אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעילה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ב · הלכה יא
כל דמי שחיטת הקדשים אין מועלין בו בין לפני כפרה בין לאחר כפרה עד שיצא לנחל קדרון, יצא לנחל קדרון מועלין בו מפני שהיה נמכר לגנות ודמיו הקדש, אבל המקיז דם לבהמת קדשים הרי הוא אסור בהנייה ומועלין בו הואיל ואינה יכולה להיות בלא דם הרי הוא כגופה.
השגת הראב"ד יצא לנחל קדרון, א"א אותה מעילה אינה אלא מדרבנן והכי איתא ביומא.
כתב הכ"מ על מש"כ הראב"ד והכי איתא ביומא דהוא בפ' הוציאו לו דף נ"ט, משמע מדבריו דהרמב"ם אינו חולק בזה וזה תימה, דהא במעילה דף ב' ע"ב על הא דאמר מאי מועלין בהן מדרבנן אמר הגמ' מאי איכא בין דאורייתא לדרבנן, דאורייתא משלמין חומש דרבנן לא, וא"כ איך כתב הרמב"ם בסתם דמועלין בהן, דבסתמא משמע דמדאורייתא מועלין ומשלמין חומש, והנה מה שכתבו הראב"ד והכ"מ דהכי איתא שם דאינה אלא מדרבנן, זהו מה דאמר שם הגמ' בהא דתניא מועלין בדמים, דברי ר"מ ור"ש וחכ"א אין מועלין בהן, עד כאן לא פליגי אלא מדרבנן אבל מדאורייתא אין מועלין בהן, ופירש"י מ"ד מועלין מדרבנן קאמר לשלם קרן אבל מדאורייתא להוסיף חומש לא, וכ' התוס' דאי מדאורייתא לא יצאו מידי מעילה היאך נמכרין לגננין לזבל, ואח"כ הביאו שרבינו חיים פירש דיצא לנחל קדרון מועלין מדאורייתא לפי שבית דין מקדישין אותו, ולפי פירושו הא דב"ד מקדישין אותו נקרא מדרבנן, אבל המעילה הוא מדאורייתא דעי"ז שב"ד מקדישין נעשה קדשי בדה"ב, ומה שיש כח לב"ד לעשות הדם לקדשי בדה"ב כתב בשיח יצחק שם דהוא משום דלב ב"ד מתנה להקדישו קדושת דמים, וכן כתב בס' חזון נחום פ"ג דמעילה בשם הר"י קורקוס בכת"י ומשמע דהיינו שהמקדיש את הקרבן הקדיש על דעת ב"ד והתנו ב"ד שיהי' כלול בהקדשו גם דין זה שכשיצא הדם לנחל קדרון יהי' קדוש קדושת בדה"ב.
ולכאורה קשה היכן מצינו שאפשר שתי קדושות בבהמה אחת אך יש לומר דהא מצינו שבקרבן גמור יכול להקדישו לבדה"ב הקדש עילוי שיהי' צריך המקריב לפדותו מבדה"ב קודם שיקריבנו כדתנן בתמורה דף ל"ב, לכן אפשר גם הקדש זה שאף שלא הקדישו להקדש עילוי שלא יוכל להקריבו קודם שיפדנו, מ"מ יכול להקדישו שאחר שיושחט ויצא הדם לנחל קדרון יהי' הדם קדוש לבדה"ב, וכשנמכר הדם לגננין זהו פדייתו שפודין אותו ויצא לחולין והדמים לבדה"ב, ומבואר דזהו שיטת הרמב"ם שכתב בסתם שמועלין בו.
הואיל ואינה יכולה להיות בלא דם הרי הוא כגופה.
התוס' במעילה דף י"ב בד"ה המקיז הקשו דהא כתיב לכפר ודרשינן לכפרה נתתיו ולא למעילה ותירצו דה"מ בדם שחיטה דחזיא לכפרה, וכן כתב שם רש"י דכיון דלא חזי לזריקה חשיב כגופה דבהמה, ומה שכתב הרמב"ם כאן הואיל ואינה יכולה לחיות אינו מבורר אם זהו טעם מספיק לחלק מדם שחיטה דהא במקיז דם אינו דוקא אם נהנה בשעת הקזה דהא אם הקיז אפי' לרפואת הבהמה ואח"כ נהנה מועלין בהדם, וא"כ במה חלוק מדם שחיטה, אכן זה הטעם מבואר שם בגמ' על מה דמותיב רב המנונא מחלב המוקדשין דאין מועלין בו, ומשני כי קאמרינן לגבי דם דלא מתקיימא בלא דם, אבל חלב דקא מקיימא בלא חלב לא, ולפי"ז צריך לבאר דזהו כונת הרמב"ם כאן, אבל לשון הרמב"ם לא משמע שבא לחלק מדם לחלב שלא הוזכר בכאן, אלא בפ"ג הל' י"ב וכאן כתב דבדם שחיטה אין מועלין.
והנה שמעתי להקשות על הך דינא דהמקיז דם דמ"ש מקדשים שמתו דיצא מידי מעילה ד"ת רק מדרבנן מועלין בהם וכאן משמע דמועלין מעילה גמורה לחייב חומש ואשם, ודם זה שהוקז במה הוא חשוב יותר מקדשים שמתו דהוא ג"כ אינו ראוי להקרבה, ואמרתי בזה דכמו דאפשר להוציא דם ע"י הקזה כן יש מציאות להכניסו חזרה להבהמה ע"י כלי המוכשר לכך וכמו שעושין היום, לכן כל זמן שהבהמה חיה אין להדם דין מת, אלא דזה ודאי דזה הדם לא נתמעט מקרא דלכפר ולא למעילה, דכל זמן שלא היה עליו דין הכשר שחיטה אינו ראוי לכפרה, אבל אינו כמו מת דהוי כגוף הבהמה, ולפי"ז העירני א' מגדולי הישיבה דשייך סברה זו דהדם חשוב כגוף הבהמה גם לחלק מדם שחיטה לדם הקזה דאף דודאי צריך לדרשא דלכפר דלא נימא דכיון דעומד לזריקה מועלין בו אבל בזה שפיר חלוק מדם הקזה דבדם הקזה אנו אומרים דגם עכשיו לאחר ההקזה הוא חשוב כגופה, אבל דם שחיטה אחר שחיטה ודאי לא שייך זה, וא"כ מיושב דברי הרמב"ם שקבע זה כאן, אף דעיקר סברא זו נאמר בגמ' לחלק בין דם לחלב, אבל ממילא שייך זה גם לכאן לחלק בין דם הקזה לדם שחיטה.