אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ו · הלכה כג
כיצד מולקין קוצץ ויורד בצפורן ממול עורף, אם רצה להוליך ולהביא מוליך ומביא, ואם רצה להיות דורס ויורד בצפורן דורס, ואם נעקרו הסימנים אינו חושש וחותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר, שאם חתך רוב בשר הרי זו כמתה קודם שיגיע לסימנין, וצריך לחתוך שני הסימנים בעולה כשהוא יורד, והמולק בסכין או מן הצדדין אינה מליקה אלא כמי שחנק או נחר, וכל העורף כשר למליקה.
בחולין י"ט ע"ב, אמרי בני ר' חייא מצות מליקה מחזיר סימנים לאחורי העורף ומולק איכא דאמרי אף מחזיר ואיכא דאמרי מחזיר דוקא ומסתברא כמאן דאמר אף מחזיר ממאי מדקתני השוחט מן העורף שחיטתו פסולה המולק מן העורף מליקתו כשרה ואי ס"ד מחזיר דוקא מאי איריא מולק אפי' שוחט נמי אלא לאו ש"מ אף מחזיר ומתני' בדלא אהדר, א"ר ינאי יקבלו הרובין את תשובתן דקתני נמצא כשר בשחיטה פסול במליקה כשר במליקה פסול בשחיטה למעוטי מאי לאו למעוטי מחזיר סימנין לאחורי העורף דלא אמר רבה בר בר חנה לא למעוטי שן וצפורן שן וצפורן בהדיא קתני להו, אלא א"ר ירמיה למעוטי מוליך ומביא הניחא למ"ד מוליך ומביא במליקה פסול אלא למ"ד כשר מאי איכא למימר בני ר' חייא סברי לה כמ"ד מוליך ומביא במליקה פסול, אמר רב כהנא מצות מליקה קוצץ ויורד וזו היא מצותה סבר רבי אבין למימר קוצץ ויורד אין מוליך ומביא לא א"ל רבי ירמיה כ"ש דמוליך ומביא במליקה כשר ומאי זו היא מצותה אף זו היא מצותה. והנה הרמב"ם בהל' שחיטה פ"א הל' ט' כתב וצריך השוחט שישחוט באמצע הצואר ואם שחט מן הצדדין שחיטתו כשרה, וכתב המ"מ דמ"ש הרמב"ם ואם שחט מן הצדדין שחיטתו כשרה דהוא דוקא בהחזיר הסימנים ומשו"ה השמיט דין השוחט מן העורף דשחיטתו פסולה משום דכיון דמן הצדדין איירי בהחזיר ובהחזיר אפי' מן העורף שחיטתו כשרה, ודבריו תמוהים דאם הי' סובר הרמב"ם דשוחט מן העורף שחיטתו כשרה כמו מן הצדדין למה כתב מן הצדדין דמשמע ולא מן העורף, ומש"כ המ"מ דהרמב"ם השמיט דין השוחט מן העורף שחיטתו פסולה נראה דלא השמיט כלל כיון שכתב למעלה בהל' ה' מקום השחיטה מן החי הוא בצואר וכל הצואר כשר לשחיטה וא"כ פשוט דאם שחט מן העורף דאינו שחיטה בצואר פסול, ובהל' ז' כתב ואיזהו מקום שחיטה בקנה משיפוי כובע ולמטה וכו' וכל שכנגד המקום הזה מבחוץ נקרא צואר ומוכח דסובר דצואר הוא דין מיוחד לבד מה שצריך שחיטה בסימנים ואף דעיקר פסיקת החיות הוא ע"י הסימנים מ"מ ההלכה היא דשחיטה היא מן הצואר וכמש"כ בהל' ה', ולכן השמיענו מקום הצואר, ונ"מ דאם ימשכו הסימנים למעלה או למטה במקום שלא נקרא צואר תהי' השחיטה פסולה דאף שהסימנים נשחטו במקום שראויים לישחט אבל יש דין צואר דוקא, וה"נ מחזיר סימנים אחורי העורף פסול בשחיטה, ומשנה שלימה שנינו השוחט מן העורף וכו' השוחט מן הצואר וכו' ומוכח דעורף לא נקרא צואר ואפי' החזיר סימנים ודאי פסול.
איברא דבגמ' בסוגיא דבני ר' חייא איתא להדיא דבשחיטה מחזיר סימנים אחורי העורף כשר, אבל זהו לפירש"י אבל בפי' רבינו גרשום שם איתא להיפוך, דמה דאמרי' מאי לאו למעוטי מחזיר סימנים לאחורי העורף דלא, היינו דבשחיטה פסול בזה דחה ר' ינאי דברי בני ר' חייא שאמרו ואי ס"ד מחזיר דוקא מאי איריא מולק אפי' שוחט נמי דסברי דמחזיר כשר בשחיטה ואף דדחי הגמ' ראיתו של ר' ינאי היינו למאן דאמר מוליך ומביא במליקה פסול אבל הרמב"ם פוסק להדיא כמ"ד כשר וממילא מחזיר סימנים פסול בשחיטה.
אכן עוד צריך לבאר דעת הרמב"ם במה דלא הזכיר כאן דין מחזיר סימנים לאחורי העורף ובפשוטו משמע דדוקא כהלכתו דמולק מן העורף וקוצץ מקודם המפרקת ואח"כ הסימנים דאם הרמב"ם מפרש הסוגיא כרבינו גרשום ומשום זה סובר דמחזיר סימנים פסול בשחיטה א"כ ע"כ כשר במליקה וא"כ הי' לו להזכיר כאן דין מחזיר סימנים דכשר במליקה.
והנה בפיהמ"ש להרמב"ם במתני' דהשוחט מן הצדדין כתב וז"ל לפי שזכר סדר המליקה והשחיטה וזכר המחלוקת שביניהם וכשיש שם מליקה לא תהא שחיטה דיבר על כל הדברים שנחלקו והנני מגיד לך עיקר כולם ואז תדע שהן חלוקין כמו שאמר, עיקר המליקה והשחיטה שלא תהא מליקה אלא בעורף ולא תהא שחיטה אלא בצואר עכ"ל ולכאורה אינו מובן שלא חידש שום דבר על מתניתין ומדבריו משמע שהוא מודיע לנו עיקר בשחיטה ובמליקה וגם לא זכר כלל דין מחזיר סימנים לא בשחיטה ולא במליקה ומכיון שבא לפרש עיקרי ההלכה הי' לו לפרש גם זה, ונראה דהרמב"ם מפרש פי' חדש בגמ' דלא כרש"י ודלא כרבינו גרשום דמה דאמר מאי לאו מחזיר סימנים לאחורי העורף היינו דמחזיר סימנים פסול בין בשחיטה בין במליקה והיינו דממתני' דהשוחט מן העורף פסול והמולק מן הצואר פסול הי' אפשר לומר דטעמא משום דבמליקה בעינן חתיכת המפרקת קודם הסימנים ובשחיטה בעינן חתיכת הסימנים שתהי' קודם המפרקת וא"כ לפי"ז אם מחזיר סימנים מאחורי העורף יהא כשר במליקה אם ימלוק קודם המפרקת מצד הצואר ואח"כ הסימנים ובשחיטה אם ישחוט הסימנים מצד העורף. לזה כפל התנא לומר כשר במליקה פסול בשחיטה וכשר בשחיטה פסול במליקה והודיענו דשחיטה מן העורף פסול בכל גווני אפי' במחזיר סימנים וכן מליקה מן הצואר פסול בכל גווני אפי' במחזיר סימנים ומולק מצד הצואר.
ואף דלפי"ז עדין לא ידענו דין מחזיר סימנים לאחורי העורף ומולק מצד העורף רק שמלק הסימנים תחלה ורק דזה ידענו מדאיצטריך התנא לכתוב ולהשמיענו דבכל אופן מולק מן הצואר פסול ואם היינו אומרים דמחזיר סימנים אחורי העורף כשר מצד העורף א"כ אין דין כלל שיהי' חתיכת העורף קודם הסימנים ולא שייך להשמיענו דמחזיר סימנים פסול כשמולק מצד הצואר ולכן מוכח דבאמת זה ג"כ עיקר דחתיכת מפרקת צריך להיות קודם חתיכת הסימנים אלא דמ"מ פסול במחזיר סימנים לאחורי העורף ומולק מן הצואר משום דבעי מולק מן העורף דוקא.
ואפשר לומר עוד, דבאמת מחזיר סימנים לאחורי העורף לא נקרא מולק מן העורף לגמרי דסימנים נקראו ג"כ צואר וכן מוכח בלשון הרמב"ם בהלכה ה' דכתב כיצד על דין הצואר וביאר שיעור הושט אלא דמ"מ יש צד הצואר ג"כ וכמו שכתבנו דאם מושך הסימנים למטה או למעלה משיעור הצואר פסול ונמצא דבמה דכפל התנא להודיענו שצריך דוקא מליקה מן העורף בלא שום מציאות אופני כשרות מן הצואר נתמעט מחזיר סימנים לאחורי העורף בין שמולק מצד העורף בין שמולק מצד הצואר משום דשניהם לא נקראו מן העורף, וכן נתמעט מחזיר סימנים אחורי העורף בשחיטה משום דכפל התנא לומר דצריך דוקא מן הצואר וזה לא נקרא מן הצואר, ומה דניחא להרמב"ם לפרש כן ולא כפירש"י ולא כפי' רבינו גרשום משום דלשני הפירושים ליכא מיעוט אלא על בבא אחת ואף דלמאי דמפרש דממעט מוליך ומביא ע"כ צריך לומר כן דבבא דכשר במליקה פסול בשחיטה הוא איידי דתני כשר בשחיטה פסול במליקה, מ"מ ניחא למסקנא יותר לומר דנתמעט בשתי הבבות, והיינו כפשטה דמתניתין דדוקא עורף במליקה וצואר בשחיטה.
-מלואים והשמטות-
מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה שלמה זלמן אוירבאך שליט"א.
בהל' [כ"]ג(') במש"כ בשיטת הרמב"ם דהחזיר סימנים אחורי העורף בשחיטה פסול כתב צ"ע דכיון דסתמא דגמ' אמר ואי ס"ד מחזיר דוקא מאי איריא מולק אפי' שוחט נמי, ופשוט להגמ' דבשחיטה כשר, ואם הרמב"ם סובר דפסול הו"ל לכתוב זה בפי', נראה דזהו כמו שפי' להדיא כיון דכתב ואם שחט מן הצדדין שחיטתו כשרה והוא בהחזיר סימנים כדפי' המ"מ, ומוכח דדוקא מן הצדדין ולא מן העורף, ובמש"כ בשיטת הרמב"ם דמחזיר סימנים אחורי העורף במליקה פסול, שכתב גם בזה דכיון דבני ר' חייא אמרי בהדיא שכן מצותה הי' לו לפסוק בפירוש שפסול, יש לומר דכיון דזה ודאי הא פסק דלא כבני ר' חייא דסברי שמצותה מחזיר, מה דלא כתב בפי' שהוא פסול הוא מבואר ע"פ מש"כ דמד' הרמב"ם פ"א מהל' שחיטה הל' ה' מוכח דסימנים נקראים צואר שכתב וכל הצואר כשר לשחיטה, כיצד בושט וכו', וכיון שכתב כאן כיצד מולקין קוצץ ויורד בצפורן ממול עורף, וכתב וחותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר שאם חתך רוב בשר הרי זו כמתה קודם שיגיע לסימנים, ומבואר דסימנים הם בסוף, וכיון שמוכח מדבריו דסימנים הם בסוף, וכיון שמוכח מדבריו דסימנים נקראים צואר א"כ אם מחזיר סימנים ומתחיל בסימנים אין זה מן העורף.