אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ה · הלכה יט
כל עורות קדשי הקדשים לכהנים בין בקרבנות צבור בין בקרבנות יחיד שנאמר עור העולה אשר הקריב. אבל עורות הקדשים קלים לבעלים. וכל עולה שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו הכהנים בעורה שנאמר עולת איש עולה שעלתה לאיש. כל קדשי הקדשים שאירע בהן פיסול קודם הפשטן אין עורותיהן לכהנים לאחר הפשטן עורן לכהנים.
וכל עולה שלא זכו וכו', בזבחים דף ק"ד ע"א מייתי הגמ' הא דתניא רבי אומר הדם מרצה על העור בפני עצמן וכשהוא עם הבשר נולד בו פסול בין קודם זריקה בין לאחר זריקה הרי הוא כיוצא בו ר' אלעזר בר"ש אומר אין הדם מרצה על העור בפני עצמו וכשהוא עם הבשר נולד בו פסול קודם זריקה הרי הוא כיוצא בו, אחר זריקה הורצה בשר שעה אחת יפשטנו ועורו לכהנים, ואמר ע"ז בגמ' לימא בדר' אליעזר ור' יהושע קא מיפלגי דר' יהושע סבר אם אין בשר אין דם ור' אליעזר סבר דם אע"פ שאין בשר מ"ד הורצה כר"א ומ"ד לא הורצה כר"י, אליבא דר"א כ"ע לא פליגי כי פליגי אליבא דר' יהושע מ"ד לא הורצה כר"י מ"ד הורצה אמר לך עד כאן לא אמר ר' יהושע התם אלא בבשר דליכא פסידא לכהנים אבל עור דאיכא פסידא לכהנים אפי' ר' יהושע מודה מידי דהוי אדיעבד דתנן נטמא בשר או נפסל או שיצא חוץ לקלעים ר"א אומר יזרוק ר' יהושע אומר לא יזרוק ומודה ר' יהושע שאם זרק הורצה, ושיטת רש"י דרבי וראב"ש פליגי באבוד ושרוף ומה דאמר מידי דהוי אדיעבד היינו דכמו דגבי יוצא אמרינן דבדיעבד הורצה אלמא דאיכא קולא בהך דרשא דאם אין בשר אין דם ה"נ גבי אבוד ושרוף אף דלא הורצה הקרבן לענין עור מודה דהורצה, והתוס' כתבו דרבי וראב"ש פליגי בנטמא ויצא אם מרצה על העור משום דהא דלא יזרוק לכתחלה הוא מדרבנן גזירה אטו אבוד ושרוף לכן לענין עור אף דהקרבן הורצה בדיעבד מ"מ סבר ראבר"ש דאינו מרצה על העור גזירה אטו אבוד ושרוף.
ועתה עלינו לבאר דעת הרמב"ם דאין לפרש דעתו כפירש"י דא"כ היה לו להביא הך דינא דבודאי קיי"ל כרבי דאף שנאבד או נשרף הבשר ולא הורצה הקרבן מ"מ אם זרק מרצה על העור, ואין לפרש דעתו כפי' התוס' דהא כתב בפ"א מהל' פסוה"מ הל' ל"ד דטעמא דבנטמא בשר אם זרק הורצה משום דהציץ מרצה ומוכח דבלא רצוי ציץ מדאורייתא אינו מרצה, איברא דביצא ליכא רצוי ציץ ובהל' ל"א כתב דין נפסל ויצא דאם זרק הורצה ולא כתב טעמא וע"כ צריך לומר כמש"כ רש"י בפסחים דף ל"ד ע"ב משום דהוי פסולו מחמת דבר אחר וצריך לחלק בין נטמא ליצא דבנטמא הוי טעמא משום רצוי ציץ והוי פסול בעיקר הקרבן ואי לאו דציץ מרצה לא היתה הזריקה מרצה גם על הבעלים דטומאה היא פסלות מדין חלול ולא מהני זריקה לטמא לכן היה מעכב גם ברצוי הקרבן לגבי הבעלים, אבל יוצא הוי רק איסור על הבשר ואסור מובשר בשדה טרפה משום יוצא חוץ למחיצתו, והוי פסול מחמת דבר אחר לכן אינו מעכב בדיעבד בריצוי הקרבן לגבי הבעלים, אבל עכ"פ זה מוכח דהרמב"ם אינו סובר כפי' התוס' דכל הדין דלא יזרוק בנטמא ויצא הבשר הוא רק מדרבנן משום גזירה.
ונראה בדעת הרמב"ם דהרמב"ם ודאי מפרש כפי' התוס' דהפלוגתא הוא ביצא הבשר ומה דתלי לה מעיקרא בפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע ומסיק דפליגי אליבא דר' יהושע אף דודאי ביצא אם זרק הורצה, זהו משום דסובר הגמ' דלר' אליעזר דסבר דם אע"פ שאין בשר תלוי היתר העור רק בהרצאת הקרבן משום דהבשר גופיה אין אנו צריכין לומר שהדם מתיר להבשר אלא שהדם מרצה על הקרבן וממילא הותר הבשר והעור וא"כ אין טעם לתלות היתר העור בהיתר הבשר. אבל לר' יהושע דסבר אם אין בשר אין דם משום דצריך שהדם ירצה על הבשר בזה סבר ראבר"ש דאף דבדיעבד אם יצא הבשר אם זרק הורצה הקרבן לגבי הבעלים מ"מ לגבי העור אמרינן דהיתר העור תלוי בהיתר הבשר וכיון דלגבי הבשר לא הועילה הזריקה להתירה לכן לא מהני הזריקה גם לגבי העור כיון דהיתר העור אינו תלוי רק בהרצאת הקרבן לגבי הבעלים אלא בהרצאת בשר הקרבן, ורבי סבר דכיון דאמרינן דיוצא הוי פסולו מחמת דבר אחר אין חסרון מה דיצא הבשר לדין היתר העור דהעור שפיר מהני ליה זריקה כיון דפסול הבשר הוא מחמת דבר אחר.
ונוכל לומר דפליגי גם בנטמא הבשר, ואף דבנטמא ודאי הציץ מרצה בדיעבד, מ"מ יש לומר בטעמא דראבר"ש כיון דציץ לא מהני אלא לגבי הרצאת הקרבן אבל הבשר הטמא נשאר בטומאתו ובאיסורו לכן לא הותר העור ע"י הזריקה ורבי סבר דע"י רצוי הציץ חשבינן הבשר לגבי העור כמו שהותר לגמרי ושפיר מרצה הדם ומתיר להעור ע"ג הבשר, וזהו עיקר טעמא דמהני רצוי ציץ להרצאת עיקר הקרבן לגבי הבעלים אף דהציץ אינו מתיר להבשר מ"מ לא אמרינן בזה אם אין בשר אין דם דע"י רצוי הציץ הוי כמו שיש בשר, ואשכחן כה"ג מפורש במנחות דף ט"ו ע"א גבי נטמא אחת מן החלות דאמר הגמ' רבנן סברי הציץ מרצה על אכילות, וכתבו התוס' וז"ל לא למישרייה לטמא באכילה אלא לענין דלא הוי האי טמא כאבוד ושרוף אלא חשוב כטהור לענין דשריא האי זריקה דאידך דטהור גמור עכ"ל, וה"נ סובר רבי דמהני רצוי הציץ לחשוב כאילו הותר הבשר להתיר העור ע"י הזריקה.
-מלואים והשמטות-
מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה שלמה זלמן אוירבאך שליט"א.
שם בהל' י"ט בד"ה ועתה כתב דלמה לא נוכל לומר דהרמב"ם סובר כמש"כ התוס' בטעמא דביצא אם זרק הורצה אף דביצא ליכא רצוי ציץ משום דזריקה מועלת ליוצא, בזה באמת קצרתי כאן ובפ"א מהל' פסוה"מ הל' בד"ה והנה מבואר זה.
שם בד"ה ונראה במש"כ דלר"א דסובר דם אע"פ שאין בשר וא"צ לזריקת הדם שיתיר הבשר רק להרצות הקרבן סובר הגמ' דתלוי היתרו של הבשר בזריקה זהו משום דהיתרו תלוי בהרצאת הקרבן, כתב ע"ז דבפסחים דף ע"ז משמע קצת דלר"א איסור אכילת בשר לפני זריקה היא כעין איסור אכילת בשר לפני הקטרה, וכונתו דשם אמר ר"א דקרא דובשר תאכל אתי שאין הבשר ניתר באכילה עד שיזרק הדם, וע"ז אמר ר"י דהוא ק"ו מאימורין דכי ליתנהו לא מעכבי כ"ש דם דכי ליתיה מעכב כי איתיה לכ"ש, ואמר ע"ז ר"א מילתא דאתייא בק"ו טרח וכתב לה קרא דמשמע דקרא דוהבשר תאכל הוא לגלות כמו הק"ו שהוא למוד מאימורין, אבל יש לומר דהלמוד מאימורין ג"כ מגלה דקודם הרצאת הקרבן לא הותר הבשר, וכמו דאמר דפשיטא דאם אין הדם לרצות ודאי לא הותר הבשר וכפירש"י שם וז"ל דהא תרווייהו מודו דאם אין דם אין בשר דמתחלת הקדשן הן נאסרין וכפרה אינה באה אלא בדם, וכיון דכפרה ליתא איסורא להיכן אזיל, ובאמת צ"ב דלמה יהי' הו"א דאם יש דם ויהי' כפרה יהי' מותר הבשר לפני הכפרה, אבל עכ"פ חזינן דסבר הגמ' דצריך ע"ז קרא או ק"ו מאימורין, אבל השתא דאיכא קרא או ק"ו מאימורין מגלה דבלא הרצאת הקרבן לא הותר הבשר, ומשום דגם הקטרת אימורין יש בהם כפרה, כדכתיב וכפר גם על הקטרת אימורין, וזהו לר"א דר"י אמר לו לטעמיה, אבל לר"י דאם אין בשר אין דם מוכח דהדם בא גם להתיר הבשר או האימורין לבד הרצאת הקרבן ולכן לר"י תלוי היתר העור בהיתר הבשר, ולר"א אין תלוי היתר העור אלא בהרצאת הקרבן.
עוד כתב דלפי"ד צ"ב לדעת ר"א דא"כ זריקה שלא במקומה כיון דמכפרת מה טעם אין הבשר מותר באכילה, זו בודאי הערה חזקה אלא דאפשר באמת מתני' דזריקה שלא במקומה פסול הבשר הוא להלכה דקיי"ל כר"י, ואף דכדאמר שמואל פסול בשר אבל בעלים נתכפרו מקרא דואני נתתיו לכם על המזבח לכפר פריך בגמ' א"ה בשר נמי ומשני אמר קרא לכפר לכפרה נתתיו ולא לדבר אחר, יש לומר דזהו הכל להלכה דצריך היתר על הבשר לבד הכפרה, דקרא דלכפר הא אינו מיותר, דזהו עיקר חידושא דקרא דמכפר בכל מקום שבמזבח, אלא דאמר שמואל דלא ילפינן מקרא אלא לכפר ולא על היתר הבשר, ובזה מבואר ג"כ מה שכתבתי בפ"י הל' כ' ע"פ ד' הירוש' דאם נטמא הדם לא הותר הבשר אף דהציץ מרצה על הבעלים, דיש לומר דזהו ג"כ להלכה.