אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעילה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ה · הלכה ז
קן שבראש האילן של הקדש שבנה אותו העוף מעצים ועשבים וכיוצא בהן, כל הקן עם הביצים שבו עם האפרוחים הצריכים לאמן אין נהנין בהן והנהנה לא מעל.
קן שבראש האילן, הכ"מ הביא הסוגיא דמעילה דף י"ד וכתב ואסיקנא אפרוחים כאן וכאן מותרים ביצים כאן וכאן אסורים, וכתב על זה ומשמע דקן דאייתי עצים מעלמא נהנים ממנו, ויש לתמוה על רבינו שסתם וכתב שאין נהנים ממנו, והנה יש כאן חלופי גרסאות גירסת רש"י וגירסת תוס', והכ"מ הביא כאן גירסת תוס' ואינו מובן מה שכתב דמשמע דקן דאייתי עצים מעלמא נהנים ממנו דהא תנן קן שבראש האילן של הקדש לא נהנין ולא מועלין, והתוס' באמת הקשו דאמאי של הקדש לא נהנין כיון דאייתי עצים מעלמא ותירצו דגזרינן דילמא אתי לאיחלופי בקנים המחוברים באילן, וכן כתב רש"י בע"ז דף מ"ב לפי גירסתו שם דאיתא בגמ' להדיא לא נהנין מדרבנן, שפי' דילמא אתי לאיתהנויי מעצי האילן דהקדש גופי', ובאשרה לא גזור דבדילי מיני', אבל עכ"פ מפרשים דקן של הקדש גם הקן אסור, ורש"י במעילה לפי גירסתו שם דגורס דיקא נמי כתב דמוכיח דאייתי עצים מעלמא ומשו"ה לא נהנין הואיל ועל אילן של הקדש קאי, עכ"פ לכל הפירושים בשל הקדש אסור גם הקן ואינו מבואר דברי הכ"מ.
ונראה שהכ"מ מפרש דלפי"מ דמסיק אפרוחים כאן וכאן מותרים ביצים כאן וכאן אסורים, דהקן נהנים גם גבי הקדש כיון דאייתי עצים מעלמא, ומה דתנן לא נהנין ולא מועלין קאי על הבצים, ומה דתנן שבאשרה יתיז בקנה על האפרוחים באשרה ולא בהקדש, נראה דסתם אילן של הקדש, גם קרקע שסביב לו ג"כ הקדש, וא"כ אסור לכתחילה לילך להאילן עם קנה להתיז האפרוחים.
וראיתי שכבר עמד בזה התוי"ט, והמרכה"מ הביא ד' הלח"מ והמל"מ בפ"ז מהל' עכו"ם והלח"מ הביא ד' הרמב"ם בפיהמ"ש ולפי דבריהם מפרשים ד' הרמב"ם עם ד' התוס' בתירוצם במעילה דמה דהקן אסור הוא משום דילמא אתי לאיתהנויי מעצי האילן גופי' וכדברי רש"י בע"ז, אבל המעיין בדברי הרמב"ם בפיהמ"ש שכתב וז"ל והמאמר בהל' זו אינו אלא בקן עצמו שבנאו העוף בעצים ועשבים שמביא ממקום אחר, ולפיכך לא נהנין ולא מועלין כשהוא בשל הקדש, אבל באשרה מותר ליקח אותו הקן מראש האשרה, עכ"ל, ולא כתב שום טעם לחלק מהקדש לאשרה שצריך טעם כיון דהאיסור משום גזירה, והתוס' כתבו דבשניהם אסור, ולד' רש"י בע"ז באשרה מותר משום דאשרה בדילי מיניה, עכ"פ אינו דבר פשוט, וכיון שבא לפרש הרי הי' צריך לפרש החילוק משל הקדש לאשרה.
לכן נראה דכונת הרמב"ם הוא כדברי הר"נ שכתבתי בהל' ה' דיש חצר להקדש, אלא שאין מועלין במה שקנה הקדש ע"י חצר, ובהגמ' צריך לגרוס כגירסת הגמ' בע"ז ולא כפירש"י שם דהוא משום גזירה אלא משום חצר הקדש, ולכן באשרה דלא שייך קנין אשרה לכן בשל אשרה מותר וזהו שכתב הרמב"ם בפשיטות החילוק בין של הקדש בין באשרה, ויש לומר דזהו כונת רש"י במעילה בד"ה דיקא נמי, שכתב אא"ב דאייתי עצים מעלמא להכי לא נהנין מדרבנן הואיל ועל אילן של הקדש קאי והיינו דחצר הקדש קונה להקדש.
ובדרך אפשר יש ליישב גם לפי גירסת הגמ' דמעילה לגירסת התוס' דפריך של הקדש אמאי לא נהנין, די"ל דאין הטעם משום דחצר הקדש אינו קונה, אלא משום דסתם קן בראש האילן אינו משתמר וצריך שיהי' עומד בצד שדהו ולומר זכתה לי, ולכן לפי"מ דאמר הגמ' בב"ק דף כ"א הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי, יש לומר דהוי נמי כמו עומד בצד שדהו ואמר זכתה לי, ובב"ק לא הוי סבר ר' אבהו הכי, ומשום זה אמר משמי' דר' יוחנן דהדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר, דמוכיח בנטל אבן או קורה של הקדש, ודחה ר"פ משום דהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי, ולכן יש לומר דהגמ' שם הוי סבר כר' אבהו, אבל להלכה קונה חצר הקדש ואפי' אינו משתמר, ואיני קובע בזה רק בגדר אפשר.