אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעילה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ג · הלכה ט
וכן קומץ שיצא לחוץ או לן וחזר והקטירו מועלין בשירים שהרי לא היה שם שעת היתר, אבל אם נטמא הקומץ והקטירו אין מועלין בשירים שהציץ מרצה על הטמא, ואינו מרצה לא על הלן ולא על היוצא, יצאו השירים או נטמאו ואח"כ הקטיר הקומץ אע"פ שהן אסורין באכילה אין מועלין בהן שהרי קרב המתיר כמצותו.
יצאו השירים, כתב הכ"מ איכא למידק שזה סותר מה שכתב בפ"ב ואם נפסלו השירים או חסרו ואח"כ הקטיר הקומץ הואיל והקטרה זו אינה מתרת השירים באכילה, הרי הדבר ספק אם יצאו מידי מעילה, וצ"ע עכ"ל, והנה בפ"א מהל' פסוה"מ הל' ל"א ל"ב בד"ה והנה בארתי דדעת הרמב"ם הוא כפירש"י בפסחים דף ל"ד דיוצא אף דלא מהני ליה ציץ הורצה בדיעבד דאע"ג דר' יהושע בעי תרתי דם ובשר מיהו הואיל והבשר בעין, ופסול יוצא פסול מחמת דבר אחר חשבינן ליה פסול חסרון מחיצות בפ"ק דמנחות, איכא למימר בדיעבד הורצה, וכונת רש"י הוא מהא דמנחות דף י"ב שזה הוא מקור ד' הרמב"ם בפ"ב הל' ז' שהביא הכ"מ דבחסרו השירים בעי אם יצאו מידי מעילה, וא"כ ע"כ דמש"כ הרמב"ם בפ"ב דהדבר ספק אינו אלא בחסרו, ומה שכתב נפסלו צ"ל דהוא דומיא דחסרו שנפסלו מחמת עצמם, וכן כתב בהר המוריה דהיינו שהתליעה הסולת, אלא דקשה דעכ"פ גם ביצא לא אמר ר"ע דזריקה מועלת ליוצא להפקיע מידי מעילה אלא ביצא מקצתו אבל לא ביצא כולו, וזה הקשה הר"י קורקוס הביאו הכ"מ ומפרש דכונת הרמב"ם ביצא מקצתו, והוא דוחק לפרש כן דהא כתב בסתם.
והנה שם בפ"א הל' ל"ד יישבתי קושיית הלח"מ במה שמחלק הרמב"ם בדין שיריים מזבחים למנחות עפ"ד הרמב"ם בפיהמ"ש דבהקטרת הקומץ יש שני ענינים א' כמו זריקת דם, ב' כמו הקטרת אימורין, ולכן אם יצאו כל השיריים כיון שנשאר הקומץ והקטירו אותו יש בתחלת ההקטרה על מה לרצות, אבל כל זה שם לגבי דין הרצאה, אבל להפקיע ממעילה הא אמר ר' יוחנן להדיא דיצא כל הבשר לא יצא מידי מעילה אף שנשארו האימורין ויש על מה שיחול הרצאת זריקת הדם להקטרת האימורין, וכן כתב הרמב"ם כאן בהל' א' דדוקא ביצא מקצת הבשר קודם זריקת דמים אין מועלין בשאר בשרן, והנה שם במנחות דף י"ב במה דאמר רב הונא אפי' לר"ע דאמר זריקה מועלת ליוצא ה"מ יוצא דאיתא בעיניה ופסול מחמת דבר אחר הוא, אבל חסרון דפסולא דגופיה הוא לא מהני ליה הקטרה, כתבו התוס' וז"ל הוי מצי למימר ה"מ יוצא מקצתו, אבל יוצא כולו לא כדאמרינן בפ"ב דמעילה והכא כיצא כולו דמי כיון דאסורין באכילה ומיהו פלוגתא הוא התם עכ"ל, ודבריהם שכתבו דפלוגתא הוא זהו לפי הגירסא שלנו שם דגרסינן א"ל ר' אסי לר' יוחנן, אבל התוס' הקשו ע"ז דודאי לא דמי שאר פסולין ליוצא, ולכן כתבו גירסא אחרת ור' אסי מילתא באפי נפשה קאמר, ולפי גירסת התוס' ליכא פלוגתא בהא דר' יוחנן, וכמו שכתבו שם דר' אסי לא להשיב על דברי ר' יוחנן, וא"כ קשה קושיית התוס' דלמה הוצרך לחלק בין יצא לחסר דהא הכא כיצא כולו דמי כיון שאסורין באכילה.
ונראה דיש לחלק בין דין בשר ואימורין, ובין דין קומץ ושיריים לפי"מ שבארנו דקומץ יש לו גם דין אימורין, דבבשר ואימורין אף דכתיב ועשית עולותיך הבשר והדם, ואמר ר' יהושע אם אין בשר אין דם, ומ"מ אם יש אימורין זורקין הדם אף שאין בשר, וזהו כיון דקרא כתיב גבי עולה שהכל להקטרה, ולכן כיון דיש אימורין הוי ג"כ כמו בשר וזורקין הדם, ודין זה הוא ג"כ בקדשים הנאכלין, דכיון דיש אימורין זורקין הדם, אך זהו רק לדין הרצאה אבל להפקיע מידי מעילה בעינן שהזריקה תתיר הבשר, ובזה לא מהני מה שהועילה הזריקה לגבי האימורין, ולכן כשיצא כל הבשר לא הועילה הזריקה להפקיע מידי מעילה, מ"מ זהו דוקא באימורין ובשר דהאימורין אין מעכבין, ואם נאבדו האימורין ואין מה להקטיר ג"כ הותר הבשר, אבל גבי קומץ ושיריים שהקטרת הקומץ גם אחר תחלת הקטרתו דהוי כמו זריקה לא הותרו השיריים עד שתצית האור ברובו, כדאמר במנחות דף כ"ו, ופירש"י מ"ד התו"כ מדכתיב קודש קדשים מאשי ד' אין להן חלק אלא לאחר אשי ד', וא"כ הקטרת הקומץ עד שתצית האור ברובו הוא יותר הכרח מאימורין דאם נאבדו ג"כ הותר הבשר, והקומץ אם נאבד קודם שתצית בו האור ברובו לא הותרו השיריים, ולכן גבי קומץ כיון דהתירו ע"י תחלת הקטרתו להתיר גמר הקטרתו שייך יותר להיתר השיריים, לכן מועלת תחלת הקטרתו שהוא כמו זריקה להפקיע השיריים מידי מעילה, אף שיצאו כל השיריים ולא הותרו לאכילה, אבל יצאו כל הבשר אף דהזריקה התירה האימורין להקטרה מ"מ לא הועילה הזריקה לגבי הבשר לדין הפקעה מידי מעילה.
ובזה מיושב קושיית התוס' מה דמחלק הגמ' בין יוצא לחסר ולא אמר דאפי' ביוצא אם יצא כולו לא נפקע מידי מעילה, וא"כ זהו יסוד לדעת הרמב"ם דביצאו השיריים אפי' יצאו כל השיריים מהני הקטרת הקומץ להפקיע מידי מעילה.
איברא דדברינו היו מועילים ליישב אם היינו אומרים דקודם שתצית האור ברובו כשלא יצאו השיריים יש בהם דין מעילה, ואז הי' אפשר לומר דכיון דתחלת הקטרה מתרת תמיד לגמר ההקטרה והיא מוכרחת לגבי השיריים להפקיעם ממעילה, לכן אפי' יצאו השיריים ולא הותרו מ"מ הועילה תחלת ההקטרה גם לגבי השיריים להפקיעם ממעילה כיון שהועילה להתיר גמר ההקטרה שהיא מועלת תמיד בזה לגבי השיריים, אבל באמת הא דילפינן מקרא דקדש קדשים מאשי ד' דאין להם חלק אלא מאשי ד' זה אינו אלא להיתר אכילה, אבל מדין מעילה כבר נפקעו השיריים תיכף משעת תחלת ההקטרה שהוא כמו זריקה, וכן משמע מדברי התוס' שם שכתבו בהא דאמר קומץ מאימתי מתיר שיריים לאכילה דהו"מ למינקט אימורים דכמה דלא מיקטרי אימורים לא משתרי בשר באכילה, אלא משום דכי נטמאו או שאבדו משתרי בשר לא פסיקא ליה אבל קומץ פסיקא ליה, ומבואר מדבריהם דהוא דומה לדין אימורים, וכמו דשם אין הקטרת אימורים מעכבים בדין הפקעת המעילה ה"נ גבי קומץ, ובפסחים דף נ"ט גבי אימורים דילפינן דקודם הקטרת אימורים לא אכלי בשר, איתא ג"כ יכול יהיו כהנים רשאים בחזה ושוק קודם הקטרת אימורין ת"ל והקטיר וגו' והדר והי' החזה, וא"כ בפשוטו גם כאן דדרשינן דאין להם חלק אלא מאשי ד' הוא רק בדין היתר אכילה, אבל לא להפקיע מדין מעילה, והרמב"ם פי"ב מהל' מעה"ק הל' י"ג כתב ג"כ ומאימתי יותרו השיריים באכילה משיצית האור ברוב הקומץ.
והנה אפשר לומר דאף דגמר הקטרה אינו עיכוב בדין הפקעת מעילה, והא ביצא כולו לא אמר ר"ע דזריקה מהני ליוצא להפקיע ממעילה כיון דלא הותרו, וחזינן דאף דיוצא אינו פועל אלא איסור אכילה מ"מ מהני הא דיוצא כיון דלא הותרו כלל שישאר דין מעילה, מ"מ י"ל דזהו דין דוקא ביוצא דאיכא מ"ד דאין זריקה מועלת ליוצא, אבל חסרו כיון דהשאר הוא בפנים ורק דפסול לאכילה משום דהוי נותרת מן הנותרת, אבל אין הוכחה שזה יגרום שלא תפקיע הזריקה ממעילה ולפי"ז לא יתיישב אלא מה שהקשו התוס' במה דלא אמר בהך אבעיא דשיריים שחסרו דהא יצא כולו מודה ר"ע אבל דברי הרמב"ם לא יתיישבו בזה דהא כתב בסתם והוא גם על יצא כולו.
אכן יש לומר בדעת הרמב"ם דדוקא באימורין דאם יצא כל הבשר ואין הזריקה מתרת כלום לגבי הבשר, לא מהני הזריקה להפקיע הבשר ממעילה, דאף שהזריקה מתרת האימורין להקטרה מ"מ אין האימורין חלק מהבשר והם דין בפני עצמם, אבל הקטרת הקומץ כיון דיש בתחלת ההקטרה שהוא כמו זריקה היתר על גמר ההקטרה שהוא כהקטרת אימורין, והקומץ הוא חלק מכל המנחה והשאר הם שיריים שהוא חלק מהם, ולכן כיון שתחלת הקטרתו מתרת סוף הקטרתו לכן מהני גם על שיריים להפקיעם ממעילה אף שיצאו ולא הותרו באכילה, ונאמר לדעת הרמב"ם. דזהו התי' על קושיית התוס' במה דלא אמר הגמ' דביצא כולו מודה ר"ע, ולכן. יהי' זה היסוד לדבריו כמש"כ.