אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעילה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק א · הלכה ז
כל קדשי מזבח בין ק"ק בין קדשים קלים אסורים בגיזה ועבודה שנאמר לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך, וה"ה לשאר קדשים, והגוזז את השור או העובד בצאן לוקה מן התורה, ותולש אינו כגוזז, ויראה לי שאינו לוקה עד שיגוז כדי רוחב הסיט כפול, ולא יהי' זה חמור משבת.
כדי רוחב הסיט, בס' הר המוריה עמד בזה דבבכורות דף כ"ה פריך בהא דתניא בפרה, דאם יש בה ב' שערות שחורות, גוזז במספרים, דהא איכא איסור גיזה, וכתב מקודם משום דחצי שיעור אסור מה"ת, וכתב עוד דהא בשערות חייב בשבת בנוטל ב' שערות, אלא שהקשה דבאמת למה חייב בזה ולמה חמור מגוזז צמר ולא העלה דבר ברור, והנה לא הזכיר שהתוס' בשבת דצ"ד כתבו דמה דחייב בנוטל צפרנים הוא למ"ד משאצל"ג חייב, וכן הוא בנוטל ב' שערות שרוצה שהשערות לא יהיו עליו, אבל בגוזז צמר החיוב הוא בשביל שצריך להצמר, ובזה יש שיעור של רוחב הסיט, אכן הריב"ש בסי' שצ"ד הביאו המג"א סי' ש"ג כתב דאפי' למ"ד משאצל"ג פטור, חייב בנוטל צפרניו, דבשבת יש איסור גיזה אפי' היכי שאינו צריך להצמר אלא כונתו לנקות העור שהי' כן במקדש בעורות תחשים, ולפי"ז צריך באור למה פשוט להרמב"ם דפחות מכדי רוחב הסיט פטור מלאו דלא תגוז אף בגוזז שערות. דהא אפשר ג"כ שגוזז השערות כדי לנקות העור ובשבת כה"ג חייב, והרמב"ם הא הזכיר כאן גם גוזז את השור, ובפרט דבאיסור לא תגוז לא שייך גדר משאצל"ג ועוד דהרמב"ם הא סובר דמשאצל"ג חייב גם בשבת.
ונראה בדעת הרמב"ם דסובר דאיסור גיזה בקדשים הוא באותו אופן של עבודה בקדשים, וכדכתיב לא תעבוד ולא תגוז, והיינו כמו שבעבודה הוא משתמש בהקדשים ה"נ בגיזה ליהנות מהגיזה, ולכן סובר דאף דבשבת לפי דברי הריב"ש אפי' למ"ד משאצל"ג פטור, חייב בנוטל צפרנים, וה"נ בגוזז שערות אף שאין חשיבות בהשערות, אבל איסור הגיזה דקדשים הוא דוקא בצריך להגיזה, ובאיסור זה הוא שדומה לחיוב שבת בשיעור חשיבות הגיזה, אבל מה דבשבת יש איסור בגיזה משום דלנקות העור הוא ג"כ מלאכה, איסור זה ליכא האיסור גיזה דקדשים, ולפי"ז במה שהקשה בהר המוריה ממה דסבר הגמ' דבכורות דאסור לגוז ב' שערות דפרה, ויישב משום דשערות לא דמי לצמר, וגם בשבת חייב, אבל לפי דברינו אינו מיושב בזה, דהרמב"ם ע"כ סובר דבאיסור גיזה דקדשים ליכא איסור היכי שגוזז כדי לנקות העור, ולכן ע"כ נאמר ליישב הגמ' דבכורות דזהו משום דח"ש אסור מה"ת, ואף דלפי דברינו היכי דלא צריך כלל להשערות ליכא איסור גיזה מה"ת, בזה סבר הגמ' דלא מצינו חילוק בזה, ואפשר יהי' צריך להשערות, ולכן רק משום חסרון שיעור יהי' פטור ובזה ח"ש אסור.
אחר שכתבתי כל זה ראיתי בדברי המנ"ח במצוה זו שהביא ד' הרמב"ם אלו והקשה ע"ז הא עבודה אינו אסור בשבת בבהמה רק למען ינוח כתיב, ואם מניח משא כבדה על הבהמה ברה"י אינו עובר רק אם מוציאה בהמשא לרה"ר וכאן האיסור הוא עבודה והמניח עליה כ"ש לצרכו לוקה, וא"כ ה"ז חמור משבת, ועוד בשבת מלאכת מחשבת כתיב, ע"כ כל מלאכה אחז"ל שצריך איזה שיעור, ובל"ז אינה נחשב מלאכה ויש מלאכה שחייב בכ"ש כמו החורש אבל כאן לאו משום מלאכה רק גזה"כ דאסור לגוז שיעור מנ"ל, עוד קשה למה לא חילק הרמב"ם גבי דישה שהדש בשבת שיעורו כגרוגרות, א"כ לא יהי' חייב הדש בבהמת קדשים פחות מזה השיעור, ולמה כתב דוקא בגיזה דלא יהי' חמור משבת ולא בעבודה וצ"ע ע"כ ד' המנ"ח.
והנה לפימש"כ דכל היסוד של הרמב"ם דבגיזה אינו חייב אלא בשיעורו הוא שלמד מעבודה שהיא לצרכו יהי' קושיית המנ"ח עוד חמורה יותר, אך באמת לא קשה דזה ודאי דיש חילוק בין עבודה בקדשים ובין מלאכה בשבת כמש"כ המנ"ח, אלא דאין הכרח למה שכתב דמה דצריך שיעור הוא משום דבעינן מלאכת מחשבת, אלא דמלאכה הוא שיהי' דבר נפעל מהמלאכה, וכדכתיב ויכל וגו' מלאכתו אשר עשה, וכדילפינן כל מלאכות ממשכן, ולכן מבואר מה דלא צריך בעבודה בבהמת קדשים בדש שיעור כגרוגרת, דבבהמת קדשים הלאו הוא העבודה ולא הנפעל, אבל מ"מ נוכל ללמוד מזה דאמרה תורה לא תעבוד ולא תגוז דשניהם הוא לתשמישו ולצרכו, אבל בזה ודאי חלוקין הם דבלא תעבוד עיקר הלאו הוא בעבודת בהמת הקדשים, ובלא תגוז דאינו עובד בה עיקר הלאו הוא מה שהוא גוזז ליטול הגיזה, וכיון דבלא תגוז עיקר הלאו הוא שלא יגוז ליטול הגיזה, בזה נוכל ללמוד דיש עכ"פ איזה שיעור בכמה יתחייב אם יגוז ליטול הגיזה דכ"ש אינו נחשב כלום, ולכן למד הרמב"ם משבת דהשיעור הוא כדי רוחב הסיט כפול דזהו שיעור של צורך.
והנה מה שכתבתי דהרמב"ם למד דין גיזה מדין עבודה שהוא לצרכו ראיתי אח"כ דאינו מוכרח דעבודה היא דוקא כשעובד בה לצרכו, דבמס' פרה פרק ב' משנה ד' איתא לגבי פרה זה הכלל כל שהוא לצורכה כשרה לצורך אחר פסולה, ושם מביא הר"ש תוספתא דתניא כל עבודה שחייבין עליה במוקדשין פוסלין בפרה, ובפרה הא תנן דדוקא מה שהוא לצורכה כשרה, אלא דאפשר דמה לצורך אחר, היינו שיש עכ"פ איזה צורך למי שהוא, אבל אם הניח עליה משא בלא צורך כלל אפשר דלא מיקרי עבודה, אך יש לומר דיש בזה מחלוקת בין פירש"י ובין הרמב"ם, דבסוטה דף מ"ו מייתי הגמ' ברייתא דתניא דעול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, שאר עבודות אין פוסלות אלא בשעת עבודה, ופירש"י אלא בשעת עבודה כלומר שעבודה זו לצורך היא, אבל אקראי בעלמא שהניח שק עליה ולא להוליכו אלא איקרי ואותיב לא פסלה, וגבי עול דפוסל שלא בשעת עבודה פי' ואפי' הניחו עליה להקל משא מעליו ולא למשוך, ומבואר מד' רש"י דעבודה לא הוי אלא כשהוא לצורך, אבל הרמב"ם בפ"א מה' פרה הל' ז' כתב אלא שהעול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, ושאר עבודות אין פוסלות אלא בשעת עבודה כיצד קשר עליה העול אע"פ שלא חרש בה פסולה הכניסה לדוש בה אינה נפסלת עד שידוש בה, ולד' הרמב"ם יש לומר דמה שהוא עבודה והיינו שהניח עליה דבר שהוא משא לבהמה אפי' בלא צורך כלל הוי עבודה, אלא דעול אינה משא רק שמושכין בה את הבהמה, ולכן החדוש בעול דאף שלא משכו בה פסולה, ולכן זהו החדוש שהכניסוה לדוש בה דלכאורה פשיטא כיון שלא דשו בה ולא עשתה שום עבודה לא תפסל, אלא דמשום דגבי עול פסול בכה"ג אשמעינן דאף דעשו אותה מוכנת לדישה מ"מ כיון שלא דשו בה כשרה, ולדברי הרמב"ם אין לנו יסוד לומר דמה שאינה לצורכה ונתן לה באקראי משא שאינה לצורכו ולא לצורך אחר כשרה, ואפשר דדוקא לצורכה כשרה, אבל אם הניח בסתם דבר המייגע אותה אף שאין לו שום צורך בזה נקרא לצורך אחר, דעכ"פ הרי הניח עליה, אלא דאינו ברור דיש לומר דמה דאשמעינן דלצורכה כשרה זהו משום דעכ"פ הניח עליה בכונה טליתו שצריכה לשאת אותו אלא שהוא לתועלת שלה מפני הזבובים, אבל אם הניח באקראי כמפיל מידו דבר עליה שלא בכונה וכפירש"י אין זה לצורך אחר וכשרה, ומזה דהרמב"ם מפרש באופן אחר אין ראיה שהוא חולק על רש"י בעיקר הדין.
אך אפי' אם נאמר דפסול עבודה בפרה ואיסור עבודה בקדשים אינו דוקא אם יש איזה צורך בזה ואין לנו ראיה מעבודה לגיזה מ"מ נוכל לומר בגיזה בעצמה דעיקר שם גיזה הוא לצורך הצמר וכדכתיב ראשית גז צאנך ולא כתיב צמר גיזתך, ומצינו כעין זה גבי קוצר בשבת דף ע"ג ע"ב בהא דאמר זומר וצריך לעצים חייב שתים שכתבו התוס' אפי' לר' יהודה דמחייב במשאצל"ג בעינן צריך לעצים דלא מיקרי בעצים קוצר אלא בענין זה, וכן מוכח דסובר הרמב"ם דהא פסק דמשאצל"ג חייב, ומ"מ כתב הך דינא דאמר וצריך לעצים חייב שתים, ומוכח דבאין צריך לעצים לא הוי קוצר, וה"נ גבי גיזה אלא דגבי גוזז בשבת כבר כתבנו מדברי הריב"ש דאיכא תרי חיובי דגוזז שיש במלאכת שבת גם גוזז לנקות העור, אבל באיסור לא תגוז בכור צאנך אינו אלא בגוזז דומיא דקוצר וכמש"כ.
והנה אח"כ ראיתי בדברי הרמב"ם בפ"א מהל' פרה הל' ג' שכתב היו בה שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר עיקרן משחיר וראשן מאדים הכל הולך אחר העיקר וגוזז במספרים את ראשן המשחיר ואינו חושש משום גיזה בקדשים שאין כונתו לגוז, ועיקר דין דגוזז הוא בתוספתא ומייתי לה בבכורות דף כ"ה, והנה הר"ש במשנה בפ"ב דפרה שהביא התוספתא כתב משום דלא שכיחא וכן הוא בגמ' בבכורות דמשני מעיקרא דפרה קדשי בדה"ב ואינו אסור מדאורייתא בגיזה, אלא מדרבנן, ופריך והאיכא איסורא דרבנן ומשני אלא שאני פרה דלא שכיחא, וצריך ביאור מה שכתב הרמב"ם משום דאינו מתכוין לגוז, אכן אח"כ אמר הגמ' שם ואבע"א ר' יוסי בן המשולם- דאמר גוזז במספרים - לא סבר כרב - דאמר דבר שא"מ אסור - אלא דקשה דהא הוי פס"ר דלהדיא גוזז, ופירש"י דאינו מתכוין לגיזה אלא לתקן וכתבו התוס' דאין זה כשאר אינו מתכוין וכתבו דע"י שיגזוז השחורות אפשר יגזוז גם אדומות ובזה אינו מתכוין, אבל בד' הרמב"ם א"א לפרש כן, אך לפימש"כ דהרמב"ם סובר דגיזה בקדשים הוא דוקא כשצריך להצמר א"כ דברי הרמב"ם מבוארין דכיון דהוא מתכוין רק לתקן הפרה וא"צ להשערות, וא"כ אפי' אם אח"כ יתכן שיהי' סיבה שישתמש בהם, אבל הוא ודאי אינו מתכוין לזה וגם לא הוי פס"ר שודאי יצטרך להם.
המל"מ הקשה במה דכאן בגוזז פסוה"מ אמרינן דאהדריה לאיסורא קמא וחייב מלקות כמש"כ התוס' משמע דמפרש המל"מ גם בד' הרמב"ם בהל' ט' שכתב והרי הוא באיסורה שחייב מלקות - ולפי"ז קשה במה דמנה הרמב"ם בפי"ט מהל' סנהדרין חללה שאכלה תרומה בכלל הלוקין שאין חיוב מיתה, ואמאי לא אמרינן שהיא במיתה דאהדריה קרא לאיסורא דוכל זר לא יאכל קדש, עכ"ד, ולא ידעתי קושייתו דבפסוה"מ הי' בהם איסור לאו קודם שנפל בהם מום, ואח"כ שנפסלו ונפדו אי לאו קרא דתזבח ולא גיזה היינו אומרים דהותרו גם לגיזה, ובא קרא דתזבח ולא גיזה ולמד דלגיזה ועבודה נשארו באיסורם, ובזה שייך אהדריה לאיסורא קמא, ולשון זה כתבו התוס' בביצה דף י"ב ע"א ד"ה השוחט וז"ל כיון דאהדריה אהדריה לאיסורא קמא, כלומר ללאו שהי' בו קודם שנפסל, וא"כ מה שייך זה לדין חללה שהוא לאו מיוחד כמש"כ הרמב"ם בריש הל' תרומות במנין המצות, ד' שלא יאכל זר תרומה, ז' שלא תאכל חללה תרומה, והוא מקרא דובת כהן, ואיזה יסוד לומר דלאו דחללה אהדרה לאיסורא דזר, אטו מקודם היתה זרה הא גם בת כהן נעשית חללה, אמנם שהרמב"ם בפ"ו שם הל' ז' כתב ובת כהן כי תהי' לאיש זר וכו' שני ענינים נכללו בלאו זה שאם תבעל לאסור לה ותעשה זונה או חללה הרי היא אסורה לאכול בתרומות לעולם כדין כל חלל שהחלל כזר לכל דבר, ולכאורה הרי כתב שהחלל כזר, אבל ודאי אין כונתו לדין העונש אלא לדין האיסור, שמשום לאו זה אסורה בכל דבר שהזר אסור והכל משום לאו זה אבל לא שייך כאן גדר אהדריה לאיסורא קמא, כיון דכל האיסור הוא מלאו זה, והוא פשוט.