אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעילה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ו · הלכה ב
קדשי קדשים התמימים שתלש מצמרן כיון שנהנה מהן מעל אע"פ שלא פגם, שהרי הן דומין לכוס של זהב שאינו נפגם שאין תלישת הצמר פוסלת אותן מליקרב, אבל אם נפל בהן מום הואיל ולמכירה עומדים והגיזה פוגמת דמיהן לא מעל עד שיהנה ויפגום בפרוטה, תלש מהן אחר שמתו כיון שנהנה מעל שאין פגם למתה, ומעילה זו מדבריהם כמו שביארנו.
השגת הראב"ד קדשי קדשים התמימים, א"א זה אמרו מעצמו ואין לו סמך לא ממשנה ולא מתוספתא ולא מגמרא, אלא לא חלקו במשנה אלא בין חטאת חיה למתה שאין פגם למתה, אבל בחיה לא חלקו כלל, ומה שאמר אין לו טעם שהקרבן התמים אע"פ שהוא עומד לקרבן אפשר שיפול בו מום ויפגם וימכר, ועוד שהעור לכהנים הוא והוא נפגם אצלם שקודם זריקה מועלין בכולן, והוא דבר שיש בו פגם.
הכ"מ תמה על השגת הראב"ד דהא הוא גמ' מפורשת דעל מה דתנן לא מעל עד שיפגום פריך מכדי בבהמה תמימה היינו כוס של זהב ומשני אמר רב פפא בבעלת מום עסקינן וכתב ואפשר שלא היה כתוב כן בנוסחא שלו, ובמה שכתב הראב"ד שהקרבן התמים אפשר שיפול בו מום. כתב הכ"מ מדברי בעל מ"ע דהשתא מיהא תמים הוא ואין לנו בהקדשות אלא מקומו ושעתו כדאיתא בתוספתא ובשעה שנהנה פגם, ועוד תניא התם עד שתהא הנאתו ופגימתו כאחד, עכ"ל. והנה בעיקר ההלכה לפי גירסתנו הרי דברי הרמב"ם ברורים, אלא דצריך לבאר עיקר טעם מחלוקתם, ובמה שכתב הראב"ד שהקרבן התמים אפשר שיפול בו מום שכתב המ"ע דעכשיו מיהא תמים הוא ואין להקדשות אלא מקומו ושעתו, יסוד דבריו הוא מה דתנן בערכין דף כ"ד דפרה אם ממתינין אותה לאיטלס משובחת היא, וכן מרגלית אם מעלין אותה לכרך משובחת היא, אין להקדש אלא מקומו ושעתו, וזה ילפינן מקרא דכתיב ונתן את הערכך ביום ההוא, אבל אין מזה ראיה דלא הוי פגימה לגבי תמימה כיון שאם יפול בה מום יחסר דמיה, ואפשר דזה הוי פגם גם עתה, ובאמת יש מחלוקת הראשונים בכעין זה דבמה דאמרינן בקדושין דף י"ב דאם קדשה בתמרה אפי' עומד כור תמרים בדינר מקודשת חיישינן שמא שוה פרוטה במדי סובר הרמב"ם דאם הוא דבר המתקיים עד מדי הוי קדושי ספק מד"ת, אבל הרמב"ן סובר דאינו אלא מדרבנן וכתב דאין לממון אלא מקומו ושעתו, כדאמרינן בערכין לגבי הקדש, וא"כ אינו מוכרח דבכל דין לגבי ממון אמרינן אין להקדש אלא מקומו ושעתו, ועוד דאפי' לדעת הרמב"ן אינו מוכרח דלגבי פגם לא הוי פגם מה שאם יפול בה מום יופחת דמיה, ובשל הדיוט ודאי הי' נחשב פגם.
ונראה לבאר עיקר טעם מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, דהרמב"ם סובר דקדושת קרבן אין בזה להקדש כלל דין ממון, ולכן סובר דלא שייך פגם דאף שרוכב על הבהמה ותוכחש ויופחת חלבה ושמנה אין בזה היזק ממון למזבח, ואף דבחטאת יש בזה אכילת בשר לכהנים אבל אין להקדש בזה גדר דין ממון, וכהנים משולחן גבוה קא זכו אחר זריקה, ולכן אף שאם יפול בה מום יופחתו דמיה, זהו כשיפול בה מום יהי' אז דין קדושת דמים למזבח שממה שיפדו יקריבו קרבן ואז יהי' בזה דין דמים, אבל כל זמן שהקרבן תמים אין בו דין דמים, אלא דין קדושת הגוף, ומשום זה לא קשה מה שכתב הראב"ד ועוד שהעור לכהנים, דהרמב"ם סובר דעור לא עדיף מבשר, וכמו שאנו אומרים דמה שיוכחש בשר החטאת אין בזה פגם להקדש משום דרק אחר זריקה משולחן גבוה זכו, ה"נ לגבי העור דאף דעורות קדשי קדשים לכהנים, אבל זה ג"כ הא הוי רק אחר זריקה, וכדתניא בזבחים דף מ"ד העולה דמה מתיר בשרה למזבח ועורה לכהנים, א"כ אינו אלא דין מדיני הקרבן אחר זריקה, אבל קודם זריקה כל הקרבן עם העור יש בו רק קדושת קרבן ולא דין דמים, ולכן דוקא בבע"מ כיון דעומד לימכר יש בו דין דמים, וזהו דעת הרמב"ם ולפי גירסתנו בגמ', אבל דעת הראב"ד וכפי שכתב הכ"מ דע"כ לא הי' בגירסתו מה דפריך הגמ' אמתני' ואוקימתא דר"פ דמוקים להדיא בבע"מ, סובר דכיון דעכ"פ איכא דין בקדשי מזבח דכשיעשו בע"מ ימכרו ומהדמים יקריבו אותו הקרבן שהיה קרב כשהי' תמים, א"כ יש בזה גופא דין דמים להקדש ומה שהקשה מזה שהעור לכהנים ולא מזה שהבשר לכהנים דהא בחטאת מיירי, נראה דבבשר החטאת כיון דזהו ג"כ מדיני הקרבן וכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין, גם להראב"ד אין זה דין ממון להקדש, אבל העור אינו אלא דין ממון ומשום זה סובר דכל הקרבן כשהוא חי יש בו דין ממון להקדש.