אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ח · הלכה ט
ניתז מן הבגד לבגד שני אין הבגד השני טעון כיבוס, ניתז על בגד טמא אינו טעון כיבוס, ניתז דם החטאת על הבגד וניתז על דם החטאת דם חולין טעון כיבוס, אבל אם ניתז דם חולין תחלה וניתז עליו דם החטאת אינו טעון כיבוס שהרי לא נבלע בו.
ניתז מן הבגד לבגד שני, הקשה הכ"מ דבגמ' איתא בעי מיניה לוי מרבי ניתז מבגד לבגד מהו מבגד קמא אידחי ליה לכיבוס או דילמא לא, א"ל זו אינו שאלה אי אוספו וכשר הא כשר ואי אוספו ופסול אנא כר"ע ס"ל דאמר היתה לה שעת הכושר ונפסלה דמה טעון כיבוס, וא"כ אף שהרמב"ם פסק בהיתה לה שעת הכושר דאין דמה טעון כיבוס מ"מ הא מספקא ליה נמי אי אוספו וכשר ואם כשר הא לא נפסלה כלל וה"ל לחייב בכיבוס מספק, וכתב הכ"מ דשמא י"ל דכיבוס במקום קדוש אינו דרך כבוד ולפיכך לא מזלזלינן בה ובודאי אינו מיושב דהא הוי ספיקא דאורייתא ומנלן להקל משום סברא בעלמא, עוד כתב ויותר נכון לומר דכיון דסתם לן תנא דלא כר"ע ואמוראי בתראי נמי לא ס"ל כר"ע הא איפשטא בעיין איפכא מלוי, ובזה דבריו תמוהים דלא תי' כלום דעכ"פ אי אוספו וכשר א"כ לא נפסלה כלל ואמאי פטור מכיבוס.
ונראה ליישב שיטת הרמב"ם ע"פ גירסת הש"מ דבמה דאמר לוי או דילמא לא, גורס הש"מ או דילמא לא שנא, והחלוק בזה דלפי גירסתנו או דילמא לא, היינו דבמה דבעי אי אידחי ליה לכיבוס דכיון דאזקיק לכיבוס אידחי מתורת הזאה, ובזה אמר או דילמא לא היינו דלא אידחי מתורת הזאה, אבל אי גרסינן או דילמא לא שנא, אין הכונה דמספקא ליה אי אידחי ליה לכיבוס, אלא דזה אמר לוי בתורת ודאי דאידחי ליה לכיבוס, ומ"מ מיבעי ליה דדילמא לא שנא דאף דאידחי ליה לכיבוס ואינו ראוי להזאה מ"מ כשניתז לבגד אחר טעון כיבוס, וע"ז השיב רבי דטעון כיבוס ממ"נ אי אוספו וכשר, והיינו דלא אידחי וראוי להזאה הא כשר וחייב בכיבוס ואי אוספו ופסול אנא כר"ע ס"ל, וא"כ אף דרבי השיב בספק אי אוספו וכשר או אוספו ופסול, אבל כיון דללוי פשיטא ליה דאידחי ליה לכיבוס ואינו ראוי להזאה אלא דמספקא ליה דילמא מ"מ חייב בכיבוס, א"כ לא שבקינן פשיטותא דלוי בשביל זה שרבי השיב זה בתורת ממ"נ ואינו מפורש להדיא דמספקא ליה, ולכן נקטינן דאידחי ליה לכיבוס ואינו ראוי להזאה, ובזה הא קיי"ל דלא כר"ע וכשנפסלה מהזאה אינו טעון כיבוס אפי' היתה לה שעת הכושר, לכן שפיר פסק הרמב"ם דאינו טעון כיבוס.
ובמה שכתב הרמב"ם ניתז על בגד טמא אינו טעון כבוס הקשה הכ"מ דלפי המבואר בסוגיא פליגי בזה ר"א ורבנן אם דנין טומאה קדומה לטומאה שבאותה שעה ולרבנן אין דנין, וא"כ בניתז על בגד טמא לרבנן טעון כיבוס דלא אמרינן דהוי כמו שנטמא הדם קודם שנפל על הבגד, וכתב בשם הר"י קורקוס דבגמ' אמרינן דלר"א שדן מי חטאת שנטמאו מטהרין ולמד זה מנדה שמזין עלי' והיא טהורה, ע"כ סבר דטומאה שבב"א הוי כמו טומאה קדומה, אבל רבנן דסברי דמהא דנדה מזין עלי' והיא טהורה אין להוכיח דמי חטאת שנטמאו מטהרין, אינו מוכח דצריכין לסבור דדם שנפל על בגד טמא צריך כיבוס, ולא כתב הלח"מ בטעמא דמילתא והלח"מ הסביר לפי שיטתו דלתנא דמתני' דמקרא דמדמה ממעטינן הכל בין היתה לה שעת הכושר בין לא היתה לה שעת הכושר, ממילא נוכל לומר גם לרבנן דמדמה ממעט אפי' נפל על בגד טמא כיון דבהנפילה נטמא הדם, ודברי הלח"מ אינם מוכרחים דמקרא דמדמה לא נוכל ללמוד אלא שהדם הי' כשר בשעת הנפילה, אבל אין הוכחה מקרא דמדמה שהבגד לא הי' טמא.
ונראה דאפשר לומר דכיון דרבא מיבעי ליה בדם עולה למטה ודם חטאת למעלה משום נוגע הוא והא נגע או משום בלוע הוא והא לא בלע ומסיק דאין טעון כיבוס דמשום בלוע הוא, א"כ לא צריך לומר דהא דניתז על בגד טמא תליא בפלוגתא דר"א ורבנן ומשום דהוי טומאה שבאותה שעה, דהא כיון דחיוב כיבוס הוא משום בלוע וקודם שנבלע הרי נגע ואז כבר נטמא הדם מהבגד קודם שיבלע הבגד את הדם וא"כ הכא נמי הוי טומאה קדומה, וא"כ יש לומר דרב הונא בריה דרב יהושע דאמר דתליא בפלוגתא דר"א ורבנן לא ידע הא דרבא, אבל לרבא ודאי דאין טעון כיבוס.
איברא דזה אין לומר דכל החיוב כיבוס הוא רק על הדם הבלוע ולא על הדם שמבחוץ דא"כ אמאי נימא דנפל על הבגד וניתז מהבגד על בגד אחר דאמרינן דמבגד קמא אידחי ליה לכיבוס, דהא הדם שבעין לא אידחי לכיבוס והי' לנו לומר דהדם שמבחוץ אוספו וכשר וכמו נפל מן הכלי על הרצפה, ומוכח מזה דאף דרבא מסיק דמשום בלוע הוא היינו דעיקר מה שהצריכה התורה כיבוס בבגד הוא משום בלוע דאי משום בעין הוי סגי בגרידה, ולכן בדם עולה למטה דליכא בלוע לא צריך כיבוס, אבל אם נפל על בגד דראוי לבלוע כיון שאמרה תורה לכבס הכונה לכבס את כל הדם גם הדם שמבחוץ דהא לא כתיב שמגרד מקודם ואח"כ לכבס ולכן כל הדם אידחי לכיבוס, ומ"מ לענין זה שכתבנו דלא הוי כטומאה שבאותה שעה אלא כטומאה קדומה, שפיר כתבנו דכיון דכל החיוב כיבוס עיקרה הוא בשביל הבלוע וכאן כשנפלה על בגד טמא א"א להצריך בשביל הבלוע דכשיבוא הדם להיות נבלע כבר נטמא וא"צ כיבוס וממילא שפיר א"צ כיבוס והוי כדין טומאה קדומה.
והנה הקשה הקרן אורה דאיך פסק הרמב"ם דין ניתז על בגד טמא דהא פסק דאין טומאה לדם כעדותו של יוסי בן יועזר, ונראה דכיון דכשניתז על הבגד אידחי ליה לכיבוס, וממילא נפק ליה מדין דם קדשים וכמו שפירש"י בד"ה ואת"ל משום דהוזקק לכיבוס בטל ליה מתורת דם, ובדק"ס איתא גירסא להדיא בגמ' דאידחי ליה לכיבוס אידחי ליה מתורת דם, והוי כמו דם שנשפך כמים וממילא נטמא הדם מן הבגד הטמא, ואף דא"כ בכל דם שניתז על בגד כיון דקיי"ל אספו פסול א"כ נפסל הדם ודם פסול אינו טעון כיבוס, אך זה לא קשה כיון דזהו גופא טעמא דאוספו פסול משום דאידחי ליה לכיבוס, ובכה"ג כתבו התוס' בב"ק דף ע"ב לענין שחוטי חוץ דאף דמכי שחט בה פורתא אסרה ואידך מחתך עפר בעלמא מ"מ חייב דבהכי חייב רחמנא, אבל כשיש פסול אחר עמו לא אמרינן הכי, וה"נ כיון דאם יתחייב כיבוס וידחה הדם מתורת דם יטמא הדם משום דהוי נשפך כמים ובדם טמא אינו חייב כיבוס, ואף דאם נימא דא"צ כיבוס א"כ הוא דם טהור ושוב יצטרך כיבוס וחוזר חלילה, מ"מ יש לומר דאין מחדשים דין כיבוס כיון דאם נצטרך כיבוס ממילא לא צריך כיבוס.
שוב ראיתי שכבר כתב כן האור שמח לדון דמשום שנדחה הדם לכיבוס אין לו דין דם ויש לו דין נשפך כמים, אלא שבדבריו אינו מבורר כונתו שם שהוא מעורר דא"כ כל דם שנדחה לכיבוס נפסל וממילא הוא דם פסול ומ"מ חייב כיבוס, ואינו מסיים בדבריו שם כונתו במה מיישב דעת הרמב"ם. אכן במה שכתבתי ליישב משום דקיי"ל כרבא דמשום בלוע הוא, נחית גם הוא לזה וכתב זה בתורת קושיא וז"ל ובזה מתיישב מה דקשה דלפי מה דפשיט רבא דמשום בלוע הוא א"כ הכא מקבל טומאה מעת נגיעה בבגד טמא וכיבוס אינו טעון עד שיבלע, א"כ הוי טומאה קדומה שנטמא הדם קודם, ולפי"מ שבארנו א"ש דהא הדם אינו מקבל טומאה רק כיון שאידחי לכיבוס ואידחי מתורת דם מקבל טומאה, א"כ קודם הבליעה הלא לא הי' מקבל טומאה דהאי דם קדשים ואינו מקבל טומאה והוי שפיר טומאה שבאותה שעה עכ"ל, וזה דלא כמש"כ אבל באמת דבריו אינם נכונים דלפי דבריו אימתי בא דין כיבוס על הבגד לאחר שנבלע א"כ כשניתז על הבגד וניתז ממנו על בגד אחר אמאי פסק הרמב"ם דהבגד השני אינו טעון כיבוס הא ניתז הדם קודם שנבלע, ואף דנוכל לומר שגם הוא מודה דאחר שכבר נתחייב בכיבוס גם הדם בעין נתחייב בכיבוס, וכונתו רק דקודם הבליעה אינו טעון כיבוס מ"מ קשה דאמאי פסקינן בודאי דאינו טעון כיבוס דמנ"ל דכבר נבלע דם בהבגד קודם שניתז ממנו על הבגד אחר, וע"כ כמש"כ דהיכי שראוי לבלוע נתחייב תיכף בכיבוס, או דנימא דאפי' אם לא נתחייב בכיבוס עד שיבלע הדם בהבגד מ"מ סבר הגמ' דכבר אידחי לכיבוס משום שבודאי יהי' נבלע בהבגד ושוב אין להדם דין דם כיון שכבר עומד לכיבוס, א"כ שפיר כתבתי דכפי מה דקיי"ל כרבא הוי טומאה קדומה וכנ"ל.
והנה בזה שכתבתי דכיון דאידחי לכיבוס ובטל מתורת דם הוי כמו דם שנשפך כמים כתב ידידי הגר"א ויינשטין בספרו דרכי אהרן בשם ידידי הגאון מוהרי"א הרצוג שליט"א דכיון דיש דין שצריך לכבס הבגד במקום קדוש לא הוי נשפך כמים, ואמנם הסברא מצד עצמה נכונה היא ומ"מ כיון דלהדיא איתא כן בגמ' וברמב"ם דשייך שיתטמא הדם מהבגד הטמא ע"כ צ"ל דמה דאיכא דין לכבס הבגד במקום קדוש אין זה גורם שלא לומר דהוי כמו דם שנשפך כמים דכיון דאמר בגמ' לגירסת ספרים ישנים דכיון דאידחי לכיבוס נפק ליה מתורת דם א"כ אין לזה חשיבות דם ודינו לכבס הבגד ולשפוך המים לאמה וגם עיקר דמים פסולים נשפכים לאמה ואין בהם שום צורך עבודה אלא דכיון שהי' מקודם דם כשר הצריכה תורה לכבסו בעזרה והוא דין על הבגד ואין זה דין על הדם דהא ילפינן מזה גם על שבירת כלי חרס שיהי' במקום קדוש ובשבירת כלי חרס אין בזה עבודה בהבלוע שיהי' דומיא דכיבוס הבגד מהדם, ולכן כיון שאין בו צורך עבודה אלא לשפכו הוי נשפך כמים, ומה שהביא בס' הנ"ל מדברי העמודי אור שכתב דכיון שמין דם קדשים אינו נשפך כמים גם אחר שנפסל אינו מקבל טומאה, והוכיח ממה דמוכח בגמ' וברמב"ם דאין מציאות להכשר הבשר בעזרה אלא שהיתה פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר והא משכחת לה בדם פסול, ומוכח דגם דם פסול אינו מכשיר, והנה עיקר סברתו דתליא במין דם לא מסתבר ועיקר הוכחתו לא מוכח כלל דהא בהכשר בעינן ניחותא דבעלים (ועיין מש"כ בהשמטות להל' איסורי מזבח פ"ו על קושיית הקצוה"ח בזה) וא"כ איזה ניחותא שייך שיפול דם פסול על הבשר ודוקא במים שייך רצון וניחותא בזה שמתחלה ניחא ליה בהפשטת העור.
איברא דבריש מכשירין תנן כל משקה שתחלתו לרצון אע"פ שאין סופו לרצון מכשיר ופי' הר"ש שמתחלה הי' ניחא לי' בהני משקין אף שאח"כ נפלו על האוכלין שלא לרצון מוכשרין וכן פירש"י בחולין דף ט"ז על מתני' דהכופה קערה על הכותל בשביל שתודח הרי זה בכי יותן, אבל הרמב"ם בפי"ב מהל' טומאת אוכלין הל' ב' אינו מפרש כן אלא דבעינן שיפול על האוכלין ברצון, רק דבעינן רצון בין לחשיבות המשקין שיתלשו ברצון ובין שיפלו על האוכלין ברצון כמו שביאר שם בהל' ב' והל' ג', וא"כ לשיטת הרמב"ם לא מוכח כלל דדם פסול אינו מכשיר ואינו מקבל טומאה.
והנה בעיקר מה שכתבתי דדם שניתז על הבגד כיון דאידחי לכיבוס נטמא מהבגד הטמא משום דהוי נשפך כמים, מצאתי שהדבר מבואר בתוס' בפסחים דף י"ז ע"ב בד"ה אבל דם לא, שהקשו אדרבא בדם יש לטהר טפי אפי' בכלים דדם קדשים לא איתקש למים וכו', וי"ל דהכי פי' אבל דם היכי דמטמא כגון דם חולין או בעלי מומין או זבח שנפסל לא, ומפורש להדיא כדברינו.
ועיין במהרש"א ובפנ"י שם שעמדו בזה שהתוס' מדמים טומאה להכשר ולא הזכירו שכן הוא דעת הרמב"ם.
-מלואים והשמטות-
מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה שלמה זלמן אוירבאך שליט"א.
שם בהל' ט' במה שיישבתי דעת הרמב"ם עפ"מ שחילקתי בין הגירסא או דילמא לא, והיינו דלא אידחי לי' לכיבוס ובין הגירסא או דילמא לא שנא, והיינו דאף דאידחי לי' לכיבוס, מ"מ כשניתז לבגד אחר טעון כיבוס, כתב בזה דמנלן שאם נדחה לכיבוס שהוא נפסל מהזאה, וע"כ כמש"כ רש"י דנפסל, וא"כ לא שייך לומר או דילמא לא שנא דהא אי פקע מיניה שם דם ודאי אינו טעון כיבוס, גם עיקר הדבר צריך באור דכיון שנפסל מהזאה מ"ש מנטמא, נראה דמה שכ' רש"י בטל ליה מתורת דם, היינו מתורת דם שראוי להזאה, וא"כ יש לומר דזה גופא בעי לוי מרבי איך ההלכה בדם שבטל ממנו תורת הזאה, ורבי השיב דסובר כר"ע דצריך כיבוס.