אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק כה · הלכה ז
ראובן שמכר לשמעון שדה ובא לוי וקבל אחריות עליו, לא נשתעבד לוי שזו אסמכתא היא. ואם קנו מידו שהוא ערב לשלם דמי מכר זה כל עת שירצה שיתבענו לשמעון הרי זה חייב וכזה הורו רבותי.
השגת הראב"ד. ראובן שמכר לשמעון וכו' עד וכזה הורו רבותי. א"א שבוש הוא זה שאם אמר בשעת מתן מעות משתעבד ואין בערבות משום אסמכתא עכ"ל.
המ"מ כתב בדעת הרמב"ם שהערבות במכירה אינו על המעות שנתן הלוקח אלא על הקרקע אם יטרפוה ממנו, ותדע לך דודאי אם הוקרה או הוזלה וטרפה בע"ח דמוכר מגבין ללוקח כפי מה שהיא בשעת טריפה, לא כפי הדמים שקנאה ולפיכך אין כאן ערבות על המעות אלא על הקרקע והוא על תנאי אם יוציאוה מידו ואינו כערב דהלואה שהמלוה מוציא המעות מתחת ידו, וכאן הלוקח מחזיק בקרקע ואין לומר כאן על אמונתו הלוהו ויש בערבות אסמכתא, וכבר כתבתי שדעת רבינו שאפי' בקנין יש בו דין אסמכתא עכ"ל, ובמה שכתב הרמב"ם ואם קנו מידו שהוא ערב לשלם דמי מכר זה כתב המ"מ והצריך רבינו קנין לפי שהוא אצלו כערב דאחר מתן מעות לפי שמעות אלו לא נתנו על דעת לגבות עכ"ל, וכונתו דאף דבאופן זה ערב לו בפירוש על המעות ולא על הקרקע מ"מ לא הוי כערב בשעת מתן מעות משום שהלוקח כשנתן המעות לא נתן על דעת לגבות, והיינו שכונתו רק אם יטרפו ממנו, ולכן אף שערב לו בפי' על המעות כל זמן שירצה הלוקח לתבוע. מ"מ לא חשיב הלוקח בזה שהוציא על פיו ממון, ומ"מ קנין מהני כמו בערב אחר מתן מעות.
ובעיקר באורו של המ"מ דערבות דמכר אינו ערב על המעות אלא על הקרקע והוכיח זה דהא אם יטרפו בע"ח מהלוקח אין מגבין להלוקח-כונתו מהמוכר-אלא כשעת טריפה ולא כפי הדמים שקנאה. הנה דבריו מיושבים אם טרפה בע"ח, אבל אם נמצאת שהשדה אינו שלו והוציאה הנגזל הא ודאי מגבין להלוקח כפי הדמים שנתן, רק אם השביחה הלוקח מגבין מהמוכר השבח מדין אחריות אבל הדמים שנתן הלוקח ודאי גובין מהמוכר ומ"מ לגבי ערב משמע מדברי הרמב"ם דאין חילוק ואפי' אם נמצאת שאינה שלו אין גובין מהערב, איברא שהתוס' בב"מ דף י"ד ע"א בד"ה שעבוד כתבו דאפי' שמואל דסבר אחריות לאו טעות סופר בשטרי מכר זה דוקא כשטרפה בע"ח, אבל אם נגזל טרפה כיון שהמקח בטל שגזולה היתה הוי השטר מכר כמו שטר הלואה דאמרינן ביה אחריות טעות סופר. וא"כ לפי"ד התוס' יש לומר דגם לגבי ערב כיון דלגבי נמצאת שאינה שלו חשבינן המעות כמו הלואה וא"כ משתעבד הערב, ומ"מ בדברי הרמב"ם קשה לומר דכונתו כן שהי' לו לפרש שלא נשתעבד אם טרף בע"ח, ומדבריו משמע שלא נשתעבד כלל בכל אופן.
ונראה דהרמב"ם סובר דגם בנמצאת שאינה שלו לא נשתעבד הערב, דאף שהמוכר ודאי צריך לשלם המעות שנתן הלוקח מ"מ האחריות שקבל הערב הוא על הקרקע שלא יוציאוה מהלוקח בין נגזל בין בע"ח, וכיון שהוא רק ספק אם יוציאוה הוי אסמכתא, ואף שכתבנו דבערב לאחר מתן מעות אף דהוי אסמכתא מ"מ כיון שגרם היזק להמלוה בערבותו מהני קנין, וכאן מוכח מדברי הרמב"ם דאפי' קנין לא מהני דהא כתב דוקא שאם קנו מידו לשלם דמי מכר זה כל עת שירצה שיתבענו, ומוכח דבסתם ערבות על מכר גם קנין לא מהני יש לומר דלא דמי דבערב לאחר מתן מעות הא ערב לו על גוף המעות שהוציא קודם אלא דהוי ספק שמא ישלם הלוה בעצמו, ובזה כתבנו דכיון דבאותה שעה סמך עליו המלוה שלא לדחוק את הלוה שישלם לו, וכיון שהתחייב בקנין נתחייב בודאי ולא בגדר אסמכתא, אבל גבי מכר כשקנה הלוקח השדה אין הוכחה שבלא הערב לא הי' קונה ואפשר שסמך שהשדה היא ודאי של המוכר, ולכן גם הערב לא התחייב בתורת ודאי שסמך בדעתו שהשדה היא של המוכר ולכן גם קנין לא מהני.