אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעילה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ג · הלכה יב

הלכה יא

קדשי המזבח חלבן וביציהן אסור להנות מהן והנהנה לא מעל, לפיכך ולד הקדשים וכן ולד המעשר לא יינק מאמו אלא מבהמה אחרת חולין, ויש לאדם להתנדב ולומר חלב בהמה זו החולין יהיה הקדש לוולדות הקדשים שיינקוהו כדי שלא ימותו.
השגת הראב"ד יהיו הקדש לוולדות הקדשים, א"א ואם יהי' הקדש לוולדות מה יועיל אלא יזמין ולא יקדיש.
ויש לאדם להתנדב, הכ"מ כתב מקודם על השגת הראב"ד דכונת הרמב"ם ג"כ יזמין וזה ודאי אינו מתקבל דהא כתב להדיא יהי' הקדש, וכתב ועי"ל שאפי' יאמר שיהי' הקדש כיון שסיים ואמר לוולדות הקדשים ולכך מתכוין מתחלה דבריו קיימין וכדאמר ר' יוסי בתמורה דף כ"ה גבי האומר היא שלמים וולדה עולה עכ"ד הכ"מ, ובפשוטו לא דמי דהתם האם והולד הם שני גופים ויכול להקדיש העובר בלא האם, וכדתנן התם האומר וולדה של זו עולה והוא שלמים דבריו קיימין, רק אם אמר היא שלמים וולדה עולה פליגי ר"מ ור' יוסי דר"מ אמר דהולד הוא ולד שלמים, ור' יוסי אומר אם לכך נתכוין מתחלה דבריו קיימין, דהתם אפשר להקדיש הולד קדושה אחרת מקדושת האם, אבל כאן כיון דולד הקדש אינו מותר שיינק חלב מבהמת הקדש אחרת, מה מועיל שנתכוין לזה כשאמר על החלב יהי' הקדש על זה שיינק ולד הקדש ממנו דעכ"פ הרי החלב נעשה הקדש ואין ולד הקדש מותר לינק משל הקדש, וזהו השגת הראב"ד ובשביל זה כתב דיזמין ולא יקדיש.
והנה המרכה"מ כתב דטעמא דולד הקדש לא יינק מאם הקדש הוא משום דהוי דומיא דגיזה ועבודה בקדשים שעי"ז הוי כעושה מלאכה בהאם שהיא הקדש, אע"ג שהולד מותר לינק דמה שנעשה פחת בחלב נשתבח הולד, ומשו"ה בהקדיש בהמת חולין שיהי' החלב שלה הקדש לינק ולד קדשים אין כאן איסור ונתכוין בזה לדברי הפיהמ"ש במה דתנן ואחרים מתנדבים כן שכתב לפי שאינו מותר לינק חלבה לפי שנתנו אותו כאילו הוא עבודה וגיזה שאינו מותר בקדשים עכ"ל, אבל הרמב"ם כאן בהלכה משמע דאינו הולך בדרך זה דהא כתב קדשי המזבח חלבן וביציהן אסור ליהנות בהן, ועל זה כתב לפיכך ולד הקדשים וכן ולד המעשר לא יינק מאמו, איברא דרש"י מפרש כשהולד הוא חולין, אבל הרמב"ם אינו מפרש כן דהא כתב אח"כ לולדות הקדשים וכו', עכ"פ מבואר בדבריו דאינו מפרש דהאיסור הוא משום עבודה בקדשים אלא משום דהחלב אסור שיינק ממנו אפי' ולד קדשים אחר, וכמבואר שם בסוגיא דף י"ג בטעמא דמתני' דולד המעשרות לא יינק מן המעשרות, דילפינן העברה העברה מבכור, ובתוס' הקשו שם דלמה לן הך דרשא דהעברה תיפוק ליה מדכתיב גבי פסוה"מ בשר ולא חלב, דמקודם פירשו כפירש"י דולד המעשרות היינו שהולד חולין, ולכן הקשו דמבשר ולא חלב ידעינן, ותירצו מקודם דמשום הך דרשא דהעברה העברה דרשינן בשר ולא חלב, אח"כ כתבו כפי' הרמב"ם דשניהם קדשים ומהך דרשא ילפינן דגם קדשים אסור לינק מקדשים, וזהו השגת הראב"ד דכיון דהחלב נעשה הקדש אסור לולד קדשים לינק ממנו וכנ"ל.
ונראה לבאר דעת הרמב"ם דאף דמבכור ילפינן העברה העברה למעשר דולד מעשרות לא יינק מהאם המעשרות, זהו בשביל דמעשרות הם קדושת הגוף, ולכן כיון דילפינן מקרא דבשר ולא חלב דחלב מבהמת הקדש אסור, על זה ילפינן דגם בהמת קדשים אחרת או ולד מעשרות לא יינק משל מעשרות, דאף דהחלב בעצמו אין בו לעשות ממנו קרבן, מ"מ כיון דבא מקרבן אסור ליהנות ממנו ואפי' לקרבן אחר אסור, אבל אם הקדיש החלב שיצא מבהמת חולין הרי אין בהחלב שום תחלת קדושת הגוף ואם הי' מקדישו סתם הי' קדוש לדמיו לבדה"ב וצריך לפדותו, אבל כיון שאמר בפי' שהוא מקדישו שיינק ממנו ולד קדשים, א"כ זהו עיקר קדושתו שיהי' קדוש לזה שלא יינק ממנו ולד חולין אלא ולד קדשים, ובזה לא נוכל למילף מדין מעשר שולד מעשר לא יינק מן האם המעשר, דהתם קדושת האם היא קדושת הגוף, ובזה אמרה תורה בשר ולא חלב וילפינן העברה העברה דגם ולד מעשר אחר לא יינק ממנו, ומבואר בדברינו דנכונים דברי הכ"מ בתירוצו רק דראייתו מהא דר' יוסי אינה ראיה וכנ"ל.

ויש לאדם להתנדב ולומר חלב בהמה זו החולין יהיה הקדש לולדות הקדשים שיינקוהו כדי שלא ימותו.
השגת הראב"ד יהיו הקדש לולדות הקדשים, א"א ואם יהי' הקדש לולדות מה יועיל אלא יזמין ולא יקדיש.
בגמ' ע"ז דף כ"ט ע"ב במשנה אמר לו והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבילה אמרו כהן שדעתו יפה שורפה חיה ולא הודו לו אבל אמרו אין נהנין ולא מועלין, והנה להרמב"ם שסובר בהלכה שלפנינו במה דתנן במתני' מתנדבין חלב לולדות היינו שמקדישין את החלב, וכתב המרכבת המשנה דהיינו שמקדישין את גוף הבהמה לחלבה וא"כ צ"ע בהא דפשוט דשורפה חי' והא אפשר ינקה העולה מבהמה קדושה לחלבה דהחלב קודש, והנה באיסור החלב של קיבת העולה הי' אפשר לומר דזהו אם ינקה מחלב שהוקדש, אבל מלשון מתניתין משמע דבסתמא קיבת עולה חמורה ממנו, ונראה דכמו דבקדושת בדה"ב אם הקדיש בור ונתמלא מים אף דלא הוי גידולי הקדש מ"מ לא נהנין ולא מועלין ה"נ במה שנכנס בגוף העולה ע"מ שיהי' בה ושתגדל מזה כבר זכה הקדש בהחלב ואף שלא הוקדש בפה מ"מ ממילא כבר זכה הקדש בחלב ואסור ליהנות מהחלב.
אכן בעיקר ההקדש ע"כ צריך לומר דאינו קדושת בה"ב דא"כ איך יאכיל להקדשים וע"כ דשייך להקדיש על אופן זה ממש שיהי' לצרכי הקדשים שיינקו, והראב"ד משמע דאינו סובר כן דשייך להקדיש באופן זה וליכא הקדש רק הקדש קרבן או הקדש בה"ב, ונראה דאפשר לתלות במש"כ, דלדעת הרמב"ם צריך לומר דמה דפרש עולה חמורה ממנו הוא משום דהוי כמו בור מלא מים ואף דשם הוא קדשי בה"ב וסבור הרמב"ם דגם קדושת קרבן שייך שיתפסו מה שיזכה גבוה לצרכיו, אבל הראב"ד יסבור דלא דמי להקדש בדה"ב דאינו קדושת ממון כלל ולא שייך שיזכו להקדש.
והנה בחולין דף קט"ז כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה ובמסקנא והלכתא וכו' והרי"ף והרמב"ם פסקו כהאי והלכתא דלמשנה אחרונה אפילו כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה מותרת דהוי פירשא בעלמא, וכן בשמעתא דכחל כתב הרי"ף דקבה שבשלה בחלבה דתניא אסורה הוא כמשנה ראשונה, והקשה הרא"ש דהא כשרה שינקה מן הטרפה וטרפה שינקה מן הכשרה משמע שנשנו כאחת ועל שניהם אומר הטעם מפני שכנוס במעיה, והרמב"ן במלחמות כתב דהא דתנן מפני שכנוס במעי' זהו טעמא דהיתרא משום דהוי פירשא בעלמא, ורישא דכשרה שינקה מן הטרפה הוא כמשנה ראשונה, והקשה ע"ז הפר"ח בסי' פ"ז דהא בברייתא דף ק"ט בקיבה שבשלה בחלבה קתני נמי מפני שכנוס במעי' וזה כמשנה ראשונה.
ונראה בדעת הרי"ף והרמב"ם דלמסקנא דאמרינן והלכתא וכו' לא אמרינן דטרפה שינקה מן הכשרה היא כמשנה אחרונה אלא דגם זה כמשנה ראשונה ולא כדמתרץ לה ר' יוחנן אלא דנ"מ גדולה יש גם למשנה ראשונה מקבת נבלה לטרפה שינקה מן הכשרה, והוא עפ"מ דאיתא בדף נ"ח דכשעברה ולבסוף נטרפה תליא בדין עובר ירך אמו וכשנטרפה ולבסוף עברה תליא בדין זה וזה גורם וכתבו בתוס' דלא גרסינן בעובר ירך אמו וקשה למה לא נימא דתליא גם בעובר ירך אמו כמו דתליא בעברה ולבסוף נטרפה, ומוכח מזה דגם לר"א דסבר עובר ירך אמו גבי טרפה מ"מ אינו סובר כן אלא היכי דאיכא למימר היא וולדה נטרפו והיינו דחל גם על העובר דין טרפות דובשר בשדה טרפה אבל היכי דלא הי' העובר בשעת טרפות ודאי לא חל עליו איסור טרפה.
ויש לומר עוד דר"א נמי סבר דאיכא איסורא דטרפה מקרא דזאת החיה, חי' אכול, ולכן עובר דההוא חי לא נפיק מקרא דזאת החי', אלא דיש עוד קרא דובשר בשדה טרפה ובזה סובר דחל גם על עובר ומ"מ דוקא בשעת טרפה, ובזה שפיר יש לומר דחלב נבלה אסור מדרבנן כמו ביצת נבלה אטו ביצת טרפה אבל כ"ז כשנטרפה יחד עם הביצה וכן כאן יחד עם החלב ובזה גזרינן חלב נבלה אטו חלב טרפה, אבל טרפה שינקה מן הכשרה לא דמי לחלב נבלה שנתנבלה עם החלב ולכן בזה גם למשנה ראשונה כשרה, ועכשיו מיושב דטעמא דכנוס במעיה הוא ודאי טעמא למשנה ראשונה לומר דלא הוי כאן איסור טרפה מן הדין, וכן זהו טעמא דברייתא דקבה שבשלה בחלבה אסורה לומר דלא הוי חלב מתה ולא דמי לכחל, אבל כל זה הוא למשנה ראשונה דחלב הקיבה לא הוי פירשא בעלמא אבל למשנה אחרונה דהוי פירשא בעלמא ולכן זהו טעמא דמתניתין דשורפה חיה משום דהוי פירשא בעלמא, והנה לפ"מ שכתבנו דאיסור החלב של קיבת העולה הוא אפי' לא ינקה מבהמה שהוקדשה מ"מ כיון שנכנס לגוף העולה להיות שם לצורך העולה כבר זכה בו הקדש, ונ"מ דאם תקיא הבהמה קודם שיעור עכול אפשר יהי' באמת אסור ליהנות ממנו וההיתר הוא רק משום דנעשה כבר כמעוכל, ובסתמא כשהגיע החלב להקיבה כבר נתעכל דמקודם נכנס החלב מושט להמסס ומהמסס לבית הכוסות ומבית הכוסות להקיבה ולכן שיערו חז"ל דבקיבה כבר מעוכל והוי פירשא בעלמא, ומה דאמר והלא קיבת עולה חמורה ממנו אף דלדברינו אין בזה מעילה ואין נהנין ולא מועלין ומשמע דהוא מדרבנן מ"מ חמור הוא מקיבת נבילה דכבר כתבנו דגם למשנה ראשונה אינו אלא מדרבנן אטו חלב טרפה וכיון דעולה דאורייתא חמור ה"נ איסור דרבנן דעולה חמור מאיסור דרבנן דנבלה.
והנה בפ"ט מהל' מ"א כתב הרמב"ם כדברי הר"י מיגאש דלכן הוצרך שמואל לומר בעור קיבת נבלה משום דמצד בו"ח הי' צריך שלא יהי' א' מס' אבל משום מעמיד לא צריך דאפי' בפחות מא' בס' ג"כ אסור אבל משום בו"ח אין איסור משום מעמיד, והראב"ד כתב דלא צריך לזה אלא דבאיסורי עכו"ם אין הולכין בשיעורין, וכתב הלח"מ דלא תיקשי לדעת הראב"ד למה הוזכר קיבת נבילה ולא משום בו"ח ותי' כתי' התוס' בע"ז דף ל"ה משום דבשביל ספק איסור דרבנן לא היו אוסרין, אבל לשיטת הרמב"ם לא קשה דהא מה דאסרו משום קיבת נבלה אינו אלא מדרבנן, אמנם אפשר לומר דקיבת נבלה הי' אז ודאי אבל עור קיבת נבלה לא הי' אלא ספק וזה דחוק לכן מיושב יותר בתי' הרמב"ם והר"י מיגש.
והנה בפי' הרמב"ם בהא דמתנדבים חלב יש לומר דתלוי אם מביאים חולין לעזרה דהתוס' כתבו בכמה מקומות דדוקא מה שהוא כעין עבודה כמו בכורים והוכיחו דהא מביאין תבלי חולין והרמב"ם בפ"ב מהל' שחיטה כתב דכל חולין בעזרה אסור להביא והרשב"א חולין פ' הזרוע כתב דלא נראו דבריו אא"כ לחם כלחמי תודה ופירות כבכורים, ולדעת הרמב"ם צ"ל דלצורך קרבן מותר והנה כאן אמנם שהוא לצורך קרבן מ"מ כיון שיש עצה להקדיש לא הוי צורך קרבן להביא חולין.
והנה בפ"ב מהל' גנבה בארתי דהרמב"ם והראב"ד חולקין אם בקדשי הגוף יש להקדש דין ממון ולכאורה הוא סתירה למש"כ בתחילת דברינו בשי' הרמב"ם והראב"ד דלדעת הרמב"ם שייך שיזכה הקדש ע"י העולה אף דהוי קדושת קרבן ולדעת הראב"ד אי אפשר שיתפסו להקדש, ובהל' גניבה כתבתי מדברי הרמב"ם בפ"ו הל' ב' שכתב ק"ק התמימים שתלש מצמרן כיון שנהנה בפרוטה מעל אע"פ שלא פגם שהרי הן דומין לכוס של זהב שאינו נפגם שאין תלישת הצמר פוסלת אותן מליקרב, וכתב ע"ז הראב"ד וז"ל זה אמרו מעצמו ואין לו סמך לא במשנה ולא מתוספתא ולא מגמ' וכו' ובארתי בטעם מחלקותם דהרמב"ם סובר דקדושת קרבן אין בזה להקדש כלל דין ממון וזהו שכתב הרמב"ם דכיון דבפגם אינה נפסלת מליקרב אין בזה פגם למזבח, ולכן מה שקדוש בקדושת מזבח חייב בנהנה ולא פגם.
והנה הראב"ד שם בהל' י"ג עמש"כ הרמב"ם המפריש שקלו והוציאו בשאר צרכיו בין הוא בין חבירו מעל וכתב ע"ז הראב"ד א"א זהו מן הטעות הראשון, ובארתי דהוא לפ"מ שחולק על הרמב"ם הנ"ל וסובר דקדושת מזבח יש בו ג"כ דמים להקדש וא"כ לא שייך שימעלו בין הוא ובין חברו דכיון שכבר מעל הראשון הפקיע הדמים מן ההקדש, ומה דיש מועל אחר מועל בבהמת קרבן כתב הראב"ד בהשגתו להלכה ה' מפני שהיא קדושת הגוף ואינה יוצאה לחולין, אבל שקלי הקדש כיון דהוי דמי הקדש ואפשר להחליפם ולהוציאם לחולין שפיר מתחללין, ע"ש שבארתי זה, אבל באמת אין זה סתירה דהרמב"ם סובר שפיר דאין להקדש הגוף דין ממון אבל מ"מ שייך שההקדש יזכה מה שצריך להקרבן שלא יהא רשות להדיוט ליטלה (ע"כ מצאנו).

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעילה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה