתב דהמאירי בקדושין דף ז' הביא פי' זה, אלא שהקשה מד' הגמ' והא קא מייתי מחוסרת אבר, עוד הביא דהרגמ"ה בערכין דף ה' פי' להדיא כמש"כ, אכן הביא מהתוספתא תמורה פ"א הל' ה', דתניא אין כולה עולה אלא אותה הרגל בלבד, מה יעשה לה תמכר לחייבי עולות חוץ מרגלה ודמיה חולין, ומלשון חוץ מרגלה משמע דהרגל אינו מוכר, והנה אם נפרש התוספתא כפשוטה קשה קושיית הגמ' והא קמייתי בהמה מחוסרת אבר, וצריך לאוקמי דאמר הרי עלי להקריב עולה בחייה, וגם זה אינה כפשוטה והרמב"ם הא אינו מתנה זה, וא"כ לא רחוק דגם כונת התוספתא שהמקדיש מוכר הבהמה היינו בגדר מכירה שהדמים חולין, וע"ז אמר חוץ מרגלה שהרגל אינו מוכר לשם חולין, אלא החייב עולות פודה הרגל, וכמש"כ המאירי שהמוכר לוקח אח"כ מדמי הרגל עולה קטנה, או דיש לומר שמוסיף דמים וקונה עולה, ובמש"כ שם בדעת הרמב"ם דאבר שהנשמה תלויה בו הוא ככולו מסברא, והבאתי מהא דערכין אף דליכא שם קרא, כתב דיש לדמות לנזיר דף כ"א דאם אמר ראשי או כבדי נזיר הוי נזיר אף דליכא קרא והוא נכון.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה