אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעילה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ה · הלכה ו
גידולי הקדש מועלין בהן, כיצד הקדיש שדה והוציאה עשבים אילן ועשה פירות מועלין בהן, אבל המקדיש את הבור ריקן ואח"כ נתמלא מים, הקדיש אשפה ואח"כ נתמלא זבל שובך ונתמלא יונים, הואיל ואינן גידולי הקדש אין מועלין בהן, וכן הזבל והפרש שבחצר הקדש לא נהנין ולא מועלין, ומה יעשו בהן ימכרו ויפלו דמיהן לנדבה, מעין שהוא יוצא מתוך שדה הקדש אסור ליהנות במים שיוצאים ממנו בתוך השדה והנהנה לא מעל, יצאו המים חוץ לשדה מותר ליהנות בהן.
אבל המקדיש את הבור ריקן, בב"ב דף ע"ט מוקי הגמ' מתני' דתנן מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן במים הבאין דרך חצרו לבור, ומבואר שם בפי' רשב"ם ותוס' דבדלא באו דרך חצרו לבור אינם קדושים דאין קנין חצר להקדש, ובבאו דרך חצרו לבור מבואר בגמ' דלא קדשו אלא למ"ד אדם מקנה דשלבל"ע ולפי סוגיית הגמ' שם צ"ל דקודם דמפרש במים הבאים דרך חצרו לבור מה דתנן אין מועלין מה שבתוכן היינו דאינם קדושים כלל ואיסורא נמי ליכא וא"כ צריכים באור ד' הרמב"ם שכתב וכן הזבל והפרש שבחצר הקדש לא נהנין ולא מועלין, ומשמע דגם במים שבבור לא נהנין, וצריך לומר דהרמב"ם מפרש כמש"כ הר"נ הובא בש"מ בב"ב שם דלעולם יש חצר להקדש ומ"מ אין מועלין במה שזכה הקדש ע"י חצר דמה דקדיש ממילא ליכא מעילה ואפי' ר' יוסי לא סבר דמועלין אלא בגידולי הקדש דמהקדש קא רבו עכ"ל אלא דצריך לבאר בזה הסוגיא דמעילה דף י"ד ונבאר זה בהל' ז'.
ויש להוכיח כן בדעת הרמב"ם דסובר דחצר הקדש קונה להקדש מדין הזבל והפרש שבחצר הקדש, שכתב ע"ז הכ"מ ברייתא, ופירש"י הזבל הוא הפרש של קדשים שהוא בחצר, וה"ה בכל מקום אלא שדרכו בחצר של הקדש עכ"ל, וכן כתבו שם התוס' הפרש והזבל פי' שיצאו מן הקדשים, אבל אינו מבואר דאם כונת הרמב"ם בפרש וזבל שיצאו מבהמות קדשים א"כ למה הוצרך להוסיף על לשון הברייתא שבחצר הקדש ובברייתא לא תניא שבחצר הקדש אלא שבחצר, ומוכח דאינו מפרש דדוקא בזבל ופרש שיצאו מבהמות קדשים, אלא דגם בסתם זבל ופרש שבחצר הקדש לא נהנין משום דחצר הקדש קונה, אכן לכאורה א"א לומר כן דהא בגמ' שם מוכח להדיא דקאי בזבל ופרש מבהמות הקדש, דקאי שם בהא דאמר רב הונא המקיז דם לבהמות קדשים מועלין בו, ופריך מדתנן חלב המוקדשין וביצי תורין לא נהנין ולא מועלין, ומשני כי קאמינא לגבי דם דלא מתקיימא בלא דם וכו' וע"ז פריך מהזבל והפרש שבחצר אין נהנין ואין מועלין אמאי ה"נ לא מקיימא בלא פרש, ומפורש דהוא בפרש של בהמות קדשים, ועוד דבד' הרמב"ם גופיה א"א לומר שהוא מפרש בסתם זבל שבחצר הקדש, דהא זה כבר כתב מקודם הקדיש אשפה ואחר כך נתמלא זבל דאין מועלין בו, אך מדברי הרמב"ם שלא כתב כלשון הברייתא והוסיף שבחצר הקדש נראה דהרמב"ם מפרש דהברייתא דקתני בסתם, מיירי בין בזבל ופרש היוצא מבהמות הקדש, וזהו משום דסתם בהמות קדשים עומדים בחצר הקדש, וגם בסתם זבל אפי' מבהמות דעלמא שהיו בחצר הקדש דרך הלוכם, ומה דפריך הגמ' זהו מהיכי שהפרש הוא מבהמות קדשים, ובזה פריך אמאי אין מועלין, ומשום זה כתב הרמב"ם הזבל והפרש שבחצר הקדש, אף שכבר כתב הקדיש אשפה ונתמלא זבל, דכאן החדוש דאין מועלין אף שהוא מבהמות הקדש, זהו משום שכתב בסתם לומר דאפי' אין הזבל מבהמות הקדש לא נהנין וזהו משום דחצר הקדש קונה ואף דלפי"ז הי' להרמב"ם לכתוב הא דאין נהנין מקודם גבי הקדיש אשפה ונתמלא זבל, אלא דבזה כתב כלשון המשנה דתנן לא מועלין, וכאן כתב כלשון הברייתא דקתני לא נהנין ולא מועלין, ובמה שהשמיט דין דהקדישן מלאים דמבואר בב"ב שם דמועלין בהן ובמה שבתוכן, עמש"כ בפכ"ו מהל' מכירה הל' ה.
ערבה הגדילה בשדה הקדש לא נהנין ולא מועלין אילן של הדיוט הסמוך לשדה הקדש ושרשיו יוצאין בתוך השדה אם בינו לבין השדה של הקדש עד שש עשרה אמה הרי אותן השרשין שבתוך השדה ונהנה מהן לא מעל, היה האילן רחוק יתר על שש עשרה הנהנה בהן מעל, אילן של הקדש הסמוך לשדה הדיוט ושרשיו יוצאין בתוך השדה אם הי' בתוך שש עשרה אמה מועלין בהן, היה רחוק יתר על שש עשרה אמה אותן השרשין שבתוך שדה הדיוט לא נהנין ולא מועלין.
השגת הראב"ד ערבה הגדילה, א"א זה שיבוש שלא נאמר במשנה אלא על אותה ערבה של אותה מקום שהיתה למטה מירושלים שייחדוה לשם מצוה.
ערבה הגדילה, הכ"מ כתב על השגת הראב"ד ואיני יודע למה יאמר שהוא שיבוש למי שיפרש פירוש אחר שלא כפירושו, ולא כתב הכ"מ לבאר שיטת הרמב"ם ופירושו, אמנם כבר מצויין בגליון דברי הרמב"ם בפיהמ"ש דהערבה צומחת בשדה הקדש אלא שאינה נמכרת ואינה ראויה לשום דבר, ומעיקר הדין הרי פסק בתחלת ההלכה דגידולי הקדש מועלין בהן ורק הטעם שאין מועלין הואיל ואינה ראויה, וקשה דלמה אינה ראויה לשרפה לחמם או לבשל, ואם עכשיו היא לחה הלא ראויה לכשתתייבש, ואם משום שאינה שוה פרוטה הא אף שאינו משלם חומש משלם קרן כמבואר בפ"ז הלכה ח' ואולי כיון דעכשיו היא עוד לחה ואינה ראויה לשרפה ולהחזיק אותה עד שתתייבש אינו כדאי ההוצאה לזה, ולכן אין ראויה, ולפי"ז צריך לפרש ערבה הגדילה בשדה הקדש דהיינו כשהיא גדילה, אבל לא כשהיתה גדילה דא"כ אפשר שכבר נתייבשה וראויה להבערה.
אלא דצריך באור לפירושו של הרמב"ם במה חולק ר' אלעזר בר' צדוק דאמר נוהגין היו הזקנים שנהנין ממנו בלולביהן והתוס' כתבו בטעמו משום דמצות לאו ליהנות, אבל הרמב"ם בפיהמ"ש כתב להיפוך דאין הלכה כמותו משום דמצות לאו ליהנות ניתנו, והתוס' יו"ט הקשה על הרמב"ם למה לא פסק כראבר"צ הא קיי"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו והוא תימה שלא ראה ד' הרמב"ם בפיהמ"ש, ומוכח מפירושו דראבר"צ מביא ראיה דלא כת"ק דאמר לא נהנין דהא הזקנים היו נהנין בלולביהן, אבל לא ביאר לנו טעמו דראבר"צ דמאיזה טעם יהיה מותר ליהנות לכתחלה כיון דצומחת בשדה הקדש, ואפי' לת"ק שם במשנה דסובר אין מעילה בגידולין הא לא אמר אלא דאין מועלין ולא דמותר ליהנות.
ונראה דאפשר לומר עפ"מ דפליגי בחולין דף קל"ט רב ושמואל ור' יוחנן ור"ל במקדיש תרנגולתו לבדק הבית ומרדה, דרב ור"ל סברי דכיון דמרדה פקעה קדושתייהו וחייב בשילוח, ושמואל ור' יוחנן סברי כל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא, ולפי"ז נוכל לומר דערבה זו כיון דכשתתיבש תהי' שוה לשריפה, אלא דאינה שוה כלום דאינו כדאי ההוצאה לייבשה, ומ"מ יש להסתפק אם משום הך טעמא יהי' מותר לכתחלה ליהנות בה, ובהדיוט מצינו בפסחים דף ו' סופי תאנים ומשמר שדהו מפני מקשואות אם אין בעה"ב מקפיד עליהם מותרות משום גזל ומוכח דאם אין משמר כלל מותרות משום גזל בכל גווני, אבל זהו ודאי דאין זה אלא בשל הדיוט ולא בשל הקדש, ומ"מ יש מקום לומר דאם ודאי אין תועלת להקדש מהערבות והגזבר לא יוכל להוציא הוצאות ללקטן ולאספן, א"כ אפשר דהוי כמו תרנגולת שמרדה כיון דע"כ יהי' הפקר, או כשיצטרכו לחרוש השדה ישליכו אותם, אלא דקשה לומר דת"ק וראבר"צ פליגי בפלוגתא דאמוראי דהו"ל להגמ' להביא המשנה על מחלוקתם, ולכן אפשר לומר דדוקא בתרנגולת שמרדה שכל מקום שהיא היא שוה כסף בזה סברי ר' יוחנן ושמואל דכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא, אבל היכי שעכשיו אינה שוה כלום יש לומר דהכל מודים דמותר לגמרי, ויש לומר גם להיפוך דאפי' למ"ד פקעה קדושתייהו היינו היכי דמרדה וע"כ יצאה מרשות הקדש שבודאי תבוא לידי אחד שלא ידע שהוא מהקדש, אבל כיון שהערבה עומדת במקומה אף שעכשיו אינה כלום מ"מ כיון שעכ"פ יש מציאות שיהי' ממנה הנאה וכדתנן לא נהנין, ומוכח דאפשר מציאות של הנאה, לא נפקעה קדושה, ויש לומר דבזה פליגי ת"ק וראבר"צ, אלא שראבר"צ הביא ראי' מהזקנים שהיו נהנין בלולביהן, ובזה כתב הרמב"ם דאין הלכה כמותו היינו הראי' שהביא כיון דמצות לא ליהנות ניתנו.