אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעילה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ב · הלכה ו

הלכה ה

חטאת בהמה ואשם וזבחי שלמי צבור מועלין בכולן משהוקדשו עד שיזרק הדם, נזרק הדם מועלין באימוריהן עד שיצאו לבית הדשן, ואין מועלין בבשר, וכן חטאת העוף מועלין בה משהוקדשה עד שיזה דמה, הוזה דמה אין בה מעילה, אבל אסור ליהנות במוראתה ונוצתה והנהנה בה אחר הזייה לא מעל.
אבל אסור ליהנות במוראתה, כתב הכ"מ וז"ל בסוף תמורה דנ"ד עולת העוף שנתמצה דמה מוראתה ונוצה שלה יצאו מידי מעילה, ואסיקנא דמ"מ אסורים בהנאה משום דנקברים הם כדאמרינן בפ"ק דיומא נבלעים במקומן וכל הנקברין אפרן אסור, והקשה בהר המוריה דעל קרא דכתיב גבי עולת העוף והסיר את מוראתו בנוצתה והשליך אותה אצל המזבח, דריש בתו"כ אותה ולא חטאת העוף, ופי' הראב"ד דאם רצה הכהן אוכלה.
ונראה דהרמב"ם חולק על הראב"ד וסובר דמהך ברייתא דתו"כ מוכח דאסור לאכול ולא ממעט חטאת העוף אלא מדין השלכה דאם לגמרי ממעט דמותר לאכול, קשה למה צריך למעט ומהיכי תיתי נלמוד חטאת העוף מעולת העוף, דעולת העוף הא יש בגוף העולה מעילה והולכת להקטרה למזבח, ולכן מוראתו שאינה ראויה להקטרה עכ"פ לא הותרה באכילה דהא מיצוי דמה לא התירה לאכילה, אבל חטאת העוף דגוף החטאת הותרה והולכת לכהן לאכילה למה נאמר דמוראתה תהי' אסורה, ומזה מוכח דדין איסור מוראתה אין אנו צריכין ללמוד מעולת העוף, אלא דכיון דאינה ראויה לאכילה לא הותרה מתחלה לאכילה ע"י מיצוי דמה, דאף דודאי יצאה מדין מעילה, וכמו בחטאת בהמה דאחר זריקה לא הוי קדשי קדשים אלא האימורין, מ"מ לא הותרה דין הקדש שבה אלא הראוי לאכילה, וכן הוא בלשון הרמב"ם פ"ז מהל' מעה"ק הל' א' וכיצד מעשה חטאת הנאכלת וכו' ומפריש האימורים וכו' ושאר בשרה נאכל לזכרי כהונה. דמה שהותרה חטאת באכילה הוא בשרה, וממילא מוראתה בחטאת העוף לא הותרה באכילה.
איברא דשם בהל' ז' כתב ומיצוי דם חטאת העוף מעכב ואין למזבח בה אלא דמה והשאר נאכל לזכרי כהונה כבשר חטאת הבהמה הרי שכתב והשאר, וא"כ גם מוראתה בכלל ההיתר, אבל הא א"א לומר כן דהא להדיא כתב כאן דאסור ליהנות במוראתה, ולהדיא תנן בזבחים דס"ג חטאת העוף דמה מתיר את בשרה לכהנים, וע"כ תיבת והשאר לאו דוקא, ולולי דמסתפינא הייתי אומר דהוא ט"ס ובמקום "והשאר" צ"ל "והבשר" אבל מוראתה ודאי אסור כמו שכתב כאן. ולכן שפיר דאיצטריך התו"כ לדרוש מקרא דוהשליך אותה ולא חטאת העוף דכיון דגם חטאת העוף אסורה מוראתה באכילה הו"א דה"נ איתא בדין השלכה, ומבואר דאין מקור דברי הרמב"ם דאסור ליהנות במוראתה מדין עולת העוף כמש"כ הכ"מ, דודאי לא שייך למילף חטאת העוף מעולת העוף, דחטאת העוף אין בה דין השלכה, והטעם דאסור ליהנות במוראתה הוא משום דאינה ראויה לאכילה ולא הותרה במיצוי ויש להוסיף דמהך דרשא דתו"כ מוכח דאסורה בהנאה דאי מותרת לא צריך למעט דאינה בהשלכה וכמש"כ.
והנה יש לעיין מה דגבי עולה לא הזכיר הרמב"ם דאסור ליהנות במוראתה, אך יש לומר דזה הא כתב בפ"ו מהל' מעה"ק הל' כ"א דמשליכן לבית הדשן, ולפימש"כ רש"י בסוף תמורה בד"ה מוראה ונוצה דנקברין נינהו דאמרינן ביומא דכ"א דנבלעים במקומן, וזה הא כתב בפי"ט מהל' פסוה"מ הל' י"ג דנקברין אפרן אסור, ואף דשם בהל' י"א כתב ואלו הן הנקברין ולא חשיב להו, יש לומר דכיון דאין בהן דין קבורה דנבלעין במקומן לא חשיב להו, אבל כיון דעכ"פ אינם מן הנשרפין וזה הא כתב שם דרק הנשרפין אפרן מותר, וכמש"כ שם בהל' י"ד כל הנקברין לא ישרפו שאע"פ שהוא מחמיר בשריפתו הרי הקל באפרן שאפר הנקברים אסור, וממילא אלו שנבלעין במקומן אסורין, והרמב"ם לא כתב זה שנבלעין במקומן כיון דאינה הלכה אלא דבמציאות הי' כן.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעילה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה