אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעילה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק א · הלכה יג
המקדיש עובר למזבח אמו אסורה בעבודה מדברי סופרים, מפני שעבודתה מכחשת את העובר גזרו בה, והרי היא מותרת בגיזה שאין בזה הפסד לולד, הקדיש אבר אחד מן הבהמה בין לבדק הבית בין למזבח הרי הדבר ספק אם אסורה כולה בגיזה ועבודה או אינה אסורה לפיכך אין לוקין עליה.
אם אסורה כולה בגיזה ועבודה, בתמורה דף י"א בעי רבא הקדיש חד אבר מהו בגיזה תיפשוט לך מהא דתניא לא תגוז בכור צאנך אבל אתה גוזז בשלך ושל אחרים, התם לא נחתא ליה קדושה כלל הכא נחתא ביה קדושה, לישנא אחרינא התם אין בידו להקדישו הכא בידו להקדישו ועיין פירש"י ותוס', עכ"פ מוכח דהך אבעיא הוא להלכה דבאבר שאין הנשמה תלויה לא פשטה קדושה בכולה וכל הבהמה חולין רק האבר קדוש ולכן בעי למיפשט מבכור ישראל ועכו"ם שותפין, והבעיא היא רק אם האי אבר אסור בגיזה, וא"כ צריך ביאור מה שכתב הרמב"ם דהוא ספק אם אסורה כולה בגיזה, וזה אין לומר דאם גוזז אותה גם במקום אחר חוץ מהרגל יש בזה הכחשה להרגל דהא שם גבי הקדיש עורה מחלק הגמ' בין גיזה לעבודה, דעבודה דמכחשא גזרי בה רבנן ומוכח דמגיזה לא מכחשא, וכן כתב רש"י בהא דבעי על גיזה ולא על עבודה דעבודה לא תיבעי לך דמכחשא, ובאמת גם זה קשה על הרמב"ם שכתב דהאבעיא הוא גם על עבודה, ועמד בזה בהר המוריה וכתב דאולי גירסתו כן בגמ' ולא כתב בטעמא דמילתא.
והנה בפט"ו מהל' מעה"ק הל' ב' כתב הרמב"ם האומר ידה של זו עולה או רגלה של זו עולה תימכר לחייבי עולות ודמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר, והוא שיהי' זה המחוייב עולה שקנה אותה נדר עולה בדמים קצובים, ורש"י מפרש שהאבר הוא נשאר לעולה ולא נמכר כלל ושייך הוא לבעלים הראשונים, ולפי"ז קשה מה מהני בזה שנדר עולה בדמים קצובים, ובארתי שם דשיטת הרמב"ם דכיון דרגל לבד א"א להקריבה לעולה, לכן אף שנדר רגלה של זו עולה לא נתפס אלא קדושת דמים, אבל אם הי' זה רק קדושת דמים ממש א"כ היתה נפדית שיחול על הדמים דין להקריבם לעולה, והרגל היתה יוצאת לחולין, אלא דכיון דכתיב כל אשר יתן לד' יהי' קודש ע"כ מוכרח להקריב הרגל לעולה, וכתבתי דבאמת צריך להקדישה מחדש לעולה כיון דקדושת עולה שבה נתפס על הדמים, ומה דצריך שהלוקח המחוייב העולה נדר עולה בדמים קצובים, זהו משום דכיון דעכ"פ משאמר רגל זו לעולה כבר נעשה דין מקרא דכל אשר יתן ממנו קודש לד' שבהכרח להקריבה לעולה ולא מהני לזה פדיון ולכן כשנדר הלוקח השני להקריב עולה אם בסתם נדר מונח בנדרו שיקח בהמת חולין ממש ויקריבה לעולה, ובהמת חולין דמיה יקרים יותר מבהמה זו שמוכרחים להקריבה לעולה, לכן הוא דוקא כשנדר להקריב עולה בדמים קצובים.
ולפי"ז גם אם נפרש שהבעיא היא אם הרגל אסורה בגיזה הא ג"כ אין בה קדושת הגוף אלא קדושת דמים, ובקדושת דמים למזבח אין איסור בגיזה אלא מדרבנן, וכדאמר הגמ' בבכורות דף י"ד על קדם מומן להקדשן וא"כ מה כתב הרמב"ם הרי הדבר ספק אם הבהמה כולה אסורה בגיזה ועבודה או אינה אסורה לפיכך אין לוקין עליה דמוכח דמשום זה אין לוקין בשביל שהוא ספק אם אסורה, דהא לשיטתו גם אם היתה אסורה בודאי, אין בהרגל אלא קדושת דמים ואין בה איסור מה"ת בגיזה ועבודה, ולכן מוכח מזה דעת הרמב"ם דכיון דמקרא דכל אשר יתן ממנו לד' יהי' קודש אנו למדים גם לר"מ ור"י שמחוייב למכרה לחייבי עולות שיקריבו אותה לעולה, ומשום זה אף דאין בה קדושת הגוף ממש מ"מ כיון דעכ"פ מה"ת צריך להקריבה לעולה אפשר אסורה בגיזה ועבודה, ובאמת יש לומר דכן מבואר בגמ' דבמה דפריך תפשוט לך וכו', הבאנו למעלה, דדחי התם לא נחתא ליה קדושה כלל הכא נחתא ביה קדושה דפירש"י דשותפות עכו"ם פוטרה מן הבכורה הכא נחתא ביה קדושה להך אבר, כתבו התוס' דהוא אפי' למ"ד אין שותפות עכו"ם פוטר והא דאמר התם לא נחתא ליה קדושה, רוצה לומר להקריב, והנה לד' התוס' י"ל דמפרשים כפירש"י למעלה דהרגל נשאר לעולה, אבל לשיטת הרמב"ם דמפרש דגם הרגל אין בו אלא קדושת דמים, א"כ צ"ל דגם בזה דעכ"פ יש בה דין שמחוייב למכרה לחייבי עולות להקריבה שייך ג"כ לומר נחתא ליה קדושה להקריבה.
ועכשיו נוכל לומר דסובר הרמב"ם דגם בכל הבהמה אף דאין בה קדושת דמים דהא תימכר לחייבי עולות ודמיה חולין חוץ מדמי אבר שבה, מ"מ כיון דמשום קדושת דמים לחוד הא לא היתה אסורה בגיזה מה"ת וכל צד הספק שתהי' אסורה הוא רק משום שמחוייב למכרה לחייבי עולות שיקריבוה, והרי זה הדין אינו רק על הרגל דהא עכ"פ צריך להקריב כל הבהמה, ולכן יש צד לומר דכל הבהמה אסורה בגיזה.
ובזה יש לבאר מה דסובר הרמב"ם דהספק הוא גם על עבודה, ומשום דזה גופא ספק להגמ' אם משום הך דינא דמקרא דכל אשר יתן דצריך למכרה לחייבי עולות שיקריבוה לעולה אסורה בגיזה ועבודה, דאפשר לא מצינו דאסור בגיזה ועבודה, אלא כשהם קדושים קדושת הגוף לקרבן, ומשום הרגל לבד הא כבר כתבנו דגם הרגל אינה קדושה אלא קדושת דמים ואינה אסורה משום זה מה"ת בגיזה ועבודה, ולכן כיון שקבע הרמב"ם ספק זה גם להתחייב מלקות שפיר קבע הספק גם על עבודה, ובודאי גורס כן בגמ' כמש"כ בהר המורי' כנ"ל, ורש"י שכתב דבעבודה לא מיבעי דהא מכחשה, הוא לשיטתו דסובר דהרגל נשאר עולה גמורה ומשו"ה דמיה חולין חוץ מדמי רגל שבה משום דהרגל נשאר עולה של המקדיש הראשון וכיון דנשארה עולה ודאי אסורה בעבודה משום דמכחשה.