אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ה · הלכה כא

הלכה יט

המתפיס עולתו לבדק הבית וכן המקדיש נכסיו והיו בהן זכרים שדינן שיקרבו עולות אין עורותיהן לכהנים שנאמר עולת איש פרט לעולת הקדש אלא ימכרו העורות ויפלו לבדק הבית, אחד עולת איש או אשה או עכו"ם או עבד עורותיהן לכהנים לא נאמר עולת איש אלא להוציא ההקדש.
שדינן שיקרבו עולות, הלח"מ הקשה דהרמב"ם כאן סתר שיטתו דכאן פסק כר' יהושע שזכרים עצמן יקרבו עולות ובפ"ה מהל' ערכין פסק כר' אליעזר דזכרים ימכרו לצרכי עולות והנה עיקר מה שכתב כאן שדינן שיקרבו עולות אין ראיה דכונתו כר' יהושע שהזכרים יקרבו עולות לשם המקדיש משום דאדם חולק הקדישו והראויים למזבח לא הקדיש לבדה"ב דאפשר לומר דכאן לא נחית לדין זה שכבר הוא מבואר בהל' ערכין שימכרו לצרכי עולות והיינו דהקדישו חייל לבדה"ב אלא דכיון דראויים למזבח צריך למכרן למחוייבי עולות, ואפשר לפרש כן גם לשונו שדינן שיקרבו עולות דעכ"פ הזכרים יקרבו עולות, אלא דכונת הלח"מ להקשות יותר דבגמ' מבואר דהך אוקימתא לפרש הדרשא דעולת איש פרט לעולת הקדש דקאי במקדיש נכסיו היא כר' יהושע דהא אמר להדיא כדר' יהושע, ואף דאמר אח"כ ואפי' לר' יהושע דאמר אדם חולק הקדישו הני מילי בשר אבל עור תפיס, הא פירש"י וז"ל כלומר ואע"ג דאמר ר' יהושע אדם חולק הקדישו הראוי למזבח למזבח ושאינו ראוי למזבח יהא לבדה"ב לא שיהיו כשאר קדשי מזבח שעורותיהן לכהנים, וכונת רש"י במה שכתב כלומר הוא דכדר' אליעזר ודאי לא אתיא וטעמא דכיון דר' אליעזר סבר דימכרו לצרכי עולות ועיקר ההקדש הוא לבדה"ב אלא שצריך להקריבן משום דין המתפיס תמימים לבדה"ב לא יצאו מידי מזבח וצריך למכרן ח"כ כשמוכרן מוכרן לגמרי וגם עורן בכלל המכירה והלוקח נותן דמים בעד כל הבהמה וח"כ למה יהיה העור לבדה"ב ודוקא לר' יהושע דאינו מוכרן אלא הן עצמן יקרבו עולות בזה קמ"ל קרא דלגבי העור תפיס הקדשו לבדה"ב, וכיון דהרמב"ם פסק כר' אליעזר איך פסק הך דינא דהעור לבדה"ב.
ונראה דהרמב"ם אינו מפרש כפירש"י אלא דמה דאמר בגמ' ואפי' לר' יהושע הוא כפשטיה דלא מיבעי לר' אליעזר דאין אדם חולק הקדשו וההקדש הוא לבדה"ב דודאי מידרש קרא דעולת איש פרט לעולת הקדש על מקדיש נכסיו והיו בהן זכרים שימכרו לצרכי עולות דא"צ לפדות אלא הבשר והעור נשאר לבדה"ב אלא דאפי' לר' יהושע דאדם חולק הקדישו והקדש בע"ח אינו לבדה"ב אלא למזבח ה"מ בשר אבל עור תפיס הקדשו לבדה"ב וראיתי אח"כ במל"מ בפ"ה מהל' ערכין שציין לדברי הקרבן חגיגה סי' ע"ב ועיינתי בדבריו ומצאתי שכתב כן בדעת הרמב"ם.
אכן אכתי צריך ביאור דעכ"פ איך אפשר למכרן לחייבי עולות ונאמר דאין פודין מבדה"ב אלא הבשר והעור נשאר של בדה"ב דהא החייב עולה ואמר הרי עלי עולה יש בדבריו להביא עולה שלימה שיהי' כל הקרבן שלו הבשר עם העור ויהי' הבשר למזבח והעור לכהנים וא"כ דין זה אפשר רק באומר הרי עלי עולה בחייה וכדמוקים הגמ' בתמורה ד' י"א ע"ב באומר רגלה של זו עולה שתימכר לצרכי עולות דפריך בגמ' והא קא מייתי בהמה מחוסרת אבר ומשני באומר הרי עלי עולה בחייה, והרמב"ם הרי סתם דבריו ומשמע דאפשר למכרן לחייבי עולות שנדרו עולה בסתם ואיך פוטרין עצמן במה שיקריבו עולה שהעור אינו שלהם ולא תתקיים בהעולה דיני עולה שהעור לכהנים,
והנראה בזה עפ"מ שכתבתי בפ"ב מהל' גניבה הל"א ואלה דברי שם, בפ"ו מהל' מעילה הל' ב' כתב הרמב"ם ק"ק התמימים שתלש מצמרם כיון שנהנה בפרוטה מעל אעפ"י שלא פגם שהרי הן דומים לכוס של זהב שאינו נפגם שאין תלישת הצמר פוסלת אותן מליקרב, וכתב ע"ז הראב"ד וז"ל א"א זה אמרו מעצמו באין לו סמך לא במשנה ולא מתוספתא ולא מגמ' והלא לא חלקו במשנה אלא בין חטאת חיה למתה שאין פגם למתה אבל בחיה לא חלקו כלל ומה שאמר אין לו טעם שהקרבן התמים אפשר שיפול בו מום ויפגום וימכר ועוד שהעור לכהנים הוא והוא נפגם אצלם שקודם זריקה מועלין בכולן והוא דבר שיש בו פגם עכ"ל, ובטעם מחלוקת הרמב"ם והראב"ד נראה דהרמב"ם סובר דקדושת קרבן אין בזה להקדש כלל דין ממון, ולכן סובר דלא שייך פגם דחף שרוכב על הבהמה ותיכחש ויופחת חלבה ושמנה אין בזה היזק ממון למזבח וכ"ש אם תולש מצמרה דודאי אין היזק למזבח, וזהו שכתב הרמב"ם דכיון דבפגם אינה נפסלת מלקרב אין בזה פגם למזבח, ולכן מה שקדוש קדושת מזבח חייב בנהנה ולא בפגם, ומה שהקשה הראב"ד דהא אם יפול בה מום יופחתו דמיה נראה דסובר הרמב"ם דעכ"פ עכשיו שהוא קרבן תמים אין בו דין דמים ואין היזק למזבח אם יופחתו דמיה ולכן לא שייך בו פגם.
ונמצא מבואר דלשיטת הרמב"ם אין בקדשי מזבח דין זכות ממון להקדש, והנה אם יקדיש עולה חוץ מעורה ושעורה תשאר חולין זה ודאי אי אפשר דכיון דינקי אברים מהדדי וגם העור יונק מן הבשר לכן גם העור שייך להקרבן והעור אינה ניתרת אלא ע"י זריקה ואינו יכול להתנות שהעור ישאר חולין, אבל שפיר אפשר לר' אליעזר שצריך למכור הזכרים לצרכי חייבי עולות שימכרו להם רק הבשר והעור ישאר לבדה"ב דבעיקר חיוב עולה אין זכות למזבח בזה שהעור יהי' אחר זריקה לכהנים ומשום זה סובר הרמב"ם דבקדשי מזבח ליכא פגם ולכן לא איכפת לן בזה שהחייב עולה לא זכה בהעור שנשאר העור אחר הקדשו לעולה של בדה"ב, ולא דמי לאמר רגלה של זו עולה דא"א למכור לחייבי עולות אא"כ אמר הרי עלי עולה בחייה דרגלה שאני שהיא קריבה למזבח וכשהוא חייב עולה שלימה אינו פוטר עצמו בעולה חסירה, אלא דמ"מ גם לר"א איצטריך קרא דעולת איש פרט לעולת הקדש ולא כהקרבן חגיגה שנטה בסוף דבריו לומר דאפשר לפרש מה דאמר בגמ' וכדר"י היינו דלר"א לא צריך קרא כיון דמעיקרא היה העור של בדה"ב, אבל לפי"מ שבארנו יש לומר דבלא קרא היינו אומרים דכמו דא"א שהעור ישאר חולין כיון דהוא יונק מהעולה שהיא קדשי מזבח ה"נ א"א שהעור ישאר קדשי בדה"ב ואפי' אם אמר הנודר הרי עלי עולה בחייה לא מהני, דלא מהני זה אלא היכי דרגלה היתה מקודם עולה ועכשיו הם ביחד עולה אבל שישאר העור בדה"ב א"א כיון דיונק מקדשי מזבח, וכמו שאינו ניתר ע"י פדיון קודם זריקה לכן צריך קרא דעולת איש פרט לעולת הקדש דכיון דהעור הוא של הקדש בדה"ב גם החלק שיש בהעור שהוא של מזבח לא אמרה תורה בזה שיהי' לכהנים ולאחר שיותר ע"י זריקת הדם ישאר לבדה"ב.
איברא דלפ"ז יקשה על הראב"ד כיון שחולק וסובר דקדשי מזבח יש זכות למזבח אפי' לגבי העור שיהי' לכהנים א"כ למה לא השיג עליו דלר"א דימכרו לצרכי עולות מי שחייב עולה בסתם אינו יכול לפטור עצמו בעולה שעורה ישאר לבדה"ב וע"כ צריך למכור כל הבהמה עם העור שיצא גם העור מרשות בדה"ב וינתן לכהנים. ואולי אפשר לומר דאף דגבי סתם עולה סובר דיש זכות למזבח בעור העולה בזה שינתן לכהנים מ"מ יכול לפטור את עצמו מי שחייב עולה גם בעולה שנשאר העור לבדה"ב והוא דחוק, אכן יש לבאר מה שלא השיגו הראב"ד באופן אחר, והוא דמדבריו בהשגתו בפ"ה מה' ערכין הל' ח' מוכח דאינו מסכים בזה דקי"ל כר"א שכתב שם ואם במקדיש נכסיו סובר כר"א וביותר לפי מה שסיים דבריו וכתב ואני אומר שר' אליעזר ששנה זו המשנה ס"ל כר' יהושע וכו' ע"ש וכיון דטעמא דפסק הרמב"ם כר' אליעזר אף דלא קיי"ל כמותו לגבי ר' יהושע דשמותי הוא זהו משום דר' עקיבא אמר שם רואה אני את דברי ר' אליעזר כמש"כ שם המ"ע, וכיון דלדעת הראב"ד ר' אליעזר סבר כר' יהושע וקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו ואף דר' אליעזר פליג בתחלה על ר' יהושע הא קיי"ל דר"א שמותי ולא קיי"ל כמותו וממילא לדעת הראב"ד א"צ לפסוק כר"ע לגבי ר' יהושע, וזהו מש"כ ואם במקדיש נכסיו סתם סובר כר' אליעזר משום דהוא אינו סובר כן, וכיון דלהלכה לשיטתו בעצמו אין לו מה להשיג כאן ועל שיטת הרמב"ם אינו יכול להשיג שלשיטתו מיושב לכן לא השיגו כאן ומיושב בפשיטות.
-מלואים והשמטות-
מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה שלמה זלמן אוירבאך שליט"א.
שם בהל' כ"א בד"ה ונמצא כתבתי להקדיש עולה חוץ מעורה בודאי א"א כיון שהעור יונק מהבשר, אבל זה אפשר לר"א למכור הזכרים לצרכי עולות והעור ישאר לבדה"ב, כתב בזה דכיון דאין מוכרין את העור מחיים ואינו יוצא מחיים מרשות בדה"ב א"כ איך מהני אח"כ פדייה הא בעינן העמדה והערכה אפי' בקדשי בדה"ב, נראה בזה דכיון דיש בעיקר הקדישו דין קדושה לבדה"ב וקדושת מזבח להקרבה ושצריך למכרן לחייבי עולות, לכן עיקר ההקדש הוא באופן זה וגם כשימכרו אותם לחייבי עולות אינו דין פדיה אפי' על הבשר שיהי' צריך דין העוה"ע דהא לא הוזכר העוה"ע לא בגמ' ולא ברמב"ם וע"כ דכיון דמעיקרא חל כן ההקדש ואין מוציאין כאן הקדש לחולין לא בעינן העוה"ע, ואף דגבי הקדש עילוי בתמורה דף ל"ב כתב הרמב"ם בפ"ו מהל' ערכין הל' ח' ותערך הבהמה ותפדה יש לומר דהתם הא מיירי בסתם קדשי מזבח ויש בזה גם קרבנות הנאכלות, לכן צריך העוה"ע, ובהל' י' במקדיש עולה לבדה"ב דאמר עולה אין בה אלא עיכוב גזברין, ומדברי סופרים שלא תשחט עד שתפדה לא הזכיר שתערך, ועתה בעור העולה כיון דבחיי הבהמה כשימכרו אותה לחייבי עולות נשארה כולה עולה, ורק דאינו מחוייב החייב עולה לפדותה מבדה"ב לגמרי עם העור ויכול להשאיר לבדה"ב הזכות שאחר שחיטה יהי' שייך העור לבדה"ב, א"כ לא נשאר לבדה"ב זכות בחיי הבהמה ולא נעשה דין העוה"ע מחיים, ואחר שחיטה נשאר רק העור לבד שאין בו דין העוה"ע.
ומה שכתב דא"כ מאי איריא זכרים דאפי' נקבות אפשר להשאיר העור, לא ידעתי דהא עיקר דינא כאן בדין עור העולה אם ניתן לכהנים וילפינן מעולת איש פרט לעולת הקדש, ומה שייך זה לשלמים שהעור שייך לבעלים ואם הבעלים יפדו מבדה"ב שיהי' אפשר להקריבו לשלמים להשאיר עור העולה לאחר שחיטה שיהי' של בדה"ב, מה ירויחו בזה הלא יצטרכו אחר שחיטה לפדותו.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה