אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעילה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק א · הלכה ו
יש דברים שאין חייבין עליהן מעילה מדברי תורה אבל אסור ליהנות בהן מדברי סופרים, והנהנה מהן משלם קרן בלבד ואינו מוסיף חומש ואינו מביא אשם.
יש דברים, כ' הכ"מ בפ"ג דמעילה שנינו שיש דברים שאין נהנים מהם ולא מועלים, ופרש"י בפ"ד דנזיר דף כ"ח לא נהנין מדרבנן, ובריש מעילה דף ב' אמרינן שדברים שאין מועלין בהם אלא מדרבנן אין משלמין חומש עכ"ל, והנה במה שהביא הכ"מ ממתני' דמעילה תנן שם ג"כ דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין, ולדברי הכ"מ צ"ל דבזה ג"כ לא נהנין מדרבנן אבל בירושלמי דיומא פ"ב הובא בד' הריצב"א בתוס' ביומא דף נ"ט ע"ב מבואר להדיא דדישון מזבח הפנימי אסור בהנאה מדאורייתא, ולמד כן מקרא דאל מקום טהור, ועיין במה שהארכתי בזה בפ"ב מהל' תמידין ומוספין הל' ט"ו במה שכתב הרמב"ם שגם אחר שמוציאין הדשן מחוץ לעיר אסור ליהנות בו דלשיטת הרמב"ם ילפינן מקרא דושמו שני דינים א' דעד שהניחו לתרומת הדשן אצל המזבח יש בו מעילה, ב' דגם אחר שהניחו שכבר אין מועלין בו מ"מ כיון שקבע לו הכתוב מקום שיהיו מונח אסור בהנאה וכמו שפירש"י בסוף תמורה בהא דמוקים הגמ' הא דתניא דאפר הקדש לעולם אסור בתרוה"ד דתניא ושמו בנחת ושמו כולו ושמו שלא יפזר ופירש"י דכיון דצריך גניזה אסור בהנאה, והיינו דגם אחר שהניחו דכבר אין מועלין מ"מ אסור בהנאה, וזהו שכתב הרמב"ם שם דאסור ליהנות בו אחר שכתב הדרשה דושמו בנחת, ולכן ילפינן מדין תרוה"ד אחר שהניחו אצל המזבח, לשאר הדשן אחר שהניחו בבית הדשן, ובפי"ט מהל' פסוה"מ הל' י"ג כתב הרמב"ם כל הנשרפין של הקדש אפרן מותר חוץ מדשן מזבח החיצון והפנימי והמנורה, ומוכח דכל הדשנים האלו דין אחד להם בדין איסור הנאה וכולם אסורים מדאורייתא.
ומה שהביא הכ"מ מד' רש"י בנזיר דף כ"ח ע"ב דברי רש"י שם אינו על דישון מזבח הפנימי אלא על דמי חטאת שהולכים לים המלח, אך דברי רש"י צריכים באור שכתב וז"ל לא נהנין ולא מועלין, כדאמר מר חטאות המתות ודמי חטאת ההולכים לים המלח בכולם לא נהנין ולא מועלין, לא נהנין מדרבנן ולא מועלין משום דלאו בר הקרבה נינהו, וקשה דהא ה' חטאות המתות הלכה למשה מסיני, וכן הוא דמי חטאת ההולכים לים המלח, ואיך אפשר שמדין תורה מותר להנות בהן וא"כ יהי' מותר לאכלם, וכן רש"י שם במתני' דמעילה דף י' ע"ב כתב לא נהנין מהם לכתחלה הואיל וקדושין הן, ואם נהנין מהם אין מועלין בהן מדאורייתא אלא מדרבנן ואינו משלם אלא קרן בלבד עכ"ל, וזהו מה דאמר הגמ' בריש מעילה דזהו מקור דברי הרמב"ם כאן לדין מעילה, גבי קדשי קדשים ששחטן בדרום דמה דתנן מועלין בהם הוא מדרבנן, ומה איכא בין דאורייתא לדרבנן, דאורייתא משלמין חומש דרבנן לא והיסוד שם הוא מימרא דעולא קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה, ולמדין אנו מהך סוגיא דליכא מעילה, מדאורייתא, אבל לא למדנו דליכא איסור הנאה מדאורייתא ומבואר שדברי רש"י בנזיר אינם מובנים, ועוד יותר שדבריו בנזיר סותרים לדבריו בעיקר מקומם בדין ה' חטאות המתות שעל לא נהנין לא כתב מדרבנן אלא הואיל וקדושים הם, ומוכח דהוא מדאורייתא ורק על מעילה כתב אין מועלין בהם מדאורייתא אלא מדרבנן, ונ"מ לשלם קרן כפירש"י שם.
והנה בבאור דברי רש"י שלא יסתרו דבריו זא"ז, נראה דיש חילוק בין קודם מיתתן של חטאות המתות ובין לאחר מיתתן, דזה ודאי דכיון שהוא הלמ"מ שימותו, אסורין מדאורייתא לאכלן וגם ליהנות בהן אבל אחר שימותו כיון שעיקרם היו עומדין לאכילה בין לאכילת אדם בין לאכילת מזבח, ולכן כיון שנעשו נבלות אין בהם שום צורך קודש ובטלה קדושתן ולכן גבי תרוה"ד כתב רש"י בסוף תמורה דכיון דכתיב ושמו וצריכים גניזה הרי הצריכה התורה בהן דין מיוחד שגם כשיניחו אותם במקומם יהיו מונחים, ולכן אף שאין בהם יותר דין עשיית מצוה מ"מ אסורים בהנאה מן התורה, אבל חטאות המתות כיון שאין בהם דין אלא שיומתו ולכן אחר מיתתן כבר פקע קדושתן ומה דאמר עולא קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה, בזה מפרש בפירש"י שגם איסור הנאה ליכא מן התורה כיון דלא חזו להקדש לשום דבר וכמש"כ רש"י שם ריש מעילה דאין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים, ואין בהם שום דין מן התורה מה לעשות בהם אחר מיתתן, וזהו באור ד' רש"י בנזיר דכונתו על חטאות המתות לאחר מיתתן, אבל במעילה דף י' דמפרש מתני' ולד חטאת וכו' תמות ולא נהנין ולא מועלין כונתו לפרש אם נהנו קודם שמתות, ובזה שפיר מפרש דרק לא מועלין כיון דלמיתה אזלי, אבל בהנאה אסורין מדאורייתא.
והנה כל זה בארנו בד' רש"י, אבל בד' הרמב"ם כאן לא נוכל לומר כן, שכתב בסתם יש דברים שאין חייבין עליהם מעילה מדברי תורה, אבל אסור ליהנות בהן מדברי סופרים, ומשמע מדבריו דכל אלו שאין חייבין עליהם מעילה מד"ת האיסור הנאה בהן ג"כ אינה מד"ת אלא מד"ס וקשה מדין דישון מזבח הפנימי לפי"מ שביארתי למעלה, ועוד יותר קשה מחמש חטאות המתות דתנן לא נהנין ולא מועלין, דא"א לומר דמד"ת מותר ליהנות, דהא זהו הלמ"מ שימותו, ונראה דממה שכתב הרמב"ם מדברי סופרים אינו מוכרח דכונתו מדרבנן, דכבר ידוע שדרכו לכתוב מדברי סופרים גם על דאורייתא ממש אלא שאינו מפורש בתורה רק מאיזה למוד מדרשת חז"ל או מי"ג מדות, וכמו שכתב בפ"א מהל' אישות דקדושי כסף הוא מד"ס, וכבר הביאו המ"מ והכ"מ שם מדבריו בס' המצות, איברא דבפ"ג הל' א' כתב קדשי מזבח שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה אבל מועלין בהן מד' סופרים, ובזה אמר הגמ' בריש מעילה להדיא דהוא מדרבנן, אבל זה לא קשה דבודאי קורא גם על של דבריהם מדברי סופרים, וכמו שכתב שם בפ"א הל' ז' בדין שניות לעריות, שכתב ויש נשים אחרות שהן אסורות מפי הקבלה ואיסורן מדברי סופרים, והן הנקראות שניות לעריות, ומפורש ביבמות דכ"א דשניות מדרבנן, וכן בפ"ט מהל' מאכ"א הל' ד' כתב דבשר חיה ועוף בחלב מותר לבשלו ואסור באכילה מדברי סופרים, כדי שלא יפשטו העם ויבואו לידי איסור בשר בחלב של תורה, לכן שפיר נוכל לומר דמה שכתב כאן בדין איסור הנאה, מדברי סופרים, זהו רק שאינו מפורש איסורן בתורה.